אמא מחליפה
אורנה בן דור מגיעה לשיא יצירתי חדש בסרטה התיעודי "אמא, לא הרגתי את הבת שלך" שמציג שתי נשים שהפכו גברים ועתה מקיימים מערכת יחסים הומוסקסואלית. עדיה אמרי אור מצדיעה
סיפורם של ליאור ויובל, זוג טרנסג'נדרים ששינו את מינם מנקבה לזכר ועתה מצאו אהבה זה בזרועותיו של זה הוא סיפור שבנוף המקומי נראה שייך למחוזות זרים. לארצות הקור למשל. למעשה, עין בלתי מזוינת עשויה לזהות אותו כסיפור שנשלף מתוך תוכניתו הפרובוקטיבית של ג'רי ספרינגר או מכורסותיה של ריקי לייק, אך לב בלתי משוריין יזהה מיד כי הוא מטופל בעדינות בה מטופל אחרון האייטמים בתוכניתו של דב אלפון.
ליאור נולד בקיבוץ ליד ים המלח, מול צוקי המדבר. צאצא למשפחת חלוצים, בוני הארץ. יובל נולד במעוז הבורגנות הסואן, במרכז הארץ. יובל הוא איש היי טק מופנם ושקט, ליאור דעתן ורהוט. תחת חזותם הארצישראלית הרגילה והמיושבת, מפעמת הדרמה הגדולה של חייהם – שניהם נולדו נקבות. כעת, הם נאבקים, כל אחד בדרכו, לשנות את מה שנתפס כבלתי ניתן לשינוי. בעוד שיובל עבר את מסע השינוי כבר לפני שנים, ליאור נמצא רק בתחילת הדרך: השיער הארוך האסוף בקוקו צריך להיחתך, הקול עוד צריך להתחלף, הזיפים שעל הפנים מחכים לצמוח, וצריך לעבור את דלת חדר הניתוח ליצירת חזה חדש וגברי.
יובל מתחיל במאבק משפטי כדי שבתעודת הזהות שלו יהיה כתוב זכר. ליאור מתחיל את השינוי הפיזי שלו, לקיחת הורמונים זכריים וניתוח חזה. ולצדם אמו של ליאור, שנדרשת למצוא את הכוחות לחבק את בנה החדש, ההולך ומתהווה לנגד עיניה, במקום הילדה אותה גידלה 22 שנים. (מתוך תוכניית הפסטיבל).
מעט אחרי שהגיעה למערכת nrg ההודעה לתקשורת שהציגה את מפרטי הסרטים שיתחרו בפרס וולג'ן בירושלים ורגע אחרי שפרסמתי את הידיעה אודותיהם, התקבל בתיבתי מייל פגוע ונזעם. "חלה טעות קשה ונוראית בשם הסרט שציינת. נזף בי מישהו פגוע. שמו של הסרט אינו "אמא לא רצחתי את הבת שלך" (כפי שכתבתי אני) אלא "אמא לא הרגתי את הבת שלך". מדובר בסרט יוצא דופן ונוגע ללב והטעות הזו ממש חוטאת לו", לשון המכתב. "אל חשש, הרגעתי מיד וחשבתי בלב – מה הלחץ, בסך הכל רצחתי/הרגתי,
אבל ההבדל, בייחוד בסרט הזה – תהומי. ליאור ויובל לא הרגו את הבנות שהם היו קודם פשוט משום שהם מעולם לא היו ממש בנות. למרות כישרוני המפוקפק לאתר טרנגסג'נדרים וטרנסג'נדריות ברחובות תל-אביב, השינוי שעשו השניים כל-כך משכנע ואמין עד שההתקרחות ממנה סובל יובל זועקת מגה גבריות. מה גם שהעניין תמוה שכן כל מי שלמד ביולוגיה בתיכון יוכל להעיד על כך שעל-פי תוכנית הלימודים, גן ההתקרחות מועבר מאב לבנו על גבי כרומוזום Y.
מסעם של ליאור ויובל מרגש ומזעזע בייחוד משום שבשום שלב הוא אינו פומפוזי או דרמטי. כתבת קולנוע מובילה שנכחה אף היא בהקרנה העירה את תשומת לבי לעובדה שבעוד שאנו הצופים מתייסרים ומתלבטים בשאלת שינוי המין, השניים דווקא בטוחים לחלוטין בצעדיהם, נעימים בהליכותם ומגיבים בקלילות לכל טוויסט בעלילה. מחשבה מעמיקה מגלה כי אכן מרבית יצירות האמנות הקולנועיות, הספרותיות והפלסטיות שנעשו בתחום והיו לקלאסיקות ("סטון בוץ' בלוז" של לזלי פיינברג, למשל) סובבות סביב ייסורי ורתר, גחמותיו ותעוקת לבו. כאן – החבר'ה בטוחים ואילו הצופה מתחיל לבחון עצמו מוסרית.
יחסיי עם יצירתה של אורנה בן-דור, יוצרת הסרט ובמאית ותיקה ("בגלל המלחמה ההיא","שואה טובה", "ארץ חדשה", "בלונד: סדרה עם שורשים", "אשם במותו", "זונה") היו מאז ומתמיד אמביוולנטיים מאוד. לרוב נראה לי שבחירת החומרים שלה, כמו גם זווית המבט – מדהימות, אך בחירתה להיכנס לפריים בעצמה ולקריין בפאתוס את סרטיה (סוגיה ששותפים לה יוצרים דוקומנטריים רבים), נראית לי שגויה.
הפעם, המצב היה שונה. נוכחותה של בן-דור הורגשה בכל פריים ופריים בקסמה ובהוויתה אך לא בקולה ובגופה. רק ארבעים דקות לאחר תחילת הסרט נשמעה שאלה קצרה שלה, שהופנתה ליובל והכרחי היה להותירה. למעשה, ללא כל התלבטות מדובר ביצירה המוצלחת והמדויקת ביותר שלה ועל כך מגיעות לה תשואות.
בסופה של ההקרנה באולם בגין הסמוך לסינמטק ירושלים נדהמתי לגלות מספר עצום ורב של עיניים אדומות ונפוחות מבכי סביבי. בלוטות הדמע שלי אמנם לא הופעלו (שנים של עמידה מול טוקבקיסטים חישלו אותי), אבל עם הצלחה שכזו – מעטים המבקרים שיוכלו להתווכח. "אמא לא הרגתי את הבת שלך" הוא סרט מופלא, מדויק ומוקפד שראוי להקרנה בכמה שיותר אולמות ובתי אב. שאפו לערוץ 10 על התעוזה, על התמיכה וההחלטה לסייע לו וחיזוק חיובי ענק לכל אלה שעסקו במלאכה. זו נקראת הצלחה.
הסרט "אמא לא הרגתי את הבת שלך" ישודר במסגרת רצועת התעודה של ערוץ 10 בטרם תסתיים 2007.
נא להמתין לטעינת התגובות
