היסטוריה של תמימות
למה יש ג'ינג'י מרושע ובריון שמציקים להוא עם הזקן הלבן בסדרה "היה היה"? ולמה יש להם בלוטות? הסדרה עליה מושתת הבנתנו את המין האנושי מגיעה לקאלט דה בולשיט
היום אתה יושב לראות קצת "נילס הולגרסון" ומתעצבן על הכובע האדום שלו ולא, זה שצב יודע לדבר ומתפעל נונצ'אקוס לא-רע לא משכנע אותי שהוא יכול לרוץ לעבר ג'יפ, להיתפס עליו, להיכנס לתא הנהג - תוך כדי נסיעה, מיינד יו - ולפוצץ ת'צורה של הנהג, קרנף במוהיקן. זה לא נראה לי נורמלי בכלל, ואני מבין בדברים האלה.
מצד שני אין להתווכח כלל על התרומה העצומה של הסדרות הללו לחינוך שלנו. עזבו את ההיכרות העמוקה של כולנו עם הברית החדשה, מתנת "הבית המעופף" ו"סופרבוק" ואת הבחינה המדוקדקת של כל אותם מערכות גופניות שעתידות להרוג אותנו, בבוא הזמן, כפי שהוצגו ב"החיים".
אני מדבר איתכם פה על "היה היה", שאף חלקה עם "החיים" את אותו בית: חברת האנימציה הצרפתית "פרוסידיס". (וגם את אותן דמויות, למעשה. עצלנים). איפה היתה אהבת ההיסטוריה של כולנו אלמלא "היה היה"? איך היינו יודעים שהאדם הקדמון היה דווקא בחור חמוד למדי שסבל מהצקות של בריון מטומטם וגמד ג'ינג'י מרושע - אנשים קדמונים בעצמם - ללא הרף? איך היינו יודעים שבמשך כל ההיסטוריה, שעון קטן עם עיניים הופיע מדי פעם ואמר לאנשים מתי הם? איך?
למטה: הפתיח של היה היה
אם אתם מזהים נימה של ציניות בדברים שלי אתם צודקים. "היה היה" היא נכס צאן ברזל של ילדותי, זהב טהור. אני חייב לה המון והאמת היא שלמרות השאלות שהטרידו אותי אז (איך קורה שאותה קבוצת אנשים מופיעה מחדש, פעם אחר פעם, בכל הצמתים החשובים של ההיסטוריה? למה יש לקשיש מביניהם מחושים? מה הקטע עם הזקן שלו?) הייתי נדבק לטלוויזיה כמו סמים לבריטני ספירס כש"היה היה" שודרה.
זוכרים את נעימת הפתיחה הדרמטית ומבשרת-הרעות שהיתה למעשה הטוקטה ופוגה בדי מינור של יוהן סבסטיאן באך? בטח שאתם זוכרים. איך אפשר לשכוח? אפילו גלגל"צ מזכירה לנו מדי פעם, בהבלחות האיכות הקצרצרות שבין עידן יניב לאייקון. נעימת הפתיחה הזו עשתה את מה שהסדרה האינפורמטיבית שיועדה לילדים מעולם לא יכלה להרשות לעצמה, על אף גישתה הלא-מומתקת באופן נדיר למדי דאז: היא רמזה לנו, בזכות אותו טון גדול מהחיים ומבשר רעות, על טיבה האמיתי של היסטוריית האדם, על שפיכות
מהניאנדרטלים המוקדמים שהשתעשעו בריצוץ גולגלות אקראי, דרך ההתפשטות המדממת של אלכסנדר מוקדון והאימפריה הרומאית אחריו וכלה בכיבוש האמריקות על-ידי הספרדים והפורטוגזים והאינקוויזיציה המלבבת שהם שמחו להכיר לבני המאיה, האינקה והאצטקים (שהיו בעצמם רחוקים מלהיות שוכני היער המתוקים שדימינו, כפי שהוכיח מל גיבסון לא מזמן).
אז כן, היו בין לבין גם ארכימדס, גוטנברג ושייקספיר, אבל אפילו נקודות האור התרבותיות הספורות אותן אנו זוכרים היום לא יכולים לשנות את האופי האמיתי של עשרת-אלפים השנים האחרונות, את האופרה המורכבת והאלימה שהביאה אותנו, איכשהו, עד עכשיו. המאה העשרים אכן היתה שיא שלילי כלשהו (2 מלחמות עולם, סטאלין, שואה, שואה ארמנית, בוסניה ורואנדה) אבל אל לכם לשכוח את המסר האמיתי והסמוי של "היה היה" וכל ספר היסטוריה שאי-פעם נכתב: תמיד היה חרא. תמיד יהיה. בואו נפרק:
אלימות: אה...הקשבתם עד עכשיו? גם הסדרה עצמה, באופן מפתיע ונועז למדי, עסקה באופן פתוח בכאסח המתמשך כולל הוויקינגים הפסיכיים, מסעות הצלב הלא-נאורים בעליל והמהפכה הצרפתית מרובת-הראשים הערופים.
מושא אהבה: כוסית שחומה וכוסית בלונדינית שחלטרו גם ב"החיים". פה גם רואים לשחומה את הפטמות מדי פעם. באמת.
כוחות מיוחדים: היכולת המופלאה של אנשים, כבר מימי קדם, לגרום כאב פיזי ניכר אחד לשני בדרכים מקוריות ומרתקות.
יכולת טכנית יוצאת דופן (קטגורית מק'גייוור): שלל המכשירים המקסימים של האינקוויזיציה הספרדית, השעון עם העיניים.
פוטנציאל נשי: לאוהבות גברים חסונים שמדיפים ריח עז של זיעה ונוהגים לנעוץ גרזן באנשים אחרים באופן אקראי. לכולכן, למעשה.
מצב לרימייק: מה דעתכם על "היה היה: הגרסה הישראלית- ערבית" ובה תיאור המאורעות המשמחים לא פחות שהביאו אותנו למצבנו הנוכחי? סדרת אנימציה מושקעת עם כל הגיבורים המוכרים ובה מאורעות תרפ"ט, מלחמת השחרור, הנישול ההדרגתי של תושבי הארץ הערביים מאדמתם, מאות פיגועי התופת שהם הנחיתו עלינו בתמורה, ההתנתקות, האינתיפאדות והחודשיים המלבבים שבילינו בלבנון בקיץ שעבר.
מצב צפייה: בנאדם צריך להיות רעב לידע (או לדם).
מבחן הזמן: 100. חרבות תמיד יהיו רלוונטיות.
סיכום: המילה "קלאסיקה" מעולם לא היתה כל-כך נכונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
