ראשי » רייטינג » טלוויזיה

הברקוביץ של הטלויזיה

"מרחק נגיעה" הייתה הדבר הטוב והמדובר ביותר בטלויזיה שלנו בחודשים האחרונים, והיום היא יורדת. רונית ויס-ברקוביץ, יוצרת הסדרה, מספרת איך היא כתבה את זוריק ורוחל'ה, ומה לגבי העונה הבאה. ויש גם הצצה ראשונה אל הפרק האחרון

רונית ויס-ברקוביץ, את אחראית לסדרה הכי נצפית בישראל בשלושת החודשים האחרונים. איך זה מרגיש. את עדיין מופתעת?
"מרחק נגיעה מסומנת כבר כנקודת מפנה מסוימת בעולם הדרמה בארץ - גם בעיני הזכיינים וגם בעיני הקולגות. וכן, אני עדיין מופתעת: מהתגובות, המכתבים והשיחות הרבות שמגיעות אלי, מהמעורבות הרגשית של הצופים, מאנשים בגילאים שונים שחיים במתח מיום שלישי ליום שלישי, מהפולמוסים שהתעוררו מסביב. ידענו שיש לנו סדרה טובה, אבל לא שיערנו שהיא תיגע בכל-כך הרבה לבבות. זה מרגיש נעים ביותר".

נראה שכל מילה שהייתה יכולה להיאמר על "מרחק נגיעה" מצאה את עצמה אל העיתונות המודפסת, הכתובה והאלקטרונית. הדיון הציבורי שנוצר סביב דמויותיהם של רוחל'ה וזוריק חרג מאגף הטוקבקים ומצאו במה גם אצל מבקרי הטלוויזיה הנוקשים ביותר. ואולי כאן, רגע לפני שהסאגה הקצרה הזו (בת שמונת הפרקים) עומדת להסתיים הגיע הזמן לברר עם אחת היוצרות המובילות בישראל ומי שכתבה את הסדרה, איך כל זה קרה.

כששואלים את ויס-ברקוביץ, מה לדעתה הפך את הסדרה לפצצת רייטינג כזו, היא משיבה "אני חושבת שההצלחה נובעת משילוב של כוחות, מרכיבים ונסיבות. יש כאן סיפור מורכב, עם נשמה ובלי טיפת ציניות, עם סאבטקסט, שמתרחש במחוזות "לא משומשים" מבחינת הפריים-טיים. סיפור שביקש להיות קולנועי יותר מאשר טלוויזיוני, שיש בו רגש ואמת. העולם הדרמטי מציג גלריה עשירה של גיבורים לא מושלמים, דמויות אנושיות עם פגמים וסודות וקונפליקטים, שכולן נוצרו מאהבה ולכולן יש איזה פצע. התסריט זכה לביצוע מצוין, תחת ידו הבוטחת של הבמאי רוני ניניו והמפיק צפריר קוחונובסקי, והקהל הצמא לפנים חדשות נחשף לשתי תגליות - הנרי וגאיה הנפלאים, שנכנסו ישר ללב הצופים".

"גם לטיימינג יש חלק בהצלחה - צריך לראות מה יש סביבנו מבחינת התפריט הטלוויזיוני. מרחק נגיעה לא מתעסקת בדאחקות או בניסיון להתחכם, היא נטולת זוהר והיא לא קוּלית, אבל יש בה חום ועומק. מתברר שאיכות היא לא מילה גסה ולמרות שהסדרה מאוד לוקאלית ועשוייה מחומרים ישראלים, היא מדברת על תימות אוניברסליות: אהבה שנתקלת במכשולים הבסיסיים של איסורים תרבותיים, שייכוּת, משפחה, החמצה וגעגוע. אגב, אנחנו חשבנו שהרוסים הם החידוש של הסדרה, אבל השיח הציבורי מסביב לסדרה מתמקד דווקא בנראוּת של החרדים על המסך. וגם זה יצר סקרנות".

