יוצאים מהלול: ראיון עם יוצרי "גבוה וגרינבאום"
לא פשוט לגדול בצלם של רפי אדר (אבא), אורי זוהר (סנדק בברית) ושלום חנוך ואריק איינשטיין (חברים לצ'ולנט שבת המסורתי). אבל אחרי אינספור עיכובים ומעקפים, גם רועי ודניאל אדר הגיעו. עכשיו הם מאיימים לזעזע את הפריים טיים בסדרה חדשה ופרועה. בתפריט: קצת "מציצים" והמון מציצות
יש גם משהו מלא חן בכך שאת הסדרה יצר דניאל אדר (37), ביחד עם מחזאי הפרינג' רן אפלברג , שליהק לתפקיד הראשי את אחיו הבכור, רועי (38). רועי אדר, חסר כל ניסיון במשחק, כובש את המסך (והבחורות) לצד אפלברג, אשר בעצמו מתגלה כשחקן חמוד ביותר. אדר (גבוה) מגלם גבר נשוי, בעל משרד הפקות לסרטי מתנה לחתונות, שבוגד באשתו האהובה בכל פריים. אפלברג (גרינבאום) הוא במאי מהורהר ומתוסכל שחולם לביים סוף סוף את יצירת המופת הגדולה של חייו. שניהם עמוק במשבר גיל הארבעים, מרגישים איך גלגל החיים מתפנצ'ר להם מול העיניים. בינתיים גם חברת ההפקות של סוני ראתה ונדלקה, ורכשה את הזכויות להפקת פיילוט אמריקאי.
ויש עוד משהו קטן: האחים לבית אדר הם הבנים של רפי אדר ויהודית סולה. הוא קולנוען, בעל מסעדת "פרונטו" הנחשקת והשופט המודח מהעונה הראשונה של "מאסטר שף". היא שחקנית נהדרת, שהייתה אחת ההבטחות הגדולות של התעשייה המקומית בשנות השבעים וכיכבה בסרטים "שלושה ימים וילד", "התרוממות" ו"הצילו את המציל" של אורי זוהר. שניהם יוצאי חבורת "לול", שמקפידים לשמור על קשר עם החברים של פעם, ונחשבים גם כיום לאחד הזוגות הכי מעוררי קנאה בעיר.
זה התחיל בסוף שבוע במרתף של הקאמל קומדי קלאב בתל אביב. "אנחנו חברים קרובים ומאוד אוהבים לעבוד ביחד", מספר רועי (38). "עשינו הצגה בפסטיבל עכו, ומדי כמה שנים אנחנו מצלמים סרט קצר. לרן
דניאל , גם אתה כזה?
"אני הייתי חבר בקבוצת 'בבון', קבוצת חברים מעירוני א' בתל אביב שיחד צילמנו סרטים והקרנו אותם בפני חברים ובסינמטק. הכלל שלנו היה התכל'ס, לקחת מצלמה ולצאת החוצה. בחבורה שלנו היו מיכאל הנגבי, יהושע סימון (משורר ואוצר אמנות), אדם סנדרסון (במאי "זוהי סדום" ו"ארץ נהדרת"), תום שובל ואורן שי (פרחי קולנוע). זה כוח שיושבים לעבוד יחד, יש לך איזה גב. אתה לא נלחם לבד. אתה קם בחמש בבוקר, ואז רואה את אח שלך, החבר הכי טוב. חלק מהעניין זה פשוט לעשות. לשבת ולחכות שמישהו יפנה אליך או שאיזו ועדה תאשר את התסריט שלך זה איום ונורא. הסיכוי שהסרט הראשון שלך יהיה מאסטר פיס הוא קלוש. לא כל אחד הוא האחים כהן. וגם אם יוצא לך מאסטר פיס, בסופו של דבר בסך הכל עשית סרט. המטרה היא לעשות עוד ועוד. להפוך את זה לעבודה שלך ולעשות את זה בכיף, לא בחרדת קודש. אפשר לחשוב שמישהו משנה כאן את העולם".
