אין מציאות
ז'אן בודריאר נחשב בעיני רבים להוגה הדעות המעניין ביותר של סוף המאה העשרים. בודריאר נפטר בשבוע שעבר, וליאור גלרנטר נפרד מנביא זעם שטבע מספר מושגים שאולי יעזרו לנו להבין את העולם
בודריאר לא היה רק פילוסוף או סוציולוג של העולם הפוסטמודרני, אלא גם נביאו: כמו כל נביא, הוא ייצר תפישת עולם טוטאלית אשר במסגרתה מוסברת כל המורכבות העצומה של העולם העכשווי; כמו כל נביא, כתיבתו מעורפלת ומבוססת על אוצר מילים ודימויים ייחודי ועמום; וכמו כל נביא, הוא הקדים את זמנו, ותרם ליצירת עולם חדש לא פחות מאשר הוא תרם לתיאורו. למרות שלא ניתן לסכם את תרומתו של בודריאר להגות העכשווית במסגרת זו, אנסה להציג כאן שניים מהנושאים העיקריים של הגותו: ההשתלטות של הדימוי על המציאות והמוות.
"The Matrix is everywhere. It is all around us. Even now, in this very room. You can see it when you look out your window or when you turn on your television. You can feel it when you go to work... when you go to church... when you pay your taxes. It is the world that has been pulled over your eyes to blind you from the truth."
הדגש על כוחם דימויים, ייצוגים וסמלים נמצא בבסיסה של הגותו של בודריאר. כנגד הגישה המרקסיסטית שרווחה בצרפת בתקופה בה החל לכתוב, טען כבר בראשית שנות השבעים כי המציאות החברתית אינה כלכלית ביסודה, אלא סמלית. על בסיס טענה זו עיצב בודריאר את הגותו. לטענתו, תקופתנו מאופיינת על ידי שני תהליכים תרבותיים מקבילים: התעצמות הייצוגים והיעלמות המציאות.
התהליך הראשון מתבטא בצמיחה האדירה בכמותם של הדימויים והייצוגים בעולמנו (באמצעות העיתונות, הקולנוע, הטלוויזיה, הפרסום וכדומה), וההשתלטות שלהם על החיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים. למרות שאפשר להתווכח על מידת העוצמה של תעשיית התרבות, מספיק לחשוב על הרשתות החברתיות המתעצבות באינטרנט סביב צריכה תרבותית דומה, על כמות הכסף
התהליך השני אותו מתאר בודריאר הינו ההתרחקות של הדימויים מהמציאות, עד כדי כך שהם מחליפים אותה. קחו לדוגמא את מושג ה"קוּל". ה- cool התעצב בשנות החמישים כסגנון חיים הקורא תגר על השמרנות של החברה האמריקאית, אבל הוא מושג חשוב לא פחות בישראל של שנות האלפיים – רק שאם הקוּל של שנות החמישים היה דחוי חברתית, הקוּל של היום מקובל חברתית.
איך זה קרה? החל משנות הששים, סרטים וסדרות החלו להציג את ה"מגניבות" כתכונת אופי חיובית בסרטים, והיא הפכה להיות תיאור טיפוסי של דמות שיכולה להתקיים בכל זמן ומקום – ומשם אנחנו, כצרכני תרבות, קיבלנו אותה. זאת הסיבה ש"מגניבות" נחשבת לרוב כתכונה חיובית – כי כך הוצג הקוּל ביצירות התרבות שכולנו צורכים. כלומר, במקום שהדימויים שלנו ישקפו את המציאות העכשווית, הם יוצרים אותה, ולפיכך הם הפסיקו להיות "ייצוגים" (כלומר, דברים המסמלים דברים אחרים), והפכו להיות "סימולקרה" – ייצוג שאין לו מקור.
"תמיד ישנה נקודה, שבה הטרוריסט חדל לתמרן לצרכיו את מכלול אמצעי התקשורת. נקודה שבה האלימות אכן עלולה להסלים, אך מעבר לה נעשה הטרוריסט סימפטומטי למכלול המדיה עצמו. טרור כפי שאנו תופשים אותו בדרך כלל הוא מטבעו תלוי-מדיה"
(מתוך "נוירומאנסר", בתרגום דני פלג)
אבל אם המציאות שלנו מעוצבת על ידי דימויים שעוצבו על ידי מציאות אחרת, והספיקו להשתנות מאז, מהי בכלל המציאות? התשובה של בודריאר היא שאין יותר. היא הוחלפה על ידי מה שבודריאר מכנה "היפרמציאות" – הדמיה מוחלטת של עולם שאינו קיים, חיקוי ללא מקור.