למטה: הצצה ראשונה אל הפרק האחרון של "מרחק נגיעה", באדיבות אתר "רשת"

אין ספק שגם אם "מרחק" לא הפכה למוצר הטלוויזיוני הכי חדשני באזורנו, היא הרוותה צמא אדיר של הקהל הישראלי לסדרות מקור שלא מזלזלות לו באינטליגנציה. השוטים המדויקים, הפסקול שהלחין שמוליק נויפלד, השחקנים המצוינים, התסריט המינימאליסטי, הצילום והלוקיישנים, כל אלו הפכו אותה לעוף מוזר וייחודי בנוף הדרמות היומיות כאן, אלו שנעות על ציר "האלופה" פינת "השיר שלנו".

אז מה בכל זאת גרם ל"רשת" להביא אל הכורסא המשפחתית מדי שבוע מאות אלפי צופים? יש שיאמרו שהיה זה גל יחסי הציבור חסר התקדים, יש שיוסיפו כי מדובר באותו צמא לגורם קצת יותר מורכב בלוח השידורים אך נראה שהרוב הגדול יניח, ובצדק, כי היו אלו גאיה טראוב והנרי דוד שהזניקו את "מרחק" למקום הגבוה בו היא ממוקמת היום. 

כשאני שואל את ויס-ברקוביץ, למי

מהדמויות התקרבה במיוחד במהלך יצירת הסדרה, את מי אהבה ועם מי היה לה הכי קשה, היא משיבה. "אוי, זו שאלה קשה. זה כמו לשאול איזה ילד שלך אתה הכי אוהב. חלקים ממני נמצאים בכל הדמויות. כל סופר, תסריטאי או מחזאי, כותב בעצם על עצמו תוך הרחקת עדות. אתה בונה עולם קודם כל על בסיס החומרים הפסיכולוגיים שלך, בשילוב הרבה דמיון וחלקי מציאות שאתה קולט סביבך, ואני לא צריכה להיות חרדית או רוסית כדי להבין מה זה שברון לב, למשל. אני קצת שמואל וקצת מרינה וקצת נטליה, ואני רוצה לקוות שכל אחד מאיתנו היה - או יהיה פעם - זוריק ורוחלה. אם אתה לוחץ אותי לקיר, אני מוכנה להודות שקודם פגשתי נפשית ומקרוב את זוריק, מרינה ושמואל, ואחריהם מצאתי ולמדתי להכיר את רוחלה, סשה, נטליה, לאה, אהרון והאחרים".                

הסדרה בנויה משמונה פרקים בלבד. את לא חושבת שזה פגם במקצת בעלילה שהפכה דחוסה מדי?
"היריעה התסריטאית עברה גלגולים שונים, בתחילת הדרך דוּבּר אפילו על חמישה או שישה פרקים. אני מניחה שהיו חששות התחלתיים ב"רשת" מהנוכחות של השפה הרוסית ומהסקס-אפיל הפרובלמטי לכאורה והלא-נוצץ של העולים והחרדים, אבל החששות הללו נרגעו די מהר. תראה, השתדלנו אמנם להכניס עולם ומלואו בשמונת הפרקים, ובכל זאת יש שם "אוויר" ואווירה ואורך נשימה. יש סרטים נפלאים שמקיפים בשעה וחצי מהלך של שנים, ויש סדרות ארוכות שהן מימיות וקלושות. אלמנט הזמן מבחינת המסך אינו קריטי -קודם כל הסיפור צריך לעבוד. יחד עם שני השותפים המבריקים שלי לכתיבה, עמית ליאור ושוקי בן-נעים והמפיק צפריר קוחנובסקי, הצלחנו כנראה לפצח סיפור שעובד".

מבלי להסגיר ספויילרים: כולם מדברים על עונה שנייה אך נראה שעל פי הפרק האחרון, כל התחלה חדשה של הסיפור תהיה מאולצת. מה את חושבת על הנושא?
"עוד שאלה קשה. השארנו אמנם פתח וחוטים ואפשרויות רבות להמשך והגשתי כבר ל"רשת" את תקציר העונה הבאה, אין לנו ספק שהדמויות יכולות עוד להתפתח וכולנו קשובים למה שנקרא "דרישת הקהל". מצד שני, ביני לביני אני באמת תוהה אם הנס הזה יכול להתרחש שנית. רבים אומרים לי "אל תקלקלו מה שהשגתם כאן", וביניהם צופים מהשורה וגם אנשי מקצוע. על שמונת הפרקים הללו עבדנו יותר משנתיים".

"להכין עונה שנייה לוקח המון זמן - לכתוב, לצלם, לערוך - ואף אחד לא יכול לנבא שאכן נצליח לשחזר את ההישג הנדיר. מאוד הערכתי בזמנו את החלטתה העיקשת של דנה מודן לא להמשיך את "אהבה זה כואב", דווקא לאור ההצלחה ולמרות הלחצים שהופעלו עליה. בין אם היה כאן חשש מכישלון עתידי ובין אם עמדתה נבעה רק משיקולים דרמטיים - הסדרה שלה נצרבה בתודעה בין השאר משום שהותירה טעם של עוד ולא נמרחה על עונות נוספות. אולי אני בדעת מיעוט אבל מבחינתי האישית לפחות, הפרק האחרון שישודר הערב הוא הסוף הנכון ביותר, ונדמה לי שאמשיך להאמין בכך גם כעבור עשרים פרקים נוספים. בקיצור, יש כאן דילמה".

אם היית צריכה לבחור בין סדרה חדשה שלך לבין עונה שנייה של "מרחק נגיעה". במה היית בוחרת? 
"אני מעדיפה להביט תמיד קדימה, בחיי האישיים כמו גם המקצועיים. במקרה הזה, כאמור, יש דילמה רצינית".

נקודה נוספת שהעלתה את "מרחק נגיעה" לדיון ציבורי היא הופעתן של שתי חברות "זרות" ו"אחרות" על מרכז המסך הישראלי. לפתע נשמעו דיבורים ברוסית ואידיש בדיאלוגים שבין גיבורי התרבות החדשים, ואלו, לא רק שלא הבריחו את הקהל אלא הצמידו אותו אל כורסת הטלוויזיה. כך, מבלי לשים לב, קרה הבלתי יאמן. זוריק הצליח להביא את הרוסית השבורה שלו לבני ברק, בעוד שאנחנו התעקשנו להבין עד כמה שידוכים בחברה החרדית הם עניין מורכב וסבוך. ויס-ברקוביץ', שמגיעה מרקע חילוני לחלוטין נדרשה  לתחקיר שטח מעמיק, אותה היא מכנה כתהליך מרתק:

"יצאנו לתחקירי שטח, פגשנו משפחות שפתחו בפנינו את הבית ואת הלב, זה היה מסע מעשיר לתוך עולמות לא מוכרים. הרווחנו הרבה ידע, הרחבנו את תמונת העולם שלנו, אבל צריך לומר שמתחת לכל הגינונים, הקליפות החיצוניות והמנהגים הספציפיים, אתה מוצא אנשים עם התלבטויות ותקוות ומכאובים".   
 
היו לא מעט טענות על כך שהסדרה לוקה בסטראוטיפיזציה. הבחורה החרדית המסוגרת והתמימה אל מול הנער הרוסי חסר העכבות. מה יש לך להגיד בעניין?
"לא מסכימה לטענה. השתדלנו ליצור דמויות קונקרטיות ולא כאלה שמייצגות מגזר. רוחל'ה היא לא "חרדית כללית" אלא נערה ספציפית, עם נפש סקרנית, שאביה מעודד אותה למחשבה עצמאית. אבל כמובן שהיא תמימה, היא גדלה מוגנת בתוך קודים מאוד ברורים, ואלמלא השכנוּת המקרית של זוריק היא לא הייתה מתמודדת עם קונפליקטים כאלה. גם זוריק לא מעוצב בתור "רוסי כללי" - הוא ילד שעזב מוקדם את הבית כדי לגלות את בגרותו וגבריותו בארץ רחוקה, הוא נועז וסוער, אין אצלו בלקסיקון "אי אפשר". המפגש ביניהם מצית אש בגלל מי שהם, לא בגלל מה שהם מייצגים".          

באיזה שלב נפל לך האסימון והבנת שהבייבי שלך הפך למפלצת רייטינג? איך זה הרגיש לך?
"אחרי הפרק השני. את הצפייה הגבוהה של הפרק הראשון אפשר היה לייחס לפרומואים המעולים ולסקרנות הטבעית של הצופים בעקבות יחסי ציבור טובים, אבל החל מהפרק השני נוכחנו לדעת שהצופים מגיעים במיוחד לשידור ומצטרפים אליהם עוד ועוד. לפי נתוני הרייטינג, כ-700 אלף צופים התיישבו מול המסך בכל שבוע, כמעט פי שלושה ממספר המתפקדים למפלגות העבודה והליכוד גם יחד. זה מרגש. ויש כאן גם מסר של תקווה לכל יוצר: למילים שלך יש כוח. תכתוב אמת, תדבר מהלב; יש מי שיקשיב".        

נראה ש"מרחק נגיעה" מוכיחה שהקהל הישראלי צמא לדרמות איכות. את מאמינה שסדרה כזו יכולה להגביר את קצב הפקות המקור?
"הלוואי. זו תקוותנו. ידוע שבהפקות המקור טמון עתיד העשייה הקולנועית והטלוויזיונית. אבל מעבר לאידיאולוגיה ולמילים היפות, אולי הזכיינים יבינו שהם יכולים גם להרוויח".     

בתור מי שתפקדה כיו"ר מגמת תסריטאות בבית הספר סם שפיגל -מה הכי חסר לכותבים צעירים בבואם ליצור תכנים לטלוויזיה והקולנוע ?
"רוב היוצרים המתחילים מנסים לחקות נוסחאות קיימות ובאופן טבעי פחות סומכים על הקול הפנימי הייחודי שלהם. הם מנסים להיות מדליקים יותר מאשר מקוריים, חוששים להעז. הטובים שבהם ישתחררו מזה מהר. עם זאת עליהם לדעת מה צורכי השוק ולנחש לאן נושבת הרוח". 

בתור עורכת בהוצאת "כתר", תסריטאית ראשית של סדרה בערוץ שתיים וראש מגמה בסם שפיגל עד לפני רגע, מתי יש לך זמן לחיות?
"תשמע, אני כנראה אדם יצירתי, הראש שלי ממציא סיפורים גם באמצע הלילה ואני חולמת גם לכתוב מחזה. אולי זה סוג של מנוע פנימי, עשייה שנותנת משמעות לחיי, תחושה של צמיחה פנימית מתמדת. הפסקתי להתנצל על כך שאני אוהבת לעבוד, איכשהו יש לי זמן גם לראות סרטים ולקרוא ספרים ולחבק את הילדים שלי ולדאוג לאמי ולאהוב. פשוט חסרות לי המון שעות שינה".  

האם "מרחק נגיעה" היא ההישג הגדול ביותר שלך, או "מקום תחת השמש". או אולי משהו אחר?
"לא כדאי לסמן משהו כהישג הגדול ביותר שלך כי משם מתחילה הירידה. בקרוב תשודר בערוץ 2 סדרה דוקומנטרית-היסטורית חדשה בת 10 פרקים שביימתי וערכתי על אמנות ישראלית, סדרה שאני מאוד גאה בה, ובקרוב יופיעו ספרים חדשים שערכתי, וכל בוגר שלי שמצליח זה הישג עצום עבורי.  הדרך מעניינת אותי יותר מאשר התוצאות, ו"מרחק נגיעה" היא תחנה משמעותית וחשובה מאוד בדרך הזו. תחנה שמחממת את לבי".     

ושאלה אחרונה לפני פרק הסיום. בתור אחד שהתאהב בזוג רוחלה את זוריק. מה הסיכוי לדעתך שנראה אותם על המסכים בעוד עשר שנים מהיום?
"סיכוי גבוה. והם עוד יילכו וישתפרו, מבטיחה לך".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...