נשיכה צרפתית
היא יהודייה. הוא מוסלמי. שניהם דור שני למהגרים בצרפת שלא מתייחסים יותר מדי ברצינות לדת שלהם. הם מתאהבים בקומדיה רומנטית צרפתית חדשה, ובין הבדיחות חושפים חברה חולה וצבועה. "אני מקווה שהצופים יבינו כמה אנחנו מטומטמים", אומר הבמאי
קלרה היהודייה חצתה כבר את גיל 30 (כן, אפילו בצרפת שבה 50 אחוז מהתינוקות נולדים לזוגות לא נשואים הלחץ על הצעירים היהודיים להתחתן הוא בדיוק אותו הדבר). היא מגיעה הביתה עם הבשורות הטובות ביותר שאפשר להביא לאמא יהודייה: "אמא, בשבוע הבא אני רוצה להכיר לך מישהו". " מזל טוב! " אומרת האמא בשמחה.
כשהאהוב החדש מגיע הביתה עם פרחים האבא חושב שהוא רק השליח. הוא לוקח את הפרחים וטורק לו את הדלת בפנים. "אז איך הוא? " שואלת האמא. "ערבי! " מסכם האבא במילה אחת וקובר מבחינתו את היחסים.
"זה באמת רציני? " מקשה האם. "אני בהריון", עונה קלרה, והאמא מתחילה לבכות.
אבל אל דאגה, לא רק על היהודים צוחקים בסרט הזה. גם המשפחה המוסלמית מתנגדת בתוקף לזיווג המשובח. "את משלנו? ", שואלת האם המוסלמית בסקפטיות את הצעירה הבלונדינית עם העיניים הכחולות שניצבת מולה. איסמעיל משיב לה: "קלרה יהודייה ואני אוהב אותה". גם אמא שלו מתחילה לבכות.
"אמונה רעה" היא קומדיה רומנטית מהסוג שהצרפתים אוהבים כל כך לאהוב, במיוחד בתקופת חג המולד. אלא שמדובר בסרט יוצא דופן במרכיבי הרומן שלו: זוג מעורב של ערבי ויהודייה שמערכת היחסים ביניהם היא חיטוט מעמיק בפצעים הכי פתוחים של החברה הצרפתית.
זם, בן למהגרים מוסלמים ממרוקו הוא מה שאוהבים לכנות בעיתונות הצרפתית שחקן "אנגז'ה", שחקן מעורב פוליטית שמנסה בסרטים שלו להגיד משהו ולהשפיע על מה שקורה בחברה הצרפתית. עד כה השתתף זם בכ-50 סרטים , כשכמעט בכולם היה גם מסר פוליטי-חברתי. לרוב עוסק המסר הזה בפער בין האופן שבו צרפת מגדירה את עצמה כמדינה של חירות, שוויון ואחווה, לבין המציאות העגומה בשטח.
"אמונה רעה" הוא הסרט הראשון בבימויו. זם גם מגלם בו את דמותו של איסמעיל. "רציתי שאיסמעיל ייצא מהקלישאות של הגבר הערבי בקולנוע", הוא מספר, "לכן עשיתי אותו כמורה למוזיקה שיש לו תשוקה לג'אז. יש הרבה גברים כמוהו היום. מפיק הסרט פיליפ גודו הציע לי לכתוב תסריט על יחסי היהודים והערבים בצרפת. אני רציתי להתייחס לנושא בצורה קצת קומית. עם זאת, אני מקווה שכולם יידעו להבחין באמצעות הסרט כמה כולנו מטומטמים. בסופו של דבר אנחנו הרי אחראים למתרחש. כמו כן, היה לי חשוב להמחיש שבאותה מידה יכלו ההבדלים בין קלרה לאיסמעיל להיות אחרים לגמרי, ולא דתיים בהכרח. קשיים בזוגיות יכולים להיווצר גם בגלל רקע סוציאלי שונה. אני מניח שבשורה התחתונה הסרט הוא על הבנה. היום אנשים
את דמותה של קלרה היהודייה מגלמת השחקנית הבלגית היפהפייה ססיל דה פראנס. דה פראנס היא היום אחת השחקניות המוערכות בצרפת, במיוחד לאחר שקטפה בשנה שעברה את פרס "סזאר" (המקביל הצרפתי לאוסקר) לשחקנית משנה על תפקידה בסרט "בובות רוסיות". דה פראנס אומרת כי על אף שהסרט עוסק באותן קלישאות שכולנו חיים בהן, היא ניסתה להתרחק מהן עד כמה שאפשר: "לא יצרתי דמות של יהודייה באופן ספציפי. קלרה מזכירה אותי. היא בגיל שלי. היא פריזאית שעובדת בטיפול בתנועה". זם תמך לחלוטין בגישה זו, וכשם שניסה לשבור את סטריאוטיפ הגבר המוסלמי עם איסמעיל חובב הג'אז, כך הוא גם ניסה לברוח מדמותו הקבועה של היהודי בקולנוע. "רציתי לברוח מהקלישאות על יהודים כפי שהם מוצגים בקולנוע האמריקני, ממש כמו שעשיתי עם המוסלמים", הוא מסביר, "הם צרפתים לפני שהם יהודים ולפני שהם מוסלמים. כשאני מדבר עם חברים שלי אנחנו אומרים שהאמונה שלנו היא רוחנית. האמונה שלי לא מתערבת לי בעבודה או בחיים הפרטיים. האיסלאם שאני רציתי לדבר עליו בסרט שלי הוא זה של הדור השני של המהגרים. כשאני גדלתי בתור נער בצרפת אף אחד לא עשה עניין מהדת שלו. היום יש הרבה מוסלמים כמוני, אבל אנחנו לא קיימים בדימוי של המוסלמים בתקשורת. הם מראים את מה שקיצוני, את מה שמפחיד את האנשים".
השם "אמונה רעה" שניתן לסרט לקוח מתוך הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של הפילוסוף הצרפתי ז' אן פול סארטר. סארטר ביקש לתאר תופעה של הונאה עצמית שבה האדם מכחיש את מי שהוא באמת ומה שהוא באמת רוצה: "המעשה הראשון של אמונה רעה מורכב מהשתמטות ממה שאין אתה יכול להשתמט מפניו, בהשתמטות ממה שהנך". על אף שמדובר בקומדיה, זהו סרט משעשע וחכם עם שחקנים טובים ודיאלוגים כתובים היטב. הדבר היחיד שהורס הוא הסוף הטוב. נראה שהסיבה לכך היא מועד יציאתו לאקרנים. בחג המולד אנשים רוצים מעט אופטימיות. הסרט שיצא לבתי הקולנוע ב-6 בדצמבר, התקבל בהתלהבות בקופות וכבר הספיק לטפס לראש טבלת הסרטים הנצפים ביותר.
גם הביקורות הצרפתיות אהבו את הסרט. מבקרת הקולנוע של המגזין "נובל אובזרבטור", שארלוט ליפינסקה, כתבה כי "זוהי קומדיה רומנטית עם קסם שאי אפשר להתכחש לו ועם מסר מנחם של סובלנות דווקא בזמנים של הסתגרות קהילתית".
אוליביה דה ברוו, מבקר הקולנוע של המגזין "פרמייר" מסכם: "התסריט האינטליגנטי, האומץ השקט של המפיק ומצב הרוח הטוב הבלתי ניתן לדיכוי של הסרט הופכים אותו לאחת ההצלחות הגדולות כרגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
