טוני סופרנו מת
השבוע ישודר בארצות הברית הפרק האחרון של הסופרנוס, הסדרה ששינתה את הטלוויזיה. רון מיברג מתמודד עם החיים שאחרי
אף על פי שמגזין הרואה אור בניו יורק אינו זקוק לתירוץ כדי להקדיש שער ל"סופרנוס" עם הגיעה לסופה ביום א', ה 10 ביוני, תשע בערב, זמן מזרח, HBO, האיור משרת את דברי הפרידה האלגנטיים שכתב בקדמת עיתונו העורך דיוויד רמניק. לא כל אירוע תרבותי מזעיק את העורך הראשי לאייש את המקלדת. ל"ניו יורקר" יש שפע של מבקרי תרבות, כולל טלוויזיה, ואלה נוטים להביט בעין עקומה בעורכים המנשלים אותם מהטריטוריה שלהם בצומת שיש לו את כל האטריבוטים של אירוע תרבותי מכונן.
כמיטב המסורת של השבועון, מהמהם רמניק את כל המילים האלגנטיות והאינטליגנטיות שקוראיו מצפים ממנו, אך כמו שקרה פעמים רבות מדי בחודשים האחרונים לכותבים אחרים, הוא אינו מתנשא לגובה הרף שהציבו הסופרנוס ויוצרה דיוויד צ'ייס. בחודשים האחרונים פולט האוקיינוס גוויות רבות ונפוחות של מבקרים שהתרסקו אל הסלעים בניסיון נואש לסכם את המפץ התרבותי הגדול שנורמן מיילר הקשיש כינה אותו "אחד האירועים התרבותיים הגדולים של המאה ה-20". בספריו האחרונים התמודד מיילר עם ישו, היטלר, לי הרווי אוסוולד והסי-איי-אי. הוא אמור לדעת.
כאשר החלו משדרים את ה"סופרנוס" ב"הוט" במרס 2000, כתבתי במוסף זה מילות ברכה ופתיחה. ארבתי להזדמנות בחמדנות כמו זאת שאני מייחס לרמניק. אפשר גם לאמץ מבט מפויס יותר, ולומר שטוב לו למבקר שימשיך ויגן על חפירות חייו. מה שבטוח, היה הרבה יותר קל להקדים דברים לסופרנוס מאשר לסכם אותה.
במשך שמונה שנים, מה-1 בינואר 99', כולל אתנחתות מערכתיות ארוכות, הגדירה הסופרנוס את עצמה. הסדרה, שהיא מעשה כשפים מסויט שבו נאבקים רעים ורר עים יותר לחיים ולמוות בדמיונו הפורה של איש אחד, דיוויד צ'ייס, דחפה את גבולות המעטפת עד תומם ואף קרעה אותם, אם לצטט את טום וולף, יוצר נוסף שהמאה ה-20 מונחת על כתפיו. היה לה רישיון שמעולם לא היה לסדרת טלוויזיה לפניה.
מותר היה לפוצץ בה את פרצופו של סטיב בושמי. לכרות את ראשו של ג'ו פנטוליאנו. לפרק כמו בן בקר פושע ממוצא צ'כי. להצית. לעשן. להזריק. להסניף. לשתות. לקיים מין אנאלי. אני מנחש שבמחצית מ-80 וכמה פרקי הסדרה, היתה התייחסות כזאת או אחרת למין אוראלי. לנאוף. לפתות את הכמורה. לחרבן במקר לחת ציבורית. לחסל קרובי משפחה כמו זבובים. לשחד. לזלזל ברשויות.
מנדט יצירתי גורף כזה מעולם לא ניתן באף אחד מערוצי הטלוויזיה האמריקנית. מרתק לא פחות: מעולם לא עבר שידורה של סדרה נחשונית ולא דופקת חשבון כזאת ללא פעיות המחאה הרגילות של אלה שהכל חוץ מדגני בוקר בחלב ותנוחה מיסיונרית מרגיזים אותם. כלומר, היו מחאות, אבל צ'ייס
מיותר ונחות להסיק מהפופולריות של הסופרנוס - וגם בה אין להגזים בשל העובדה שHBO כמו ערוצי פרימיום אחרים הם נרוקסטינג ולא ברודקסטינג - שהסדרה שיקפה אורח חיים רווח באמריקה. הסופרנוס שודרה אחרי תבוסתה הגורפת של המאפיה לחוקי ריק"ו, למות הדונים המיתולוגיים ולעליית הפשיעה הלא איטלקית של גלי ההגירה החדשים. הסופרנוס היתה סוג של פורנו ללא ההיבט הסליזי. היא הציגה את כל אזהרות הצפייה המתבקשות, אבל מי שם עליהן.
