המוות נאה להם

פששש. סחתיין על היוצרים של "האלופה" שהצליחו לחסל חמש דמויות במהלך העונה השנייה של הטלנובלה הזו. גלית חוגי כבר הקימה תאג"ד לקראת פרק הסיום, אבל לא הזדקקה אפילו לפלסטר

גלית חוגי | 3/9/2007 9:15

מאתיים ושמונה עשרה פרקי האלופה, על שתי עונותיה, הסתיימו אתמול בסצינת פקק תנועה באיילון. אני חוזרת: ליאן, סער וביתם הקטנה תקועים בפקק באיילון.

אולי אם נפנים את העובדה שמספר הפרקים די זהה למספר הפעמים בהן התיישבתי לצפות נוכל להבין יחד כמה מעליב זה היה. בעונה שבמהלכה חמש (אני חוזרת: חמש!) מהדמויות המרכזיות מצאו את מותן בטרם עת, נדמה לי שהיינו ראויים למיפגן דרמה מעט יותר גרנדיוזי לפרק הסיום. אה כן, אחרי הכתוביות נוספה סצינה קטנה - זאביק בראל נמלט מהארץ. נחמד, אבל בלתי מספיק בעליל.

מצוקת פרק הסיום של "האלופה" לא מפתיעה. באופן כללי נדמה שמשהו יצא משליטה בעונה הזו - סיפורים שקיבלו את מרכז תשומת הלב בתחילת העונה התמוססו עד מחצית העונה ואת מקומם תפסו הסיפורים המוכרים מהעונה הראשונה - דריה וג'לל שהגיחו במפתיע, דובי קייזרמן המשוגע ומיטל שחזרה מן המתים, כל אלו רק חיזקו את התחושה שהסיפורים של העונה השנייה לא מצליחים לעמוד בפני עצמם וזקוקים בדחיפות לד"ש מהעבר.

אבל מה שאישר סופית את חוסר ההחלטיות התסריטאי של העונה השנייה הוא כמובן מגפת המוות שתקפה את העונה בכל פעם שסיפור כלשהו התחיל לקבל איזה כיוון מעניין.

ברח, זאביק, ברח יחצ

אולי יש תחליף

וכך גם פרק המאתיים ושמונה עשרה החגיגי נראה לבסוף כמו גירסא נוספת למה שיכול היה להיות פרק הסיום של העונה הראשונה - סער מבקיע את הגול המוחמץ מהעונה הראשונה, דריה וג'לל שוב מתאחדים, ואפילו תום שלייפר מוצא קצת נחת בחיי היאוש שלו, אחרי שרוב העונה הזו הוא פשוט שכב על ספה/ מיטה/ כורסאת הפסיכולוגית שלו ויבב. טוב , האמת שדי בצדק.

בכל זאת, כדאי למשור ליוצרים כמה רגעי חסד לעונה הזו:טובה גמזו הבלתי נלאית, זאביק בראל חסר הרגשות, אלינור הכפרה מהפרברים וצמד העבריינים זינו ופלודה הזכירו, לפחות לקראת סוף העונה, כמה כייף להתמכר לטלנובלה קלת דעת שיש בה גם הפתעות בתחום הליהוק, וגם אוירת כייף כללית. את זינו ופלודה ,למשל, מגלמים תום אבני בתפקיד לגמרי לא צפוי ודרור נובלמן התסריטאי הראשי של העונה הראשונה, אבל גם זה פשוט לא מספיק כדי

להרים את העונה הנוירוטית הזו.

אין מה לעשות: בהיעדר גיבורים מובהקים וסיפור דרמטי מהודק לא חשוב כמה פעמים טובה תמלמל: הא הא הא בוז'ומוי. העונה הראשונה של האלופה סבבה סביב סיפור מרכזי אחד - סער פדידה ומיטל אוגנסיאן. אוהבים שונאים וחוזר חלילה. היה סוד, היתה מזימה, היו טובים ורעים, היה ממכר. ובעצם על מי היתה העונה הזו? נדמה שהתסריט לא התמקד באף גיבור או סיפור וכמעט התמקד בכולם. זה כמעט היה הסיפור של תום וסיגי, זה כמעט היה הסיפור של סער וניקי , זה אפילו כמעט היה הסיפור של סער וליאן, אבל איך אומר צדי: ליד. זה היה ליד.

ולסיום, שאלה אחת שהטרידה אותי כל העונה: זה באמת ככה גם במציאות שבערוץ הספורט כל מיני כדורגלנים מתוודים על חיי האהבה שלהם בתדירות כזו דחופה? כי אם כן יש מצב שמצאתי תחליף לפחות עד לטלנובלה הבאה.