אם זה נשמע לכם מוכר, זו רק עוד דוגמה למופרכות של התרבות שאנחנו חיים בה: סביר שאתם חושבים על הסרט "המטריקס", המבוסס חלקית על רעיונותיו של בודריאר (שתעב אותו, דרך אגב). אלא שבניגוד למטריקס, להיפרמציאות אין "ציון", אין לה קוטב נגדי – היא כל מה שקיים. אפילו המלחמה הופכת לחלק מ"מכלול המדיה", לאירוע טלוויזיוני שמהותו תקשורתית. לכן, טען בודריאר באחד מספריו השנויים במחלוקת ביותר ש"מלחמת המפרץ לא התקיימה" – כלומר, היא לא היתה מלחמה בהגדרתה הקלאסית כ"המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים" (מכיוון שאין יותר פוליטיקה, אלא רק דימויים שלה), אלא "המשכה של היעדר הפוליטיקה באמצעים אחרים".
אולם ניצחונה הגלובאלי של ההיפרמציאות, טוען בודריאר, הוא גם נקודת החולשה שלה: בהיעדר אויבים, אותם חיסלה בשלוש מלחמות העולם האחרונות (הראשונה חיסלה את הקולוניאליזם ואת הסדר העולמי הישן, השניה את הנאציזם, והשלישית – הכוונה למלחמה הקרה – את הקומוניזם), היא פונה לטרוף את עצמה. מכיוון שההיפרמציאות מקיפה את הכל, הדברים היחידים שיכולים לחמוק מבין אצבעותיה הנמצאות בכל מקום הם המוות והקטסטרופה. מכאן האובססיה התקשורתית עם אירועי טרור ואסונות הומניטריים: אלו הם בדיוק המקומות בהם המערכת מתמוטטת, ואנחנו יכולים לראות את "המציאות" של המוות, החורג מגבולותיה.
אלא שהמוות והקטסטרופה הם "מציאות" במרכאות בלבד, שהרי גם הם מגיעים אלינו באמצעי התקשורת, ולכן גם הם חלק מההיפרמציאות. בספרו על הפיגוע במגדלי התאומים, "רוח הטרור", בודריאר טוען כי עוצמתה של ההיפרמציאות היא הבסיס לעוצמתו של הטרור – אין לו קיום מחוץ לעולם הדימויים (תחשבו על פיגוע שאף אחד לא שמע עליו), ועוצמתו נובעת מיכולתו להשתמש במשאבי המערכת הגלובאלית (מטוסים, בורסה, אינטרנט, התקשורת) לצרכיו.
אלא שהטרור משתמש במשאבי המערכת הגלובאלית כדי להחדיר את המוות אל המוקד הסמלי שלה – ובכך למוטט אותה. הטרור הוא סוג של וירוס המתפשט במקביל לגלובליזציה, והנסיונות להציגו כחלק ממאבק בין "אמריקה" (שהיא, כמובן, רק דימוי למוקד של הגלובליזציה) ובין "האיסלאם" (שגם הוא רק דימוי להתנגדות לה) הוא אמצעי נואש למצוא פתרון לבעיה שהיא חלק יסודי מהמציאות העכשווית. כדבריו, הטרור הינו "הגלובליזציה המנצחת, הנאבקת נגד עצמה".
למטה: דוגמא למלחמה המתנהלת בתקשורת. תקיפות צה"ל בלבנון, באדיבות דובר צה"ל
אין ספק שבודריאר הסתכל על המציאות בעין אחת עצומה, וסרב להתמודד עם העולם הגלובאלי האמיתי: חלקו, אמנם, היפרמציאותי, אבל חלקו מציאותי מאוד – זהו החלק שבו אנשים אמיתיים משתמשים בחלקים של ההיפרמציאות כדי לבנות מהם עולם שישמש להם מקלט בתבערה הגלובאלית המתעצמת, בעוד אנשים אמיתיים אחרים משתמשים בחלקים שלה כדי ללבות אותה.
עובדה זאת קיימת מחוץ להיפרמציאות, ולכן יש לה גם השלכות מוסריות ממשיות. בתנאים אלה, כוחה הרב של תעשיית התרבות הופך את הצייתנות של פועלי התרבות (כותבים, קופירייטרים, אנשי טלוויזיה) אשר אינם מתייצבים כנגד התעשיה בה הם עובדים ונכנעים לתכתיבי ההיפרמציאות למסוכנת הרבה יותר.
בחוסר ההתנגדות שלהם לפרסום סמוי, לכתבות יחצניות ולספינים פוליטיים קצרי מועד (ולא משנה אם הם של אולמרט או נסראללה) – או בקיצור, בויתורם על הנסיון לקיים יחס ראוי בין הדימוי והמציאות – הם מהווים עדות לכשלון של החברה שלנו בנסיונה להיות מוסרית. בגישתו האירונית והאנטי מוסרנית, סרב בודריאר לשפוט.
לתפיסתו, הטוב והרע הם חלקים בלתי נפרדים מהעולם, והדימוי והמציאות ממילא נפרדו זה מזה סופית. אם אנחנו רוצים להיות חלק מחברה מוסרית, חברה המנסה להשתמש בכוחותיה החברתיים, הכלכליים והפוליטיים כדי לעשות טוב, ההגות שבודריאר השאיר אחריו לא תספק לנו פתרונות – אולם היא תעניק לנו כלי ניתוח חדים ביותר להבנת בעיות מרכזיות בחברה שלנו.
הכותב הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם