האזרח הוותיק קיין

סר מייקל קיין ("מייקל וגמרנו") כבר בן 74. גיל שבהחלט מאפשר לו לעשות רק תפקידים שהוא ממש אוהב. כמו זה בסרט החדש "היוקרה". את יתר הזמן הוא משקיע בגננות, בטכנולוגיה, בצפייה של ימים בתחרויות קריקט ובלהצחיק את אשתו. אבל יש בכל זאת דבר או שניים שהוא מחכה להם. אוסקר על תפקיד ראשי הוא אחד מהם. ונכדים, הוא נורא רוצה נכדים. נעה ידלין, כתבת עם פיקסציה על "חנה ואחיותיה", קפצה ללונדון לריאיון מצחיק במיוחד

נעה ידלין, פרומו | 5/1/2007 9:25

מייקל קיין ואני יושבים זה מול זה. יש לי כל כך הרבה מה לשאול - אינספור כתבות ארכיון שקראתי עליו בימים האחרונים - אבל יש לי בעיה להתחיל. הוא נולד בשם אחד, מוריס ג'וזף מיקלווייט; בחר ב"מייקל קיין" כשם במה לפני עשרות שנים; ממשיך להשתמש בשם ילדותו בחייו הפרטיים; וזכה בתואר "סר" לפני שש שנים. איך, לעזאזל, לפנות אליו? סר קיין? מיסטר מיקלווייט? אולי מייקל? מוריס? ההצלה, כמו שיודע כל סטודנט שנה א' לתסריטאות, באה תמיד מכיוונים בלתי צפויים: אני מנצלת את הזמן שלוקח לסר מייקל להתארגן כדי לשרבט כמה מילים במחברת (מה הוא לובש, למשל, אפודה כחולה ומתחתיה חולצת ג'ינס, לא מעניין במיוחד), וכבר מיסייה קיין מתחיל לדבר איתי: "מה זה? איך את כותבת?".

סליחה?
"אוי, נכון, שכחתי שאת ישראלית. את כותבת הפוך".

עם כל הכבוד, אתה זה שכותב הפוך.
"אה, באמת? לא ידעתי שאני כזה חכם".

תגיד , איך צריך להתייחס לתואר שלך?
"לא צריך להתייחס אליו בכלל. את יכולה לקרוא לי פשוט מייקל, זה הכל. אני רגוע מאוד בעניין הזה. זה נהדר לקבל את התואר, ונראה לי שאם ההורים שלי היו בחיים הם היו מתים עליו, אבל לא נראה לי שצריך לדחוף אותו לאנשים לגרון כל חמש דקות. אני גם מבלה הרבה מזמני מחוץ לאנגליה, בעיקר באמריקה, ואני לא חושב שזה הוגן לכפות על אנשים משהו שקיים בחברה שלך, אבל לא קיים בחברה שלהם. הם לא מבינים מה העניין, והם עושים את זה לגמרי לא נכון. הדרך הנכונה לפנות לסר כמוני למשל היא 'סר מייקל ', אבל האמריקנים חושבים שזה חברי מדי, אז הם קוראים לך'סר קיין', שזה לגמרי לא נכון, כמובן. אז אני אומר, יאללה, אני אפילו לא אתחיל להסביר להם את זה. תקראו לי מייקל וגמרנו".

מייקל וגמרנו ואני, אם כן, נפגשים בלונדון. הוא שיחק עד היום ביותר ממאה סרטים, בהם "משחקי בילוש", " אלפי", " לחנך את ריטה", " האיש שרצה להיות מלך", " נוכלים עם סגנון", " תקנות בית השיכר" ו"באטמן מתחיל" ; היה מועמד (וגם זכה) בפרסי אוסקר, גראמי, גלובוס הזהב ואחרים, וקיבל את אות אביר שירות האימפריה הבריטית ותואר אבירות מטעם מלכת אנגליה; אבל בשבילי הוא תמיד יהיה אליוט, רואה החשבון החנאן מ"חנה ואחיותיה" של וודי אלן, שמתאהב באחותה של אשתו ומשגר אותה לדרכה במונית כשבידה ספר שירים של אי אי קאמינגס, והוראה לקרוא את זה שבעמוד 112.

בריאיון לג'יימס ליפטון ב"סטודיו למשחק" (ששודר בארץ בערוץ 8) סיפר קיין שבמהלך צילומי הסרט אירעה אחת הפעמים הבודדות בעשרות שנות קריירה שבהן שכח את הטקסט. "הדירה שהסרט מצולם בה היתה הדירה האמיתית של מיה פארו, הילדים שלה במציאות שיחקו את הילדים שלנו, ושם, בסצנת המיטה, שכחתי את השורות. אני שוכב במיטה של מיה, עם מיה, בעוד המאהב שלה מביים אותי, ובצד השני של המיטה עומד בעלה לשעבר, אנדרה (המוזיקאי אנדרה פרווין - נ"י). פשוט לא הצלחתי לחשוב על השורה הבאה".

אבל ללונדון מגיע קיין לא כדי להתרפק איתי על אחד הסרטים החביבים עליי, אלא בעיקר בגלל "היוקרה", סרטו החדש של כריסטופר נולן ( "ממנטו", " באטמן מתחיל" ), שעולה ביום חמישי הקרוב בארץ: סיפור מאבקם של שני קוסמים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שנמשך על פני חיים שלמים והופך אפל, אובססיבי וקטלני יותר ככל שנוקפות השנים. בין השאר משחקים בסרט יו ג'קמן, כריסטיאן בייל, סקרלט ג'והנסון, דיוויד בואי ואנדי סרקיס (גולום מ"שר הטבעות"); קיין משחק בו את קאטר, איש סודו, אמרגן ומעין מפיק-על של אחד משני הקוסמים.

עם יו ג'קמן. מתוך "יוקרה" יח''צ

מייקל קיין נולד כאן

"לא הייתי צריך לעשות כמעט תחקיר לקראת הסרט", אומר קיין, "כי התפקיד הזה, של איש זקן ונבון, בא לי באופן טבעי מאוד. זה מין דבר כזה שיש לי. קודם כל בגלל הגיל שלי, שהופך אותי למין דמות אב. אבל זה לא רק זה. כשהייתי בן שש אבא שלי לחם במלחמת העולם השנייה, ואמי אמרה לי ולאחי הקטן, 'עכשיו אתם צריכים לשמור עליי. שניכם'. והייתי כזה כל חיי. אני הליהוק האידאלי לתפקיד הזה. הייתי כבר אביה של ניקול קידמן (בסרט "סמנתה" - נ"י), אביו של ניקולס קייג' (בסרט "מה החזאי מבין" ), הייתי אפילו אביו של אוסטין פאוארס. כך שיש לי בתוכי את הדבר הזה, ככל הנראה חוזק וביטחון. אני אדם חזק ומלא ביטחון. איזו סיבה בעצם יש לי להיות חלש או חסר ביטחון? החיים די הסתדרו בעבורי".

לא תמיד נהנה קיין (74) מחיים מסודרים כל כך. הוא נולד בדרום לונדון למשפחה ענייה: אביו היה סבל בשוק הדגים ואמו עבדה בניקיון, ובגיל 15 כבר עזב את בית הספר כדי לעבוד. בביוגרפיה שלו, "על מה כל המהומה", חשף שמלבד אחיו שאיתו גדל, הסתירה אמו בן נוסף במוסד לחולי נפש במשך 40 שנה. "חזרתי

לא מזמן לבית שנולדתי בו", הוא מספר. "רוב הבניין כבר נהרס, אבל על חלק הבניין שנותר עומד תלו שלט, שמייקל קיין נולד כאן. הלכתי לטקס, ועמדתי ליד ראש העיר, והוא אמר לי ככה בזווית הפה, בשקט,'אתה יודע שאתה אמור להיות מת כדי לקבל אחד כזה'. אז אמרתי לו, 'אם זה מנחם אותך, אני לא מרגיש טוב כל כך הבוקר'".

