פסיכדליה להמונים
מיכאלאנג'לו אנטוניוני שהלך אמש לעולמו היטיב לנסח את הרעיון של הסתלקות היופי ושאר הרוח, בסביבה האורבנית האחוזה בבולמוס התיעוש והתרחבות הרעיון הקפיטליסטי. שניצר נפרד מעוד גאון
אם ברגמן ייצג את ראיית העולם נטול האלוהות, הרי שאנטוניוני הגיע אל הקולנוע כשטיעון אחר לגמרי מונח בכליו. הוא זה שהיטיב יותר מהאחרים לנסח את הרעיון של הסתלקות היופי ושאר הרוח בסביבה האורבנית האחוזה בבולמוס התיעוש והתרחבות הרעיון הקפיטליסטי.
אנטוניוני נולד בשנת 1912 בפרארה שבצפון איטליה. הוא למד כלכלה באוניברסיטת בולוניה, עבד למחייתו בבנק ובאופן אוטודידקטי החל להכשיר עצמו לעשיית קולנוע, כשביים סרטי 16 מ"מ ללא שום השכלה מוקדמת. מאוחר יותר, במרוצת מלחמת העולם השנייה, עקר לרומא, הצטרף לכתב עת שהתעסק בתעשיית הסרטים ולמד בימוי בבית הספר המרכזי לקולנוע בבירת איטליה הפאשיסטית.
עם קריסת הפאשיזם האיטלקי ב-1943 החל אנטוניוני בבימוי סרטי תעודה קצרים, שבאמצעותם תרם תרומה בלתי מבוטלת לגיבוש השפה הפילמאית המחוספסת והקרובה אל העם הפשוט, שפה אמנותית שנודעה מאוחר יותר בכינוי-העל שלה: הזרם הניאוריאליסטי.
בין השנים 1950-1943 ביים אנטוניוני תריסר סרטי תעודה, לפני שניגש לעשות את סרטו העלילתי הראשון "כרוניקה של אהבה" בהשתתפותה של לוסיה בוזה, שהיתה כוכבת גדולה באיטליה של אותה העת. בוזה הופיעה גם בסרטו השני "הגברת בלי הקמליות", שהופק בשנת 1953. שני הסרטים הללו וכן "הידידות", שאותו ביים ב-1955 כשלוש מלודרמות די שגרתיות - לא משכו אליו תשומת לב מיוחדת.
רק בסרטו הארוך הרביעי "הזעקה" (1957) עם שחקני החיזוק האמריקנים סטיב קוקהרן ובטסי בלייר, השכיל אנטוניוני לתקוע יתד איתנה בתוך הקולנוע האיכותי. עבודה פילמאית זו היתה הראשונה בסרטי אנטוניוני שדיברה על ניכורו של היחיד בחברה המתועשת ועל שחיקת הממד האנושי במערכות היחסים בין בני אדם.
אף על פי ש"הזעקה" (או בשמו האחר: "אירמה אהובתי" ) קצר את שבחי הביקורת העולמית, הפקת הסרט רוששה את אנטוניוני, שנאלץ לעסוק ב"זנות" על פי הגדרתו. היה זה בשלהי שנות ה-50, כשהוא הצטרף כבמאי צללים לתעשיית סרטי הזבל שנוצרו סביב דמויות של גלדיאטורים וגיבורי חיל מסוגם של מצ'יסטה ואורסוס, שהקסימו את רומי העתיקה.
לפרסומו הכלל-עולמי הגיע אנטוניוני בעקבות הטרילוגיה רבת השבחים שיצר בין השנים 1963-1960. היו אלה הסרטים: "אוונטורה" (מוניקה ויטי), "הלילה" (מרצ'לו מסטרויאני, ז'אן מורו), " ליקוי חמה" (מוניקה ויטי, אלן דילון). בסרטים אלה לא קורה כלום, לכאורה. אנטוניוני מיטיב לעקר מתוכם כל אלמנט מלודרמטי, שעלול חלילה לייצר זיקה אמפתית בינם לבין הצופים. זוהי שאיפה מודעת לכינונו של ניכור כפול קנה: בין גיבורי הסרטים לבין עצמם, ובין הסרטים וצרכניהם.
אם ברגמן, הנביא הצפוני של הניכור, הטיל את גיבוריו אל עולם חסר אלוהות ומכאן שהוא חסר כל פשר, הרי אנטוניוני השליך אותם אל תוך ישויות דינמיות המרבות
הן במקרה השוודי והן בגרסה הצפון איטלקית נותרים גיבורי הסרטים כשהם מיותמים מאב אחראי או ממטרה נאצלת כלשהי, שלמענה כדאי להוסיף ולחיות. זכורה במיוחד היא הסצנה היוצאת מן הכלל ששולבה ב"ליקוי חמה" ובה מתוארת הפאניקה התוקפת את המון החגבים-האנושיים עם קריסתה של הבורסה במילאנו.
ב-1964 יצר אנטוניוני את "המדבר האדום"- סרטו הצבעוני הראשון בהשתתפות מוניקה ויטי, בת זוגו באותן השנים והשחקן האירי ריצ'רד האריס. בסרט זה, שרבים רואים בו את פסגת עבודתו הפילמאית של הבמאי, המריא הצלם קרלו די פלמה לאיכויות עילאיות ששינו לגמרי את תפיסת הצבע במדיום הקולנועי.
אמצע שנות ה-60, כלומר עידן הסיקסטיז על מכלול המשמעויות הפופיות שלו - מוזיקה משוחררת מכבלים, תרבות פסיכדלית, השקפות עולם היפיות - מצאו להם את אנטוניוני כאחד מהמבטאים היותר מוצלחים שלהם. היו אלה הסרטים "בלו אפ", שהופק בלונדון ב-1966 ו"נקודת זבריצקי", שצולם בארצות הברית בשנת 1970.
במהלך אמיץ, שכולו התקלפות עצמית ממעטה אינטלקטואלי חמור סבר, אנטוניוני השכיל להיכנס לראש של צעירי התקופה המרדנית ההיא. "בלו אפ" (שבזמנו נקרא בעברית "יצרים"), עם דיוויד המינגס, ונסה רדגרייב, שרה מיילס, מטיל ספק ביכולת לפענח "אמת" כלשהי בתקופה שבה סמי הזיה הינם כה זמינים. הרהיטות המרשימה של הסצינות המרכזיות ב"בלו אפ", והמעברים הטבעיים כל-כך בין סיטואציות שפשרן סתום לגמרי, יוצרים יחד סרט שהוא שווה ערך לחוויה הפסיכדלית כשלעצמה.
"נקודת זבריצקי" הופק בנקודת זמן גורלית בתולדות ארצות הברית, כאשר האומה היתה מפולגת לגמרי בשאלות מוסריות שנסבו סביב המעורבות המלחמתית בווייטנאם, נשיאותו המפוקפקת של ריצ'רד ניקסון וזכויות האזרח שעורו שחור. הגישה האסקפיסטית שפותחה אז על-ידי הנוער האמריקני נודעה כתנועת ההיפיז ועל ריקנותה, כמו גם על קסמה הרב, ידע אנטוניוני להרחיב בסרטו.
חמש שנים לאחר "זבריצקי" (ששנתיים מתוכם עשה הקולנוען בסין, בהכנת סרט תעודה על נפלאותיה של מהפכת התרבות המאואיסטית) הטיל אנטוניוני את הפצצה המעניינת האחרונה שלו אל תוך עולם הקולנוע. היה זה סרט המתח "זהות גנובה" (שנקרא באנגלית "המקצוע: כתב" או "הנוסע"), עם ג'ק ניקולסון ומריה שניידר.
מספר סצינות בסרט זה, שצולמו על גגות בניינים בברצלונה שתוכננו על-ידי האדריכל גאודי, העניקו לו פרסום עולמי נרחב. אך מובן שלא על ארכיטקטורה מדבר "זהות גנובה", כי אם על האמת שאיננה עוד בנמצא. בסרט זה ביצע אנטוניוני מהלך שנועד לחבר בין תפיסת הניכור בעולמנו המודרניסטי לבין רעיון הקיום האבסורדי, בעולם שננטש על-ידי המהות האלוהית. הסרט משול למעלית שבה מצטופפים יחד סארטר, ברגמן ואלבר קאמי, ושאינה מובילה לשום מקום.
"זהות גנובה" היה סרטו החשוב האחרון של אנטוניוני. אחריו ביים שני כישלונות קולנועיים ("המסתורין של אוברוואלד" ו"זהותה של אישה"), שעיקר פרסומם בא להם משום שהיו שני סרטי הקולנוע הראשונים שצולמו בטכניקת הווידאו.
לפני 15 שנה, והוא אז בן 80, לקה אנטוניוני בשבץ מוחי וכתוצאה מכך איבד את יכולת הדיבור ונותר משותק בחלק מגופו. האירוע הזה התחולל תוך כדי הצילומים של "מעבר לעננים" (בהשתתפות פאני ארדן וג'ון מלקוביץ'), שהושלם שלוש שנים מאוחר יותר, בסיועו של וים ונדרס.
שנה לאחר בכורת "מעבר לעננים" הכירה אפילו הוליווד בגדולתו של האיטלקי, ולאנטוניוני הוענק אוסקר של כבוד בעבור מפעל חייו. היה זה אירוע מרגש במיוחד, כשהבמאי הישיש והמוגבל בתנועותיו טיפס על הבמה, ניסה ללחוש דברי תודה, שזוגתו הצעירה אנריקה, לה נישא לפני 20 שנה, הזדרזה להשמיע לתוך המיקרופון אל אוזני חברי האקדמיה ההוליוודית. הפסל נגנב מביתו לפני כעשר שנים ולא הוחזר עד היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