הסופרנוס היתה גם מסוכנת. היא שיווקה את הרעיון שהמאפיונרים האלימים הם אזרחים כמו כולם, כלומר כמונו. שגם אנחנו יכולים בנסיבות קיצוניות לרצוח, לאר נוס, לאמץ חיי פשע, לאבד עקרונות מוסר לטובת השבעת הרעב הגשמי בכל מחיר וללא חשבון. במובן זה היא הזכירה את "תלייניו מרצון של היטלר", ספרו של דניאל גולדהאגן, שקבע כי כל הגרמנים היו שותפים מן המוכן לתאוות הרצח והחייתיות של הפיהרר.
מי שמקבל את ההנחה שקאפו די טוטי קאפי כטוני סופרנו הוא בעצם פיהרר קטן, מקבל שחליפות ארמאני הן סרטי השרוול של שנות 2000. דווקא בפרקים האחרונים, כאילו חיכה צ'ייס להפיל אותנו במלכודת הדבש ואחר כך החל מרעיל אותה, עולה וצפה אצל טוני אנטישמיות שהיתה לטנטית; אכזריות פיזית לשמה שאין לה הצדקה, אפילו בהקשרים הלא מוסריים של הסופרנוס; ונקמנות כלפי קרובי משפחה שעד הרגע האחרון של חייהם לא היה מקום להטיל ספק בנאמנותם.
תמיכה לתאוריית החד פעמיות והייחודיות של הסופרנוס אפשר למצוא בשתי סדרות ששודרו לה במקביל ב-HBO: " דדווד" ו"רומא". שתי הסדרות השאפתניות הללו עברו דרך הפרצה של הסופרנוס, בכל הקשור בהגבהת הרף של אלימות ומין. דדווד היתה הסדרה בעלת הפה המטונף ביותר בתולדות הטלוויזיה ואלימה לא פחות; ברומא אינך יכול לצפות ללא חליפת צלילה בגלל נחשולי הדם השוצפים.
דדווד הלכה אל לב האתוס האמריקני: המערבון. הנדידה מערבה ואילוף אמריקה הפראית. הטובים בה קוששו מלב החלום והזיכרון הקולקטיביים. במובנים מסוימים היא היתה קיצונית יותר מהסופרנוס, אבל זחלה אל מותה בסוף העונה השלישית משום שלא הצליחה להטיל עוגן בלב הצופים. רומא משרטטת רוע בן אלפי שנה בקרב אביהם הרוחניים והמוסריים של הסופרנוס, לפני שאלה היגרו לאמריקה.
ברומא גויים הורגים גויים, ולכן שרדה. בדדווד, אמריקנים הרגו אמריקנים. הצלחתה של הסופרנוס אמרה מה שאמרו סרטי הסנדק, שאיטלקים מסוימים, שלרובם קוראים פולי ופיטי, עם אף עקום, תכשיטי זהב וולגריים, חיבוקים מגושמים, נשים פלסטיות, פילגשים, מקרוילות ואוכל שמנוני, אינם אמריקנים מובהקים. לכן אינך צופה בעצמך כמו בדדווד, אלא בקריקטורה מגושמת ומוגזמת של פלג באוכלוסייה.
במשך הקדנציה הארוכה שלה השאירה הסופרנוס חותם עז על העשייה הטלוויזיונית באמריקה. ג'ק באואר לא היה יכול להיות כה אלים ואמביוולנטי לגבי טוב ורע בשירות החוק, אלמלא הסופרנוס. מייקל צ'יקליס לא היה יכול לכופף את החוק ב"המגן" ולהרוג חפים מפשע כדי לשרת את האינטרסים האישיים שלו, ללא המחסה שנתן לו גבו הרחב של ג'יימס גנדולפיני. דניס לירי לא יכול היה להיות כבאי אלכוהוליסט ומקנאלטי לא יכול היה לחצות את הקווים, אחורה וקדימה, ב"הסמויה". איפה שרשתות וערוצים אחרים נהנו מפריצת הדרך של הסופרנוס, הנפגעת העיקרית של ירידתה היא דווקא נמל הבית HBO.
