סרטים כחולים
הלוחמים ב"מלחמת הכוכבים" לבשו את מדי האס־אס. אבל בניגוד להיטלר, ג'ורג' לוקאס, עם עזרה מהחבר ספילברג, אכן הצליח להשמיד את היקום. הבלוקבאסטרים הרסו את הקולנוע העולמי, הוליווד היא מכונה להפקת כסף, וכל ילד עם מצלמה חולם לעשות עוד "טיטאניק," ולא "נהג מונית"
כאשר עזב הצבא האמריקני את בסיס הפרסידיו לפני מספר שנים והותיר אחריו את אחד מנתחי הנדל"ן הנחשקים בסן פרנסיסקו, קנה לוקאס, המתגורר מעברו השני של גשר הזהב, נחלות גדולות בבסיס הצבאי הנטוש. אם דונלד טראמפ מתגורר בטלוויזיה, קשה להטיל דופי בהרפתקאות הנדל"ן של לוקאס. הוא תמיד היה פחות מבמאי קולנוע ויותר מנער חולמני שהביט בעולם מבעד לעינית מצלמה. לוקאס היה ביל גייטס לפני שגייטס ידע לפתוח חלון וסטיבן ג'ובס לפני שהאחרון חלם על אייפוד. גייטס וג'ובס לא היו מצעידים את הכפר הגלובלי בסך אלמלא חזונו של לוקאס.
מה לעשות והתבנית הגנטית שלי מגיבה למראה פלוגות סער שמגפיהן רועמים על האספלט כפי שהגיב סבי לאנשלוס על פולין ב־1 בספטמבר ?'39 אותה טראומה מעוררת חלחלה. אותו רצון להימלט אל עבר הגבול הסובייטי, מזגזג מתחת לשטוקות הצוללות בצווחה כשמכונות הירייה שלהן תופרות חורים בכביש. יותר מכל, עלתה ובצבצה לה תמיהה לגיטימית: מהי העדלאידע המוזרה הזאת באמצעיתו של חודש מרס?
באותם ימים תיקנה תעשיית הקולנוע עוול היסטורי, והעניקה פרס אוסקר למרטין סקורסזי, ואף היטיבה לנחש את תוכן המעטפה כאשר ליהקה לתפקיד מגישי הפרס את סטיבן ספילברג, את פרנסיס פורד קופולה ואת לוקאס. שניים ממחרבי הקולנוע האמריקני המודרני ושניים ממעצביו ניצבו על הבמה במלוא חזותם המאפירה והכרסתנית, נרגשים בע ליל. נדמה לי שלא לבדי תקעתי בחצוצרת הבוז כאשר ביקש לוקאס להסתייג מההוויה הקולקטיבית ואמר כי הוא, דווקא, אינו יודע כיצד מרגיש זוכה אוסקר. "מדוע שתדע,"? היו צריכים לצעוק אל עבר המסך מיליוני בני תרבות. אבל אף אחד לא נראה נבוך מדי מהפומביות החושפנית של החוויה המתקנת. מי כמו סקורסזי, ספילברג וקופולה יודעים שיש נודניקים שהרוויחו ים של כסף ושינו את פני הקולנוע, לאו דווקא לטובה, אבל לא מגיעה להם הכרה אמנותית־ ממסדית על כך. ודאי לא ג'ורג' לוקאס. על מה בדיוק מגיע לו אוסקר: "לוק, אני אביך?" "עוף לי מהפנים, כדור צמר?" "מי ייתן והכוח יהיה איתך?"
מול שידורי לולאה אינסופיים של ששת סרטי "מלחמת הכוכבים" בכל הערוצים הפנויים של ,HBO הבנתי את צעדי האווז בפרסידיו. במלאות 30 שנה ל"תקווה חדשה," הפרק הראשון של "מלחמת הכוכבים," היו החזרות בעיצומן לחגיגות היובל המגלומניות. עד שלוקאס יחליט מה באמת הוא רוצה לעשות עם הבסיס הצבאי שרכש, יפזזו בו הקיץ אלפי מוזמנים ויתאמנו בחניקתו של ג'בה דה האט בשרשרת שפעם קשרה אליו את הנסיכה ליה במלוא מחמדיה השופעים ולחמניות הקשר שמישהו עם חוש הומור הדביק לאוזניה. אולי אותו אידיוט ממחלקת הארט שאחראי לג'אר־ג'אר בינקס.
במטוס הקטן בדרך הביתה ישב במושב שלפני מי שהיה אחד ממפקדיה של החללית "אנטרפרייז" ב"סטאר טרק." לא קפטן פיקאר (פטריק סטיוארט) אחד אחריו ומי שהיה לפני קידומו הקצין הראשון של פיקאר. אינני טרקי. מעולם לא הבנתי את ההמולה סביב סדרת הטלוויזיה גבוהת המצח. אבל את הזקן הצרפתי הבזוק מלח ופלפל ואת העיניים הכחולות זיהיתי. היה משהו מכמיר לב במראה אגדה טלוויזיונית נידחת נהדפת כמו כולם בכיסי האוויר מעל ניו אינגלנד המושלגת, כשהוא מנסה לנצל שעת טיסה כדי להפוך אותה לזמן איכות עם בתו הקטנה. כשעמדנו כפופים בתור ליציאה וחיכינו לנוסעי המחלקה הגריאטרית לפנות בגרירת רגליים איטית את המעבר הצר, חשבתי שעלי להכיר בקיומו של הקפטן. שזיהיתי אותו. אולי להבזיק לכיוונו את ברכת הכוהנים עם האצבעות הפשוקות. נזכרתי במה שאמר ג'ורג' לוקאס אחרי הפרק השישי ב"מלחמת הכוכבים." שהוא גמר עם קולנוע. שעדיף לו לעשות 60 סרטי טלוויזיה ב־200 מיליון דולר, מאשר סרט אחד באותו תקציב.
אבל
במהלך ההרהור הקוסמי בלוקאס נתקלתי השבוע באמירה שכה מיטיבה לסכם את מצבו העכשווי של הקולנוע האמריקני. זה שעל מר גורלו התאספנו לקונן כאן. בימי גדולתה הפיקו 300 מפיקים הוליוודיים 1,200 סרטים בשנה; כעת מתקשים 1,200 מפיקים להפיק .300 רולר הקרדיטים של סרט הוליוודי ממוצע ארוך היום מרולר כוכביו. בגלל לוקאס הפכו הסרטים לכה יקרים, שארנון מילצ'ן לבדו כבר אינו יכול להרים אותם. באחד הסרטים האחרונים ספרתי שני אולפנים אמריקניים, אחד גרמני, שתי רשתות טלוויזיה צרפתיות, מיליונר סעודי ואת שטאהל מהמכולת.
אפרופו .300 זוועתון הפעולה על פי ספרו הגרפי של פרנק מילר, לטובת מי שכבר החלימו מ"עיר החטאים"300" ," שמו, מצטייר כהצלחה גדולה. מה שמיטיב להוכיח את התזה שלוקאס חטב לעצמו נתיב כשהוא משסף בבשרם החי של הצופים. הוליווד הרי נוסעת אחורה וקדימה בזמן על מסילה מכוסה בדם. במהלך 30 שנה הפכו חרבות הלייזר של לוק סקייווקר והאן סולו לחרבות פלדה ספרטניות בידיהם של שרירנים נפוחי חזה שכועסים כל הזמן בגלל שתחתוני הברזל מועכים להם את האשכים.
במלאת 30 שנה ל"מלחמת הכוכבים" הראשון, מתלקח בשנית הוויכוח בשאל לה האם הרג ג'ורג' לוקאס את הקולנוע האמריקני או רק גרם לו לפיגור שכלי. המעטים הגורסים שלוקאס בא להציל הם אותם אווילים, מוגבלים אינטלקל טואלית, שלשיטתם הצילה "משמר המפרץ" את הטלוויזיה. "משמר המפרץ" הצילה את תעשיית הסיליקון ואת המנתחים הפלסטיים. לאלה שגורסים שלול קאס הרג, יש קייס מהותי ובר הוכחה.
כנוכל קולנועי, לוקאס הוא זאב בודד. לעתים רחוקות הוא מצטרף ללהקות. כמו שותפותו ב"אפוקליפסה עכשיו" של קופולה ואבהותו על "אינדיאנה ג'ונס" של ספילברג. נכון שספילברג נשנש על רגלו הימנית של הקולנוע האמריקני עם "מלתעות" בל,'75 אבל גם כאשר ספילברג שם את יהבו על כריש מכני, הוא מעול לם לא חדל לחפש את המניע האנושי ואת הלב הפועם בתוך המיזמים האורקוליים שלו. ב"אי.טי," ב"מפגשים מן הסוג השלישי," ב"מלחמת העולמות" ובאחרים, תמיד מתרוצץ בן אנוש נוירוטי, מסוגם של ריצ'רד דרייפוס או טום קרוז, מחפש להציל את העולם או לפחות לחיות בו. שלא לדבר על סרטיו על חסידי אומות עולם כמו ב"רשימת שינדלר," גיבורי מלחמה עקובה מדם כמו ב"להציל את טול ראי ראיין" ומוסדניקים רצחניים כמו ב"מינכן." ספילברג הוא קולנוען; לוקאס הוא מוסכניק ששוכב מתחת למכוניות ומתקן נזילות שמן ובעיות תמסורת.
בספרו "רוכבים קלים, שוורים זועמים (Easy Riders, Raging Bulls) שחגג את פועלם של דור הקולנוענים החתרני של שנות השישים, מאשים פיטר ביסקינד את לוקאס בהריסתה של הוליווד על ידי הפיכתה מיצרנית סרטים אקטואליים, רלוונטיים ואנינים כמו "הסנדק," "נהג מונית" ו"אנני הול," למנל פיקת פנטזיות נעורים, ספקטקלים חלולים ורומנסות זולות. "כאשר הכל נאמר ונעשה," כותב ביסקינד, "החזירו לוקאס וספילברג את צופי הקולנוע של שנות השבעים, שהגיעו לפרקם במשטר של סרטים אירופיים ואמריקניים חדשים, לימי תור הזהב של מוצרי האולפנים. הם צעדו חזרה דרך המראה."
אילו היה לוקאס חבר ברזיסטנס הצרפתי, לא היתה לחבריו ברירה אלא להוציא אותו להורג בירייה בעורפו בשל שיתוף פעולה עם האויב. מבט אחד בעיניו האינטליגנטיות והערמומיות של ספילברג מגלה את סערת הרגשות שבה הוא נתון. בקיץ יקרין את סרט הרובוטריקים שלו - מדוע בשם האל? - אבל כל עוד תעמוד לו כלייתו האחת, הוא לא יפסיק לחפש פרויקט ראוי שהוא יותר מדלי של שופכין על ראש צופיו. קופולה עייף ממאפיה ומאפוקליפסה, אבל הוא מכין יין באותן תשוקה, התלהבות ומסירות שבהן ביים את סרטיו. לוקאס מנסה להחזיר את מרלון ברנדו לחיים באמצעים הולוגרפיים. ברנדו כהולוגרמה. זה לא קולנוע. זו נקרופיליה.
מאז לוקאס מבלים כוכבי קולנוע אמריקנים חלק ניכר מזמנם כשהם משחקים מול הריק על רקע של מסך כחול. לוקאס הוא משכללו הזדוני של המסך הכחול. אותו קנבס נטול נוכחות המשאיר לקוסמי האפקטים שלו )ושל אחרים( מקום למלא בו את החסר באנימציה ממוחשבת, בדינוזאורים, בגורילות ענק, במפלצות חלל, במל טוסי קרב יפניים, במזג אוויר קטלני ובגרמי שמים שיצאו מכלל שליטה. לשחקנים האומללים הללו אין עם מי ומה להתכתב, חוץ מדמיונם הפורה ושורות התסריט.
בלי לוקאס לא היו לנו את "היום השלישי," "ארמגדון," "קינג קונג," "שר הטבעות," "פוסיידון," "פרל הרבור" ואחרים. מייקל ביי, שלעתים תופס את מקומו של לוקאס ברשימת שנואי הנפש, הביא ל"ארמגדון" יותר הומור, עלילה ואקשן מאשר לוקאס בטרילוגיות שלו. זו לא הטכניקה שהפכה בזויה. זה הרעש החלול שלוקאס הפיק ממנה כשהוא דופק בה כמו בפח זיתים ריק. עם שלל אפקטים ושעות מסך ארוכות יותר, הצליח פיטר ג'קסון להקסים ולגעת ב"שר הטבעות." לדמויות שלו היה לב פועם וחם. טולקין היה אינטלקטואל, מורה, בלשן, אנתרופולוג וסופר רב דמיון. לג'קסון היה במה לנעוץ את שיניו. לוקאס מחזר את "פלאש גורדון." גיבור קומיקס. ברוס וויליס המקריב את חייו כדי להציל את העולם ב"ארמגדון," אפקטיבי ונוגע ללב פי כמה מאנאקין סקייווקר הגוסס, החוזר להופעת אורח אנושית ומת כמו ווילסון, הכדור של טום הנקס ב"להתחיל מחדש."
לעתים אנו נוטים להגזים במידת הרשע שאנו מייחסים ללוקאס. במהותו הוא בחור נחמד מעיירה פרברית בקליפורניה, שנקלע להמולה החתרנית של קבוצת קולנוענים צעירים בשנות השישים, במחלקות הקולנוע המלומדות של אוניברסיטאות לוס אנג'לס. הוא לא הרשים אותם ביכולתו הסיפורית, אבל תמיד נבחר לאחוז במצלמה. כשרונו המוכח היה בתובנות טכניות וחזותיות. קופולה, ספילברג, ג'ון מיליוס, בריאן דה פלמה, ג'ו דנטה ואחרים היו ונותרו מוכשרים ממנו.
גם הם לא נמלטו, ודאי לא בטווח הארוך, מפסק דינה ושבט לשונה של הביקורת. גם הם יצרו סרטים רעועים עלילתית, מופרכים סיפורית ומוגזמים באפקטים חזותיים. אבל באותו מקום שהותירו בו צריבות מקריות של יצירות מופת אלמותיות שנחשבות לאבני היסוד של הקולנוע האמריקני, בחר לוקאס להשתחרר מכבליו המגבילים של קולנוע המוגבל לאטמוספרה שאת החמצן שלה אנו נושמים, והפליג למערכות שמש רחוקות, מומצאות, מופרכות ונטולות ממשות.
סוללת הקביציערים החובשת את היציעים ומטיחה דברי טעם מלומדים בהעדפותיו הבידוריות והתרבותיות של הזולת, היא חלק מהיררכיה תרבותית הכרחית. עולמנו לא היה נראה קופצני, מרצד, נמק בשיחה ממתינה, מצלם בנייד מהדור השלישי, דומה לסרטים המבוססים על ספרי קומיקס ורומנים גרפיים ממוחשב, דיגיטלי, סראונד ו־,THX ללא חזונו הטכני של הבחור השקט ממודסטו.
לא בטוח שיש טעם בדיון האם אחראי לוקאס לעולם טוב, משוכלל ומודרני יותר, או האם דירדר אותנו דמיונו המופלג למחוזות שבהם השתלטו על חיינו מכשירים טורדניים, זוללי פנאי תובעניים, שעשו אותנו זמינים תמידית אך חשופים לכל פורענות. "מלחמת הכוכבים" התניע בבעיטה עולם שבשנת '77 היה מחופר במתחמים מוכי יבבות דיסקו; קולנוע מופנם שהתברבר בין האנגסט המפורר של פוסט וודסטוק ופוסט וייטנאם, ובחיקה של חוויה טלוויזיונית שמיצגיה הבולטים היו סטארסקי והאץ.' רק מי שאינו אומר אמת יכול להתכחש לאותו רגע מדהים בעוצמתו, כאשר בסוף הרולר בדבר אותה "גלקסיה רחוקה רחוקה" נכנסה ספינת החלל הענקית ברעם מרעיד לחיים אל המסך, ושינתה לעד את האופן שבו אנו תופשים את חיינו.
החדשות הרעות הן שהכוח, העוצמה והיכולת הטכנולוגית שצבר לוקאס, ושמהם האציל בנדיבות על יוצרים קולנועיים אחרים, עשו אותו לאחד הבמאים/מפיקים הציניים והמרושעים ביותר בתקופתו. הוא דירדר את הקולנוע לקקופוניה נוראה שכולה התקפה אלימה על רשתית העין ואצבעות מתכת צרדות של טרמינייטורים, החורקות על לוח ירוק. פרשניו העכשוויים של לוקאס, מאהבי המסך הכחול, אינם מדברים יותר בחיבה על השחקנים הטובים שנאספו תחת יריעות אוהל הקייטרינג. הם מתפעמים ממכל המים הענק שבו מיטלטלות הצוללות והספינות שלהם, חולקים שבחים לאשפי האפקטים ולכפילים. בזן שלם של סרטים חדשים עומדים שחקנים מן השורה הראשונה מול מסך כחול וצורחים ממרומי קולם על הטורנדו שתכף ישמיד את העיירה, על המטאוריט הממהר בדרכו לכדור הארץ ועל גל הצונאמי המתרומם ומתנחשל מהפשרתה הבלתי צפויה של כיפת הקוטב.
לוקאס הרס לנו ואותנו לא בשל חזונו הוויזואלי והנרטיב הסיפורי הרעוע שלו. הוא היה הראשון שהבין כי הכסף הגדול, כמו גם המכונה הענקית שמזינה את עצמה ואת העניין המתמשך בסרטיו, היא הצייטגייסט כולו, ולא רק אלומת האור המושלכת על מסך גדול באולם עתיר דציבלים. בחסות לוקאס קם לנו דור של יוצרים קולנועיים שקדמת מכנסיהם רטובה מהיי־קונספט. סרטים על שחקנים בשר ודם עם עלילה אנושית המתרחשת במציאות שבה ניתן לנשום את האוויר ללא בלוני חמצן כבר אינה מעניינת אותם. את זה הם השאירו ליוצרי האינדי, לסאנדנס, לאירופים ולדרום אמריקנים.
לוקאס הניח את יסודותיו של הקולנוע הפשיסטי המודרני וטיפח את תאוריית עליונות האדם הלבן. לוקאס הוא לני ריפנשטאל ממין זכר. הנסיונות להעניק פרשנויות פוליטיות מקלות לשישיית הבאדווייזר המוגזת שלו, כאילו העניק פתחון פה לסנטימנטים פוליטיים עדכניים, דמוקרטיים מן הסתם, הם קשקוש נחות. לוקאס יצר קולנוע ראקציוני שחימם את לבו הקשיש של רונלד רייגן, שדיבר בפאתוס על אימפריית הרשע דקה לפני שקרסה ויצא לפתח אמצעי לוחמה נוסח לייזרים קטלניים מן החלל החיצון. כאשר מחסל אנאקין סקייווקר הצעיר מאהל של רוצחי אמו על הכוכב טאטואין, הוא הורג ללא הבחנה כושוני חול - שם גנאי לערבים - אותם ערבים ששושלת בוש שלחה את צבאה לחסל בעיראק.
אילו הייתי רוצה להגזים, ומדוע לא בהזדמנות חגיגית זו, הוצאתו להורג של סדאם חוסיין בהשראתו של התליין הטקסני לא היתה מתרחשת אלמלא הקלות הבלתי נסבלת שבה הורגים גיבוריו של לוקאס את הרעים בטרילוגיה הכפולה.
אם לוקאס לא הרג את הקולנוע האמריקני עם "מלחמת הכוכבים," אין ספק שהוא הטיל בו נכות קשה. בשל ההצלחה הפנומנלית של המיזם כולו, התקשו קולנוענים אמריקנים ב-30 השנה שחלפו להשיק סרטים שלא הגיעו ארוז זים ב"היי קונספט," כתובים בנוסחתיות קלישאית, מגה להיטים ידועים מראש ומוכנים לשיווק רב תחומי עם בובות פעולה, משחקי מחשב וקמפיין מתואם עם בורגר קינג. מאז לוקאס מכווננים סרטים אמריקניים ישירות אל עבר קהל מטרה מוגדר, נתפרים על פי מידות ידועות מראש, נבחנים על קהל מטרה נייח, הכנסותיהם העתידיות נאמדות בזהירות והקמפיין השיווקי שלהם מתוקצב על פי הכנסות סוף השבוע הראשון להקרנתם. למה לזרוק כסף טוב אחרי כסף רע.
אם לא הוצאה פולחנית להורג של הקולנוע האמריקני, לפחות האינפנטיליזציה הבלתי נתפשת שלו. מצדדי לוקאס מבקשים לצייר את הקולנוע האמריקני כקטר ישן שנפח את נשמתו בנפיחת קיטור ב-'70 אחרי "מ.א.ש," "רסיסי חיים," "איזי ריידר" ו"קאובוי של חצות." אין הצגה מעוותת יותר של המציאות. ודאי לא כזאת המזמינה את לוקאס למשטר את הגלקסיה הקטנה של חבריו.
השנים '76-'70 היו עידן הזהב של הקולנוע האמריקני. המציאות החדשה בציבוריות האמריקנית, פרשת ווטרגייט, מלחמת וייטנאם וחשיפת קלונו של ניקסון, גרמו לתיעוב עצמי גדול שמצא את ביטויו בקולנוע המושחז, האמיץ, הפוליטי והפחות סנטימנטלי בתולדות הוליווד. במאים כרוברט אלטמן, קופולה, סקורסזי, סם פקינפה, בריאן דה פלמה, בוב פוסי, האל אשבי, וויליאם פרידקין ואחרים חצבו נתיב קולנועי מדהים בנפח המורשת שלו. אלטמן לבדו תרם את "מקקייב וגברת מילר," "השלום הארוך," "נשוויל" ו"באפלו ביל והאינדיאנים." קופולה ירה את שני "הסנדקים" ו"השיחה." סקורסזי ביים את "נהג מונית," "רחובות זועמים" ו"ניו יורק, ניו יורק." וודי אלן את "אנני הול" ו"מנהטן." היו גם "קן הקוקייה," "הצגת הקולנוע האחרונה," "רשת שידור," "כל אנשי הנשיא," "ג'וזי וויילס" הבשל של קלינט איסטווד ושני "הקשר הצרפתי" של פרידקין.
הקולנוע האמריקני לא התאושש משואת לוקאס, גם אם מחולליה מצטיירים כחבורה שמנמנה,מדושנת עונג, אבוסה להפלי או רגועה עד פלגמטית בהליכותיה. העשייה הנחשונית, האמיצה ופורצת הגבולות, נדדה לטלוויזיה. קודם בחסות המנדט היצירתי הגורף של ערוצי הפרימיום כמו HBO ו-SHOWTIME ואחר כך בערוצי הברודקאסט.
"הסופרנוס" חוזרים לחצי עונה אחרונה ב-8 באפריל, ואינכם יכולים להעלות על הדעת שיש להם קשר כלשהו לשקשוקה של לוקאס. סדרה אחת עוסקת בביגמיסט חרמן. אחרת בדיירת פרברים הסוחרת בסמים. ספייק לי יכול לביים ארבע שעות תיעודיות ונשכניות על חרפת קתרינה בניו אורלינס. רוצח סדרתי משוטט בכבלים. גם תא טרור של אל-קאעידה. כל מה שהקולנוע האמריקני זוחל אליו בחיל וברעדה וטופח לעצמו על השכם כאשר הוא מגיע למסך אחרי שנות עינויים ארוכות, מרוט ומסורס.
אבל במחוז מרין, אולי אחד המקומות היפים ביותר באמריקה, בחוות סקייווקר, משועמם עד גבותיו, אפשר לשמוע בלילות צלולים את לוקאס מחרחר מבעד למסיכה של דארת וויידר. נבל קולנועי שאף אחד טרם בא איתו חשבון.
הכתבה מתוך המוסף "שלושים שנה למהפכה" המצורף היום ל"מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