ללא המפגש עם עמי אמיר מ"מטר הפקות", החתום על יצירות טלוויזיוניות מוערכות כמו "החמישייה הקאמרית","הבורגנים" והתוכניות של שי ודרור ועדי אשכנזי, זה לא היה קורה. "עמי", מספק דניאל, "ראה את הסרט הקצר ואמר, 'תיקחו את הדמויות המרכזיות ותפתחו אותן לסדרת טלוויזיה'. הוא החליט לעשות צעד התאבדותי ואמר שהוא יפיק בעצמו שלושה פרקים. זה נדיר בתעשייה. נורא הופתענו. עמי הוא מפיק יוצר, מאוד יצירתי, בעל חזון. לפני הצילומים הוא אמר לנו, תזכרו טוב את הרגעים האלו של העשייה. הם לא יחזרו. סדרה ראשונה זה משהו חד פעמי".
אמיר: "הסתכלתי על הסרט שלהם, הוא לא היה מדהים, אבל היה בו ניצוץ. אמרתי, אם 30 אחוז מצחיק, אתה יכול כאיש מקצוע להפוך אותם ל-80 אחוז . הצגתי את הרעיון בפני גופים שונים, אבל אף אחד לא רצה את זה. החלטתי להשקיע 600 אלף שקל ולהפיק שלושה פרקים מלאים לשידור, ורק אז להראות לגופי השידור".
מה הפריע להם?
"סדרה עם שחקנים שאף אחד לא מכיר (מלבד דניאלה וירצר, וסטנדאפיסטים בתפקידי אורח), בעלת ארבע עלילות משנה מתפצלות. אבל ברגע שיש לך דמויות עם המון חן אתה סולח להן על הכל. בסופו של דבר, למרות החזות החדשנית, זו סדרת מיינסטרים. מצבים וסיטואציות שאתה יכול להזדהות איתם. זו קומדיה, אבל עם מלא רגש. רן אפלברג אמר לי שב סוף הסרט'עיניים גדולות' יש סצנה שבה אורי זוהר נשכב ליד סימה אשתו ונאנח. הוא אמר לי, אותי מעניין מה הוא יעשה אחרי שיקום בבוקר".
הפקת את "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים", "מקום לדאגה", "זו ארצנו", "מה זה השטויות האלה" - איפה אתם ממקם את "גבוה וגרינבאום"?
"כל הפרויקטים האלה היו היצירות הטלוויזיוניות הראשונות של האנשים שיצרו אותן. הם עבדו מאוד קשה, בטירוף, הקדישו את כל חייהם לעבודה הזו. רצו להגיע למושלמות, לקבל הכרה. איתן צור (יוצר "החמישייה הקאמרית") ישן בלילות במשרד של החמישייה. אשכנזי היא וורקוהולית שאני לא מכיר כמותה. הם גם נורא אהבו לעבוד יחד. אלו אנשים שאהבו לקחת סיכון. את 'הבורגנים' אף אחד לא רצה. 'מקום לדאגה' התאפשר בגלל רגע מסוים שקרה בערוץ 10. בכולם ניסינו ללכת צעד אחד קדימה".
ו"גבוה גרינבאום"?
"זה 'הפמליה' דה-לה שמאטע. אתה מאמין לדמויות ואז הולך עם המופרכות שלהן. זה אחר, מחוץ לקופסה. אלו המקומות של הטלוויזיה שאני אוהב לגעת בהם. לכן הרגשתי במהלך העבודה איתם כמו בתקופת 'החמישייה' ו'מקום לדאגה'".
השפה הבוטה, השוביניסטית משהו, הכוללת ירידות ומציצות חופשי חופשי ונשים על תקן מריונטות בתאטרון החיים הזכרי של גבוה, לא ממש מטרידה את האחים. "גבוה מתייחס באותו זלזול גם לנשים וגם לגברים", אומר רועי. "טיפוס די אגואיסטי. הוא אוהב את אשתו, אבל טיפש ודפוק מספיק כדי לבגוד בה כל הזמן. הבוטות שלו קיימת בחברה שלנו. אנשים מדברים ככה. ישראל היא מדינה מאוד בוטה. ניסינו להביא את השפה הזו. ביקשנו מהשחקנים להשתמש בה".
משרד הפקות, אנשי קולנוע, זיונים, שפה צינית. עוד סדרה תל אביבית?
"זו לא שפה תל אביבית. אלו גיבורים על גבול הלוזריות. לא חברים של סלבס שיושבים בקנטינה. הם גרים ברמת גן ועושים סרטי תוכן לבר מצוות. יש בסדרה משהו עממי ורחב יותר. רצינו להתרחק מהברנז'ה. לא שחקן שמשחק את עצמו וצוחק על עצמו. המשרד הוא מקום עבודה רגיל. הסדרה לועגת לכל, אין כאן האדרת המקצוע".
איך בקשת אכלו אתכם?
דניאל: "בהתחלה חששתי שלא ייתנו לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל מאוד הופעתי. הם קראו את התסריטים, העירו הערות טכניות, אבל נתנו יד חופשית. עשינו את הסדרה שרצינו לעשות. הדבר הכי מסקרן ומרגש פה זה שבפעם הראשונה יש לנו הזדמנות לראות אם אנשים יאהבו את מה שאנחנו אוהבים. כל קלישאת מדינת תל אביב, אני ממש יכול להיות סטריאוטיפ שלה - קולנוען צעיר, הורים שכאלו. מעניין אותי לדעת אם לטעם שלנו יש מקום במדינה. זה ניסוי עבורנו".
הוא יצליח?
"אפשר יהיה למדוד את זה רק לאורך זמן. אני רגיל לרוץ אחרי אנשים עם פלאיירים כדי שיראו את הסרטים שלי בסינמטק, ועכשיו אומרים לנו בקשת, את השיווק תשאירו לנו. גם אם יהיה לנו אחד אחוז רייטינג, יראו את זה יותר אנשים מכל אלו שצפו עד היום בכל עבודות שלי גם יחד".
אם דניאל קיבל בשמחה את המסלול הטבעי שלו, רועי עשה הכל כדי לברוח מגורלו. "עד הצבא עשיתי כל מה שאני יכול כדי להימנע להתעסק באמנות", הוא מספר. "תיכון נורמלי, משחק כדורגל. כשהייתי קטן אמא שלי אמרה,'אתה יכול להיות שחקן'. היא בעצמה נטשה את הקריירה שלה. ההורים שלנו מאוד מפרגנים בהגשמת חלומות. בגלל הבית עד כיתה ג' עוד הופעתי בפרסומות, אבל אז החלטתי להימנע מהשטויות האלו. מצאתי את עצמי מכוון הפוך. לקחו לי הרבה שנים להודות שאני רוצה היות שחקן".
למה , בעצם?
"חייתי בפיצול אישיות. מצד אחד מאוד מאוד רציתי ומצד שני חששתי. כשאתה רואה את כל השחקנים המצויינים האלו סביבך, מפחיד לחשוב שלא תהיה טוב ככה. זה לא היה מתוך רצון לעשות מרד נעורים. אנחנו לא היינו צריכים מרד. לא עשינו צרות. אם מישהו עשה את המרד שלי זה אבא שלי".
מה השתנה?
"בצבא שירתתי ביחידת ההסרטה של חיל האוויר. פגשתי אנשים שהיצירה בוערת בהם, וזה היה מידבק. הרגשתי שיש לי שפה משותפת איתם. אחד מהם היה רן. נהיינו חברים תוך שנייה. אחר כך גם נהיינו שותפים לדירה. הוא שינה לי את מסלול החיים, זרע את הזרע. אמר, אתה חייב לשחק. רן הוא הדני סנדרסון שלי, אם אני הייתי גידי גוב".
זה היה תהליך הדרגתי. לאחר השחרור הוא עבר את המסלול הארוך של עורך וידאו, מקליפים ועד פרסומות וסרטי תדמית. אחר כך ערך פרומואים, והיום הוא מנהל קריאטיב של חברה בשם "פרומתאוס", המתמחה בפרומואים לטלוויזיה )בין היתר ליס(. טבילת האש על הבמה הייתה בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו. "רן יצר את ההצגה'גזים'", מספר דניאל. "מחזה של הומור שחור על הניסוי הראשון בתא הגזים בגרמניה. רן גילם את היהודי ואנחנו את הנאצים. רן, שהיה לו הרכב בשם 'האחים פיתה', מגיע ממקומות של הומור הרבה יותר אקסטרים. הומור של הפרשות, שפריצים של דם, שלשולים. את כל הטירוף בסדרה הוא כתב, למרות שדווקא הוא משחק דמות רגישה וצנועה".