בעיקר משום שאף אחד ב-HBO לא האמין לצ'ייס כאשר הלה החל להראות סימנים מובהקים של עייפות החומר ורצון לקחת מקלחת רותחת וארוכה כדי להר תנקות מחיבוק המוות הדביק עם הגומבאס. העונה ושלושת רבעי האחרונות חולצו ממנו באיומים. מול עיני HBO עמדו תקדימים מפורסמים: הכסף שנשפך על צוות "סיינפלד" כדי להוציא מהם עונה נוספת. סכומי העתק המגוחכים ששולמו ל"חברים" כדי שלא יפרקו את הקומונה. HBO לא קראה נכון את העייפות של הסופרנוס.
אף על פי שבשולי הדיון נמצאים שחקנים שניתוק מעבודה ומהכנסה קבועות קשה להם, גנדולפיני, כמו צ'ייס, אמר בסטה. הוא אמר דברים ברורים. עד כאן. כדי לסתום את הגולל על תעלולים נלוזים של הרגע האחרון, טורח צ'ייס לחסל את כל מי שבלעדיו יהיה קשה להחיות את הסופרנוס. טוני עדיין חי, אבל בעת כתיבת שורות אלה נותרו עדיין שני פרקים. סטיב ואן זאנט, בתפקיד הקונסיליירי סילביו דנטה, ישמח להיפרד מהבלורית הסמיכה ולחזור אל הבנדנה של ימי הרוקנרול. ואן זאנט הוא רוקיסט עצמאי וחבר מזדמן באירסטריט בנד של ברוס ספרינגסטין. גם אידי פאלקו בתפקיד כרמלה חייבת לבדוק מה מחכה לה אחרי הסופרנוס; וודאי ג'יימי לין סיגלר ורוברט איילר, מדו ואיירג'יי, שהחלו את הסדרה כילדים והם כעת שחקנים צעירים.
צ'ייס מייחל לחופשה ארוכה. בגיל 61 ואחרי קריירה ארוכה בטלוויזיה, הוא רוצה לנסות את כוחו בקולנוע. לגנדולפיני לא היתה קריירה גדולה בקולנוע. קצין בצוללת של ג'ין הקמן. גורילה ב"גט שורטי" עם טרבולטה. מנהל כלא צבאי ב"הטירה" עם רוברט רדפורד. שנים הוא מדבר על הפקת מיני סדרה ביוגרפית על ארנסט המינגוויי בכיכובו. יכול להיות שזה רק אני, אבל גנדולפיני כהמינגוויי זה יותר מקפיצת אמונה גדולה. זה קפיצת בנג'י ללא חבל. אופציית תחיית המתים היחידה שעליה יכולים לחלום ב-HBO היא סרט חד פעמי-אי שם בעתיד הרחוק-"הסופרנוס: עשר שנים אחרי". כדי לעקר את האפשרות הזאת נותרו לצ'ייס המתודי שני פרקים כדי לעלות עם קומביין על כל מי שבלעדיהם לא יוכל סרט כזה לבוא לעולם.
בשבועות האחרונים נתונה HBO בבהלת החיים אחרי. באקט מובהק של דחיית הקץ, שידרה הרשת ביום ראשון שעבר, משבצת השידור של הסופרנוס, מערבון חינוכי עתיר מוסר השכל, "קברו אותי בברך פצועה". על פי ספר משנות השבעים שעניינו הכנעת הסו, השבט האינדיאני האחרון שנדחק לשמורה, ומנהיגו "שור יושב". הסרט היה מלא להתפקע בכוונות טובות ובפיהוקים גדולים, דל בשחקנים עבי קאליבר ונאיבי מדי על רקע המציאות העכשווית. היו שראו בסרט אלגוריה למצב בעיראק. אבל אלה הם הימים שכל סרט אמריקני נראה כמו משל למצב בעיראק. התירוץ הפורמלי להפסקת הרצף של הסופרנוס היה יום הזיכרון, אבל התוצאה הבלתי פורמלית היתה מפגש דרמטי של HBO עם הפרוגרמינג העתידי הדל שלה.
