חיים של אחרים
ורה קורין-שפיר מספרת את חווית הצפיה שלה ב"חיים של אחרים"
ראשית, מהו אדם טוב? על השאלה הקיומית הזו בקונטקסט המזרח גרמני קיימת רק תשובה אחת : זה הנאמן למשטר, אבל , ללא סייג. זה המציית באופן עיוור, אבל, בבקשה, בלי להציג שאלות . זה הנאמן לממונים עליו, הדורס ללא נקיפות מצפון את פקודיו אבל, ובעיקר, זה אשר אינו רואה אדם אלא, נחקר / מפקד / פקוד / פקודה. בזירת הקרב היומיומית של האזרח הגרמני, האדם הטוב, הוא זה שהמערכת הצליחה לעצב בדמותה מבלי שהשאלה על טוב ורע תתעורר.
שנית, איך הופכים ל"אדם טוב" ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ? על ידי הצטרפות ל"שטאזי"? ע"י הלשנה לחוקרים של השטאזי? ציות עיוור? שיתוף פעולה שבשתיקה? על פניו, זו הברירה היחידה הקיימת. הסרט מיטיב להראות לנו את מעגל האימה שהופך אזרחים מהשורה (ידועים יותר וידועים פחות) למשתפי"ם, במובנה הנקלה ביותר של המילה.
אבל הסרט אינו שואל רק את המתבקש סביב מיעוט הברירות של הפרט מול משטר טוטאליטרי אלא, מתמקד, דווקא ב"אנשים הטובים" שהיו עושי דברו בדרגה זו או אחרת, אלה הנפגשים, בלחץ הנסיבות, עם מצפונם.
הסרט מפגיש חוקר משטרה חשאית, גרד וייסלר (אולריך מוהה) , חסר פניות וחסר פנים, המצטיין בדבקותו במטרה. נאמנותו העיוורת והמפחידה לתפקידו הופכת אותו לכלי ולעושה דברם האידיאלי של הממונים עליו בהירארכיה. נקיון כפיו מעמיד אותו מעל לכל חשד. בתחילת הסרט אנו צופים בגלגול של חוקר נאצי המשרת את המכונה המשומנת היטב של המשטר. תפקידו הוא לצותת לדריימן, הידוע כנאמן המשטר, אבל, לא מספיק נאמן.
תפקידו כמצותת יום ולילה למחזאי ולאהובתו, השחקנית כריסטה –מריה זילנד (מרטינה גדק) מפגיש אותו עם עולם בלתי מוכר, שונה באופן קיצוני מעולמו שלו. הוא מוצא עצמו חודר לאינטימיות הזוגית של השניים ולעולמם החברתי התוסס והמתסיס. דרך החיים של האחרים מתחילים להיבקע הסדקים בעולמו של החוקר –המצותת עצמו. עם התקדמות הציתות מחד, ועם ההבנות המצטברות על מניעיהם האמיתיים של הממונים עליו מאידך, הדו"חות הכתובים שלו הולכים ומשתנים, הולכים ומקבלים אופי לקוני , ניטראלי, המסתיר את הפרטים המפלילים.
העיניים האטומות שהורגלנו אליהן בתחילת הסרט הולכות והופכות, כמעט ללא מלים, למראה המשקפת את הסערה המתחוללת בנפשו. המפגש עם עולם הרוח, עם מושגים של נאמנות, חופש וחברות, ההאזנה ל"סונטה לאדם טוב" המנוגנת בנסיבות טראגיות, והמפגש האקראי עם כריסטה עצמה, הם אות ההתחלה לסונטת השינוי שלו. האדם הטוב של ה"שטאזי" הופך עורו לעינינו המשתאות ומשלם את המחיר מתוך שלמות ולכאורה, באותה שלווה שבה עשה עבודתו כחוקר.
לעומתו, גיאורג דריימן, המחזאי המצליח וחביב השלטונות, גבר יפה תואר, חברה לחיים של שחקנית נערצת, יודע כבר שסוד ההצלחה טמון ביכולתו להלך בין הטיפות. כמחזאי, הוא נאלץ לקבל במאים הממונים ע"י השלטונות, כאשר מחברו והבמאי האהוב עליו, אלבר יירסקה (וולקמר קליינרט), נמנעת עבודה מזה שבע שנים. הוא נמצא ברשימה השחורה. דמותו המיוסרת והאותנטית של זה, המסיימת חייה בהתאבדות, היא המחוללת את המטמורפוזה . ברגע של סערת נפש יושב דריימן ליד הפסנתר ומנגן את ה"סונטה לאדם הטוב" (שאותה קבל מיירסקה ימים אחדים קודם לכן).
הסונטה משמשת כמצפן הן לגיאורג עצמו והן לקצין המצותת לו. היא הופכת לשחקן נלווה, בלתי נראה אבל בעל נוכחות מכריעה. מושג ה"אדם הטוב" עולה וצף על פני השטח ומשתנה מרגע זה ואילך. גיאורג הולך ומתפכח באופן הדרגתי, מצליח להבריח מאמר למערב (פעילות חתרנית ראשונה במעלה), חווה את בגידתה ( הכמעט הכרחית) של אהובתו והופך עד להתאבדותה, לאחר שהלשינה במרתף החקירות של ה"שטאזי" . הוא מבין, מאוחר
ממקומו הבטוח בגרמניה החדשה והליברלית, הוא מגלה את הקשר ההדוק בין חייו לאלו של וייסלר ומעניק לדמותו הומאז' מרגש. "הסונטה לאדם טוב" מתבררת כתמונת מראה,כמו זו של דוריאן גריי, אבל, במהופך.
במה כוחו של הסרט ? באמינותו. ביכולתו להציג תהליך שינוי דרמטי. ביכולתם הנפלאה של הבמאי והשחקנים להציג דמויות מרובדות ולא סטריאוטיפים של טוב ורע. ביכולתו להביא את המורכבות האנושית מבלי ליפול למלכודת של תשובות חד משמעיות. בתוכנו: הוא מזכיר לנו שמשטרים ונסיבות פוליטיות טורפים את הקלפים ומכתיבים מושגי חיים שונים מאלה שהורגלנו אליהם. באוירה שלו: אוירה של אלימות ופחד, בלי אלימות על המסך. במסריו הפוליטיים: מבקריו במערב ציינו שהוא מביא תמונה נאמנה ואינו נגוע ב"אוסטלגיה", דהיינו, בנוסטלגיה למזרח, המאפיינת סרטים גרמנים אחרים. ועיקר כוחו, ביכולתו לרגש ולאפשר הרהור אמיתי במהות הטוב ,דווקא בגלל שאין בו יומרות מוסריות.
נא להמתין לטעינת התגובות