את הקריירה שלו החל בחוג דרמה לנוער שוליים, ומאוחר יותר עבד כעוזר מנהל במה בתיאטרון, שם גם שיחק מאוחר יותר במשך כמעט עשר שנים, עד שהצליח לקבל תפקיד ראשון בסרט. "שואלים אותי הרבה פעמים אם אני מתגעגע לתיאטרון, והתשובה היא לא. אני מת על סרטים, ותמיד אהבתי סרטים. מה שכן, התיאטרון הפך אותי לאדם שמדבר ברור. עבדתי עם שחקנים שאתה פשוט לא מבין או לא שומע מה הם אומרים. הגעתי למצבים שאני פשוט מסתכל על השחקן עד שהשפתיים שלו מפסיקות לזוז, ואז מתחיל לדבר. בתיאטרון זה לא היה עובר להם בשתיקה, כי בתיאטרון יש שורות אחוריות, וגם שם אנשים שילמו כסף. אשתי תמיד אומרת לי להנמיך את הקול, במסעדות למשל, אבל סאונדמנים אוהבים אותי".

מה צריך להיות היום בתסריט כדי שהוא ימצא חן בעיניך?
"בתור התחלה זה צריך להיות שונה מכל דבר שעשיתי. כי אני מסתכל על תסריט ואני אומר, את זה עשיתי ב-1958 ואת זה ב-1968. אני לא רוצה לעשות שום דבר פעם נוספת. הסרט הבא שאעשה הוא'באטמן2'. אתה אף פעם לא יכול להוציא שום מידע מכריסטופר (נולן, יוצר הסרט - נ"י), או לפחות, אני לא יכול. אמרתי לו,'תן לי רמז. התפקיד שלי מצחיק לפחות? אני מקבל הרבה צחוקים מהקהל?'. אבל כלום. שום דבר. בסתיו הבא אני מצלם סרט קטן מאוד שאין בו כסף בכלל, עם במאי לא ידוע, שנקרא' ?Is There Anybody Out There '. זה סרט מרתק, אז לדברים כאלה אני לא יכול לסרב".

לא מתחשק לך לנוח קצת?
"התפיסה שלי את הפרישה היא שהעסק הזה מפריש אותך. בום! אתה פתאום איננו. וזה גם מה שיקרה לי יום אחד. בינתיים אני לא פורש, אבל אני עושה כל מה שמתחשק לי לעשות. אני לא משחק גולף, אמנם, אבל אני גנן פנאטי. אני כותב שני ספרים, הראשון הוא מותחן והשני אוטוביוגרפיה, ואני גם די-ג'יי חובב. אני מכין דיסקים ונותן אותם לחבריי, אם הם רוצים אותם. אני אוהב טכנולוגיה, מחשבים, יש לי את כל הציוד הכי חדיש, בעיקר בכל מה שקשור לקולנוע. יש לי קולנוע אדיר בבית. אני רואה קריקט. אני יכול לשבת בכורסה חמישה ימים ברציפות ולראות קריקט. אני מת על קריקט".

אתה מוצא את עצמך צופה גם בסרטים של עצמך?
"לא. אני אחד מהמזפזפים האלה, שאף אחד לא רוצה לראות איתם טלוויזיה. אני משתעמם מהר. לא מזמן נפלתי פתאום על 'אלפי', ראיתי כמה דקות, ומיד אמרתי 'טוב, או-קיי, הלאה'. היחיד שתמיד תופס אותי הוא'נוכלים עם סגנון'. אני תמיד תופס את עצמי צוחק, ואני אפילו לא לגמרי מבין למה. זה מצחיק אותי כל פעם מחדש".

בכלל , קיין אוהב תפקידים מצחיקים. על תפקידו ב"חנה ואחיותיה" - סליחה על האובססיה - אמר פעם, "רציתי להיות מצחיק יותר, אבל וודי לא נתן לי. הוא אמר לי,'בסדר, תעשה את זה כמו שאתה רוצה', ואחר כך פשוט חתך את זה החוצה בעריכה". כך או כך זיכה התפקיד את קיין באוסקר הראשון שלו, ב-1986; ב-1999 זכה באוסקר נוסף, הפעם על תפקידו ב"תקנות בית השיכר". " יש לי שני פרסים בקטגוריית שחקן משנה, והייתי שמח לקבל פרס על תפקיד ראשי", הוא אומר. "אבל הייתי מועמד חמש פעמים בקטגוריית שחקן ראשי ולא זכיתי, והייתי מועמד לשחקן משנה רק פעמיים וזכיתי בשתיהן. אני חושב שמנסים להגיד לי משהו".

איפה עומדים הפרסים?
"יש לי משרד, ומאחורי הכיסא שלי יש כוננית, ובראש הכוננית יושבים שניהם, עם רווח ביניהם לשלישי. אני מתכנן לזכות בעוד אחד".

יש לי שאלה קצת טיפשית: קשה לך ללכת ברחוב בלי שיציקו לך, או שכולם נטפלים כבר לכוכבים חדשים?
"כשאני ברחוב אני חובש כובע בייסבול ומשקפיים, ואני הולך מהר. אז מה שקורה זה שאני עובר ליד אנשים, ואני שומע אותם אומרים,'תגיד, זה היה מייקל קיין?'. יום אחד הלכתי ברחוב עם רוג' ר מור, ומולנו בא זוג, שהיה ברור שהם מאוהבים. אז רוג'ר ואני התפצלנו, אני הלכתי מצד אחד של המדרכה והוא מהצד השני. ואז הבחורה אמרה,'ראית מי זה היה?', והבחור אמר,'כן, זה היה מייקל קיין'. והיא אמרה,'לא, זה היה רוג'ר מור'. אז הוא אמר, 'אני אומר לך, זה היה מייקל קיין'. אז היא אמרה,'עם כל הכבוד, אני יודעת לזהות את רוג' ר מור כשאני רואה אותו!'. והוא צעק,'מה את חושבת, שאני עיוור? זה היה מייקל קיין!'. ככה , מזוג אוהב הם התחילו לריב כמו משוגעים".

בלי תארים מיותרים. קיין מתוך ''האמריקאי השקט''

אולטרה פולני

"בשלב הזה כבר לפחות ידעתי איזו הבעה עושים כשלא זוכים"
(קיין על מועמדותו לאוסקר על תפקידו ב"לחנך את ריטה").

אבל דבר אחד מתחשק לקיין אפילו יותר מאשר עוד אוסקר: נכדים. קיין היה נשוי בעבר לשחקנית פטרישיה היינס, אם בתו דומיניק, וכבר יותר מ-30 שנה שהוא נשוי לשחקנית והדוגמנית לשעבר שאקירה בקש, אם בתו נטשה; נכדים, לפי שעה, אין, וקיין - לצורך העניין ולשעה קלה - משתנה לנגד העיניים ממגה-בריטי לאולטרה-פולני. "אני מת להיות סבא. יש לי שתי בנות שאין להן עדיין ילדים. אחת מהן בת 50 ולא היו לה אף פעם ילדים. יש לה סוסים. היא אשת סוסים. אין להם ילדים, לאנשים האלה. הם קמים בשש בבוקר ומנקים את כל החרא, את לא רוצה לדעת. השנייה בת 33, ואני עדיין מקווה שממנה יהיה לי נכד. אני מת להיות סבא. אמרתי לה,'תעשי ילד, פשוט תעשי ילד, ואני כבר אטפל בו. זה לא יעלה לך שום כסף'".

אחרי יותר מ-30 שנה אתה עדיין מצליח להצחיק את אשתך?
"כן. אני חושב שאחד הדברים האדירים ביותר שאתה יכול לעשות עם אישה, אם אתה רוצה לפתות אותה, כמובן, זה להצחיק אותה. אנשים אומרים, תן לה יהלומים, תן לה אני לא יודע מה. אבל אם אתה מצחיק אישה, אתה משיג רגיעה. וכשהיא רגועה היא מרגישה בבית. וגם תגרום להן להוריד נעליים. ברגע שאתה מסיר להן את הנעליים - גמרנו".