על שובל הפרק האחרון של הסופרנוס ב-10 ביוני, מתכננת HBO לשדר את הפרק הראשון של "ג'ון מסינסינטי", הדרמה שקווי המתאר שלה מטושטשים עדיין, המשלבת גלישת גלים וחוצנים. כדי להפיק את ההימור הכבד הזה, נאלץ דיוויד מילץ' להקריב את "דדווד" שלו. עוד בארסנל, עונה חדשה של "אהבה גדולה", הדרמה הביגמיסטית עם ביל פקסטון. המשך "הפמליה" האופנתית. גרסת HBO ל"בטיפול" הישראלית.
לאף אחת מהסדרות החדשות והממשיכות של HBO אין את הסקס אפיל או הפוטנציאל של הסופרנוס. רשתות טלוויזיה אחרות אינן מאיימות על ההגמוניה של HBO. היא נפלה לחור השחור שהיא עצמה חפרה כאשר עסקה בשכנוע עצמי בנושא האלמותיות של הסופרנוס. בדרך לפרק האחרון של הסופרנוס, הגיעו אל סופן גם "עמוק באדמה" ו"סקס והעיר הגדולה", שתיהן של HBO. המתחרה הגדולה שלה "שואוטיים" נלחמת על הגדרתה העצמית עם "האחווה" על המאפיה האירית; "תא רדום" על טרור מוסלמי; "עשב" על מריחואנה בפרברים; ו"שושלת טודור" החדשה, על הנרי השמיני, מלך חרמן ואכזר. אף אחת מהן לא הצליחה לשחזר את הצלחת הסופרנוס.
בתור אחרון וצורם של חיים מחקים את הדמיון, נאלץ כריס אלברכט, יושב הראש והמנהל החשוב ביותר ב-HBO, לצאת לחופשה כפויה אחרי שנאשם בתקיפת חברתו במגרש חניה בלאס וגאס, שאליה גם מגיע העונה טוני סופרנו לבילוי ממושך. בהודעה לעיתונות התנצל אלברכט על התקרית בלאס וגאס: "זה היה צלצול השכמה לחולשה שהאמנתי שהתגברתי עליה לפני זמן רב. אני חבר באלכוהוליסטים אנונימיים כבר 13 שנה. לפני שנתיים החלטתי שאני יכול לחזור לשתות. התברר שטעיתי". מישהו אמר כריסטופר מולטיסנטה?
יותר מאשר כל סדרת טלוויזיה אחרת בעשור האחרון, היה לסופרנוס חלק בהעברת משקל הכובד היצירתי מהקולנוע לטלוויזיה. לפחות זאת האמריקנית. יכולים להיות מי שיחלקו על הקביעה הזאת, אבל פסטיבל קאן האחרון, כמו גם פרסי האוסקר לפניו, לקחו את הבכורה מהאמריקנים והעבירו אותה לאירופים ולדרום אמריקנים.
פנומנים חד פעמיים כמו "ספיידרמן 3", שהם יותר מוצרים מאשר יצירות, מצליחים עדיין לעשות קופות, אבל בעולם מחכים לסדרות טלוויזיה אמריקניות ומחקים פורמטים. לצופה יש את החירות להישאר אמביוולנטי לגבי סרטים. עד שהוא משיג בייביסיטר יוצאים הסרטים בדי.וי.די. הפורמט המשובח הזה, עם המסכים החדים והסאונד המקיף, נתפש יותר כטלוויזיה מאשר כקולנוע. הוא המשך ישיר של הצפייה הביתית העצלה. הדיונים הפילוסופיים והאידאולוגיים היותר נרגשים עוסקים בטלוויזיה ולא בקולנוע.
ספק אם היה סרט אמריקני בעשור האחרון שגרר אחריו דיון כה נמלץ ומעמיק כמו שמונה שנות הסופרנוס. לפני מותה הספיקה פולין קייל, מבקרת הקולנוע המיתולוגית של ה"ניו יורקר", להריע לסופרנוס. קייל כתבה שיותר מאשר היא יונקת מטרילוגיית "הסנדק" את חלב האם העלילתי שלה, יונקת הסופרנוס מ"הכבוד של פריצי", סרטו הלפני אחרון של ג'ון יוסטון. וינסנט קנבי, אז ב"ניו יורק טיימס", המליץ להעמיד את הסופרנוס ליד "ברלין אלכסנדרפלאץ".
שאלה שהטרידה כבר עם פרוץ הסופרנוס לפני שמונה שנים היתה, אם מסוגלת הטלוויזיה האמריקנית לגרום לצופה עונג גדול כל כך, מדוע היא מחלקת את הריגושים הללו בקמצנות כה גדולה ומטביעה אותנו במי שופכין. על הרקע הירוד של שנות התשעים יכולה היתה סדרה משעשעת וסתמית כסיינפלד להיחשב ליצירה גאונית. ספק אם ארבעה נודניקים אגוצנטריים ומשעממים היו מספקים את הסחורה בשנות ה-2000. האנדרסטייטמנט הסיינפלדי, המילולי כל כך, החסר כל היגד וליטוש ויזואליים, היה נרמס בגלגלי האסקלייד של טוני בצליל מחיצה מבחיל.
ועדיין, כמו בכל מקום שאוהדים רבים מצטופפים בו כדי להריע לאליליהם ומתחרים בהמטרת סופרלטיבים רירניים, הקימה הסופרנוס כת נוהים קרועי עיניים, שהאסון הגדול ביותר היכול להיגרם להם הוא אם תספר להם מה קורה בפרקים שטרם ראו. ההכרה שהסופרנוס היא כנראה סדרת הטלוויזיה הגדולה ביותר של כל הזמנים אינה מעידה חלילה שהצופים התאהבו במאפיונרים המחליאים ובמעשיהם המזעזעים. אף אחד אינו אוהב להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותו. ומועדון הסופרנוס מלא להתפקע.
בין מוצרי הלוואי של הסדרה ניתן לספור יותר מ-50 ספרים. מספר הבישול של ארטי בוקו, המוכיח את שניתן היה לראות על המסך, שדמותו הפיקטיבית של חבר הילדות של טוני הוא טבח מזעזע המבשל אוכל שמנוני המוציא למטבח האיטלקי שם רע (לא פלא שטוני שכב לילה שלם בשירותים וחיבק את האסלה), דרך ספר האירוח של כרמלה. מאפיונרים על ספת הטיפולים. האוטוביוגרפיה של לוריין בראקו. האמת על ההגירה האיטלקית. שיטות ניהול מתקדמות נוסח הסופרנוס. מאז "חשיפה לצפון" (גם היא של דיוויד צ'ייס) לא היה בטלוויזיה פסקול מגוון, מדויק ומרגש כל כך. בניו ג'רזי נערכים להמשיך את הסיורים באתרי הצילומים האותנטיים.
שום דבר טוב אינו נמשך לנצח. הסופרנוס מגיעה אל סופה בדיוק בזמן, אולי אפילו עונה אחת אחריו. במהלך תשעת הפרקים האחרונים פירק צ'ייס מהסדרה כל סיבה לחוש חמלה אנושית כלפי האנשים המרושעים שהריץ על המסך. מעולם לא קרו דברים טובים לאנשים רעים כל כך. כל מה שהיה משעשע, מורכב, הזוי, אנושי ואמביוולנטי בטוני, נבלע בתוך קרנף עיוור מזעם ומרחמים עצמיים שיצרים פרימיטיביים משתלטים על אישיותו. הנחמדות הצבועה של כרמלה מתקלפת ממנה כשכבות איפור רבות מדי, ומתחת לציפורניים המעוקלות נשלפת אישה אנוכית, תועלתנית וחמדנית, ללא תכונות מאזנות.
מדו היא מלשינה דו פרצופית בדרכה להפוך לקוני קורליאונה של המשפחה. ג'ניס יורשת את אתגר חייה של אמה המנוחה, ומנסה להוציא את טוני משיווי משקלו כדי שימעד וימיט על עצמו אסון. משאר הגומבאס והגומארס נפטר צ'ייס בסיטונות המתחרה במגיפה השחורה. רכבת השדים המפחידה ביותר בפארק מגיעה לתחנה האחרונה. זה היה כיף וכולם הקיאו בירידות התלולות. אם טוני ייצא ממנה על רגליו וישתרך בחלוקו הפרום אל הבריכה, נדע שאין אלוהים.
נא להמתין לטעינת התגובות