עד כמה רחוק יכול הדור השני לבוהמה להמציא את עצמו מחדש? זו אולי אחת השאלות הכי מורכבות שהאחים אדר נאלצו להתמודד איתם. "אורי זוהר היה הסנדק בברית שלי", מספר דניאל, "אני נולדתי קצת אחרי שהחבורה התפרקה, אבל אני זוכר את ארוחות השבת עם הצ'ולנט והחברים שנמשכו שנים ארוכות לאחר מכן. אני בעצמי ביימתי את הקליפ המחודש של שלום חנוך ל'למה לי לקחת ללב'".
עד כמה הם היו שותפים בהתפתחות האמנותית שלכם?
"גם חבורת לול צילמה את עצמה ועשתה קולנוע. כילד נחשפתי לסרטים האלו ובלעתי אותם. הערצתי גם את המוזיקה. הלך הרוח היצירתי הזה היה קיים בבית, הרצון בחבורה יוצרת. ההבדל שאז השוק היה קטן והייתה חבורה אחת. היום יש המון חבורות יוצרות. אבא שלי תמיד צוחק,'בזמננו לא היו צריכים לעשות קייטרינג בהפקה'. אנחנו דור מפונק. אבא שלי הוא בן אדם שעושה, ככה הוא חי את החיים: רצה קולנוע, ביים סרט ('כפפות'). רצה מסעדה, פתח את 'פרונטו'. הלוואי שאני אעשה שליש ממנו".
זה לא מלחיץ?
"ברור. אתה מוקף בסרטים של אריק, אורי ושלום וזה מפחיד להביא דברים שלך. אני ורועי הופענו לשנייה אחת ב'כפפות'. יצא לנו כילדים להיות בחדרי עריכה ועל סטים. עבורי זה עולם טבעי ונגיש. אבל כשאני רואה היום את 'מציצים' ו'עיניים גדולות' אני מסתכל גם בראייה טכנית. 'מציצים' הוא סרט מאוד עצוב. כל כך אמיתי. הם קלטו משהו מההווי של ישראל בתקופה הזו, והביאו גם את השפה שלהם. לא סתם אורי זוהר חזר בתשובה. הוא נראה נונשלנטי כזה, אבל רק היום אני מבין כמה הוא מדויק. אני אומר לעצמי, הלוואי שנגיע למקום הזה. הייתי רוצה לחקות אותם. דברים לא רציניים שמבוימים בצורה רצינית".
דור שני לחבורת לול?
"אנחנו לא בדיוק דור שני, אנחנו בין לבין. רק בשנתיים האחרונות אבא שלנו הפך יותר מפורסם, בגלל'מאסטר שף'. עד אז הוא היה דמות מוכרת בעיקר בתל אביב".
הוא שילם על זה מחיר. ההפקה הדיחה אותו ופיזרה רמזים כאילו הוא התנהג בצורה בוטה מול נשות הסט. אולי הוא הוא גבוה האמיתי.
רועי: "לא הייתה פה תקרית מעבר לזה שלא היה חיבור טוב בינו להפקה. על הסט אהבו אותו, אבל זה לא הלך. בעקבות ההדחה היה פרק זמן מאוד קשה למשפחה, כי השמועות יצאו מפרופורציות, אבל לא הוגשה נגדו כל תלונה. אבא שלי מצא את עצמו בחוץ בלי הסבר מפורט למה. הוא לקח את זה קשה, חשב שכל העולם מתהפך עליו. בשנייה אחת מציפים אותו בטלפונים. יש מי שעומד ומפיץ שמועות, ואתה לא יודע מול מי אתה נלחם. זה היה מלחיץ. לא נעים לראות את אבא ככה. הוא רגשן. כשהוא אוהב, הוא אוהב המון. כשהוא כועס, הוא באמת כועס. אבל למחרת שוכח. הרווח שלנו היה שנוכחנו לדעת כמה אנחנו חזקים כמשפחה. אמא, דניאל ואני תמכנו בו".
דניאל: "אם בהפקה היו יודעים להתנהג אחרת הם היו מרוויחים דמות טלוויזיונית מעולה. אבל יכול להיות שאבא לא מתאים לפריים טיים".
התקרית השפיעה על העבודה שלכם מול קשת?
"הסיפור לא דובר בכלל בינינו. אבא מאושר ומפרגן שהגענו למקום הכי מצליח בטלוויזיה. במסעדה הוא כל היום עושה לנו פרומושן. הוא לא מפסיק עם זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם