פרס ישראל האלטרנטיבי
זה לא שאנחנו לא מפרגנים לפרס ישראל האורגינלי, אבל גם לנו מתחשק מדי פעם לחלק פרסים. יעלו לבמה ויבואו: נחמן אינגבר, קובי אוז, הנרי דוד, ענבל פינטו ואבשלום פולק, זוכי הפרס של nrg תרבות
כל כך הרבה מועמדים נותרו בחוץ. כל כך הרבה תחומים פעילים ועשירים נותרו מיותמים מפרסים שלא הוענקו מעולם. יוצרים רבים עושים את עבודתם, מאמינים בדרכם ובדרך כלל - לא זוכים לכל אהדה מהממסד או מהקהל. אם ישנה אהדה כלשהי היא כנראה רגעית וחולפת. זו כנראה מנת חלקם של אלו שבחרו לעסוק באמנות ונאלצים להתמודד עם חוסר פרגון וחוסר הכרה כחלק מהוויתם. הנה ההזדמנות שלנו לפרגן לכאלו, ולו לרגע אחד.
לצערנו, היינו חייבים להתחכם, ולבחור בארבע אושיות מעולמות התרבות השונים: נחמן אינגבר (קולנוע), קובי אוז (מוזיקה), הנרי דוד (טלויזיה) וענבל פינטו ואבשלום פולק (אמנויות הבמה).
זה היה בסוף החורף, האוויר היה קריר, הוא התהלך עם שקיות סופרמרקט. לה היה מבט זומם. חודשים ספורים אחר-כך הוא נהיה סופר-סטאר ולנו לא נותר אלא להצטרף לגלי האהדה ולצווח ויוה לה זוריק.
את פרס ישראל האלטרנטיבי בתחום הטלוויזיה מעניק חבר השופטים להנרי דוד, השחקן האנונימי שללא יומרה ועם קצת מזל הפך לאליל החדש של כולכן.
ומה בדיוק אלטרנטיבי בהנרי? כבר שנים שאיש לא עשה את זה על המסכים. אין דה סשה דמידוב וֶוי. והנה צץ לו אחד עם עור לבנבן וחיוור ועם מבטא רוסי מורגש ועשה את הבלתי יאמן כששבה
ואם זה לא מספיק, מוטב להרים את המבטים קצת מעלה ולחזות בגוף הרזה ובפלומת השיער המדובללת שלא הפריעו לאחת מחברות האופנה ללהק אותו לקמפיין כלל-ארצי פלוס בונוס של 30 אלף דולר. הנרי דוד אומנם שיחק נפלא על המסך הקטן אך הוא זוכה בפרס בעיקר משום שנותר הוא עצמו למרות שאין לו שם של טייס. מרוסיה באהבה.
דורות של קולנוענים בפוטנציה ומובטלים בזמן אמת (קרי:סטודנטים לקולנוע) עברו תחת ידיו של המרצה לקולנוע נחמן אינגבר. לכל אחד יש את רגע נחמן שלו. נחמן לימד אותי, במשך שנתיים וחצי ובמשך 4 שעות שבועיות, את כל מה שרציתי ולא רציתי לדעת על קולנוע קלאסי, שורשיו, ולמה חשוב להיות שמאלני.
נחמן עבר ניתוח מעקפים לא מזמן. לכבוד יום הולדתה ה-59 של המדינה, אני מתכבד להעניק לנחמן את פרס ישראל שלי. בשם הקולנוע הישראלי לדורותיו, וב-205 מילים, אנסה להעביר חלק מפועלו של האיש ומרגשותי כלפיו:
אינגבר מלמד קולנוע בחוג לקולנוע של אוניברסיטת ת"א מאז היווסדו. הוא ריכז את המגמה העיונית בבית-צבי, ומלמד גם בבי"ס "סם שפיגל" בירושלים. כשקרן הקולנוע הישראלי הוקמה, בשנת 1979, נחמן היה ממנסחי התקנון שלה. בגדול - כמעט כל סטודנט לקולנוע בארץ עבר (איכשהו) תחת ידיו של נחמן.
השיעורים של נחמן, בשנתיים וחצי בהן לימד אותי קולנוע, היו החוויות ההזויות ביותר שעברתי בלימודים מלאי חוויות הזויות. לא הפסדתי שיעור אחד. הוא היה נכנס לכיתה בעשר בבוקר בדיוק, על השעון ועל השניה, ממתין כמה רגעים וניגש לסגור את הדלת בהפגנתיות. עם זאת, הוא תמיד נתן למאחרים להיכנס, מחמיץ פנים בדרמטיות אבל מבסוט בלב מעוד תלמיד בשיעור. פעם הוא אמר שאני "סניגור לדביליות", פעם הוא העיף אותי מהכיתה, פעם קרא לי "כלי ריק". בפעם אחרת אמר שקולנוענים הם מטבעם דגנרטים, ושזה מה שמפעיל אותם. לא נורא.
נחמן שימש, במשך שנים רבות, כמבקר הקולנוע השנון של "ידיעות אחרונות" ו"עכבר העיר". בשנים האחרונות הוא המנהל האמנותי של קרן רבינוביץ' ואחראי למתן קרנות ל"אור", "שנת אפס" ו"בופור", בין היתר.
השיעורים שלו היו הצגה של איש אחד, כשבין מידע על באסטר קיטון וניתוח שיטת האולפנים בראשית המאה, נחמן פרש את דעותיו הרדיקליות באופן משעשע ולעיתים מרתיח. הוא צועק, משתולל, מדגים סצנות בידיים ומשנה את הקול כשהוא מחקה דמויות. הוא טוטאלי, מאוהב בקולנוע. שלוש שנים עברו מאז השיעור האחרון שלי איתו, ואני מתגעגע. החלמה מהירה, נחמן.
איש קטן, זקן מחודד, משקפיים גדולים ומוח קודח: קבלו את קובי אוז. האיש, שהקים בשדרות לפני למעלה מ-15 שנה את להקת "טיפקס" הפך לטייקון תרבות שלא נדבר בתחולאיה הרעים של הישראליאנה, גם אם היה ממגדיריה המדויקים ביותר.
ברגעים אלו, בהם הוא עמל יחד עם חבורתו המג'וננת על ייצגונו בהלסינקי, הוא יכול להתגאות בכך ששמר על אופיו הבלתי מתפשר גם כשנאלץ להשתתף בתחרות השמאלצית בעולם. כשנדרש להגיב לביקורות שהופנו כלפיו, בהן נטען כי "לא חייבים לדחוף פוליטיקה לכל פינה", נעמד על רגליו האחוריות ואמר "רצינו להביא את המתנס"יות של טיפקס ושאלנו את החברים בוועדה (ועדת האירוויזיון- א.ש.) אם הם מוכנים לתנאי הזה, מרגע שהם הסכימו אמרנו שנלך על זה".
אוז, האיש עם העברית הכי משוכללת על סקאלת הפזמונאות שצמחה כאן בשנים האחרונות, לא מפחד מאף אחד. רגע אחד הוא משתלב בעולם הספרות כאחד מבניה הטובים של ספריית "קשת", רגע לאחר מכן הוא מתהדר בשירים סופר-חברתיים (כן, כן, אנחנו לא רק מגולגלים בתוך נייר עיתון. אנחנו גם מאמינים לכל מה שכתוב בו) ולקינוח הוא מוכיח לנו שגם שרית חדד יכולה להפוך למלכה פוסט מודרנית כשהוא אחראי על העיבודים המפונפנים.
את כל הטיעונים האלו כדאי להשאיר אל מחוץ לסיבה המרכזית והאמיתית בגללה מגיע לאוז לקחת את הפרס: האיש הזה, שיכול היה להפוך מזמן לטייקון טווסי ומלא שומן כשהוא אוחז בנכסיו התרבותיים, נשאר צנוע ורגיש למקום בו הוא חי. עם כל הסלידה מהסחי שמייצרת מדינתנו מוכת הלבנט, הוא נשאר מכור והוא גם טורח להודות על כך בכל הזדמנות . על כך, מגיעים לו לא רק פרסים אלא מקבץ נשיקות. חג שמח, קובי.
אוצר דימויים נדיר ובלתי מתכלה, הבנה מעמיקה בכוריאוגרפיה, תנועה ודרמטורגיה, תהליך עבודה ייחודי ואסוציאטיבי המסרב להכנע לתבניות מוכרות ושטאנצים קיימים - ואולי מעל לכל - נגיעה בעולמות מופשטים השייכים למציאות החלום, הדימיון והפנטזיה. ענבל פינטו ואבשלום פולק עושים את מה שהם יודעים לעשות טוב מכולם כבר תקופה לא קצרה, ומצליחים להביא לקהל הרחב משהו שכמעט ואינו בנמצא. במילים הכי פשוטות - נגיעה באשליה.
פולק ופינטו אוהבים לעשות הכל בעצמם. ביקורת מוטחות בהם מדי פעם על תהליך העבודה הבלתי מתפשר, אבל הם, כנראה יודעים מה שהם עושים. מתוך אוספי בובות, צעצועים לילדים, שברי חלומות ומונחים מעולמו של בנם הקטן - בונים בני הזוג מופעים ספקטקולריים שמאתגרים את היום יום העבש וצובעים אותו בצבעים שאינם נראים בשגרה.
אחרי שעזבה את "בת שבע", הקימה עבל פינטו את להקת המחול שלה, מתישהו באמצע שנות התשעים. הצירוף של אבשלום ולהפיכתם לצמד הוליד את השלאגר "אויסטר" (1999) שהציב על הבמות פסטיש של כוריאוגרפיה, תפאורה, תלבושת ונרטיביות שלא הייתה קיימת במחוזותינו עד אז. מאז, עלו "בוביז", "מה טוב בירח" (הנחשבים טרילוגיה), "שייקר" ולאחרונה, האופרה "ארמיד", שנרכשה על ידי בית האופרה של ויסבאדן, גרמניה. ההזמנות מחו"ל כמובן לא אחרו לבוא, והזוג הצעיר מושך קהל וביקורת מפרגנת בכל העולם. ה"פרס" הזה מגיע לצמד, מעל לכל, על אמונה בדרכם.
נא להמתין לטעינת התגובות
