אפילו לא קרובים קרובים
העובדה ש"החיים זה לא הכול" עולה היום לעונה שישית מלמדת על חולשת הז'אנר הזה בטלוויזיה הישראלית. יוני בינרט מנסה להבין איך זה שמאז "קרובים קרובים" לא היה כאן סיטקום ראוי
חובה לציין, בטרם נתפנה לנאצות, את חשיבותן של "קרובים-קרובים" ו"החיים זה לא הכול" במכלול הזה. אחת באמת שהצחיקה פה ושם ("קרובים-קרובים") והשנייה שפשוט ממאנת להיגמר, מה שמצביע על אהדה ציבורית כזו או אחרת. יתר הניסיונות האומללים שהסתמכו על חקיינות חסרת כישרון ובושה, כתיבה קטסטרופלית או בדיחות סטריאוטיפיות סרות טעם זכו גם הן (כמו במקרה של "שמש") לאהדה ציבורית לא קטנה לעתים, אבל לגבי "החיים זה לא הכל" אפשר לפחות לומר שהיא לא מזיקה. זה אולי סוד קסמה, ובהחלט מדובר במחמאה שאי אפשר להעניק לחלק מאחיותיה הצולעות והמדכאות. איך זה שההומור היהודי הקלאסי שהמאפיין העיקרי שלו הוא הישענותו על רגשות אשמה (חומר סיטקומי מעולה, ע"ע "פיפ שואו" הבריטית והמבריקה) לא מצליח לספק לנו את הסיטקום הישראלי המיוחל?
תחשבו על זה לרגע. מה עובר לכם בראש כשאתם שומעים את השמות הבאים: "איצ'ה", "משפחת עזאני", "פאזל", "ג'וני" ו"שמש"? האם אתם רואים, כמוני, את אותן תמונות של ניפוץ הטלוויזיה שלכם עם פטיש שניצלים ורמיסת השאריות והשברים עם מכבש של מע"צ? ומה עם בני הכלאיים כדוגמת "משפחת קמיצ'לי" (גוואעלד!) או "הפיג'מות" (שאמנם יועדה לילדים אבל אשרי הילד שהתעכב בחוג ופספס אותה)? מה עושים לכם הזיכרונות מהסדרות הללו, במידה והייתם בישי-מזל מספיק כדי לחוות אותן?
זה לא רק עניין מקומי, אף על פי שבכך עסקינן. האלכימיה שדרושה ליצירת סיטקום מוצלח איננה משימה קלה כלל ועיקר, כפי שמוכיחות אינספור הפלות סיטקום בינלאומיות. ארה"ב, מולדת הסיטקום (והטלוויזיה, כפי שאנו מכירים אותה), מנפקת מדי שנה מוצרים איומים לחלוטין. "סיינפלד" היתה רק אחת, וכך גם "חברים", "כולם אוהבים את ריימונד", "בועות", "נד וסטייסי" (זוכרים? קצת נשכחה, אבל מדובר בשירה צרופה), "וויל וגרייס", ו-"רוזאן".
מה שהבדיל בין הסדרות הללו (וישנן דוגמאות נוספות) לבין יתר נפולת הנמושות היו פרמיס (כלומר רעיון מרכזי, ליבה) מוצלח, אנסמבל שחקנים משובח והכי חשוב - כתיבה מבריקה ועקבית שייצרה את הדיאלוגים המושחזים והקצב הרצחני של אירועים והתרחשויות שהכרחיים לז'אנר. בכמה השנים האחרונות זוכה הסיטקום הקלאסי לגוויעה הדרגתית בשל שינוי חוקי המשחק, בעיקר הוויתור על פס הצחוק המוקלט או החי ("30 רוק", "תרגיע", "המשרד"),
ההיסטוריה המגוונת של הסיטקום בארה"ב ובבריטניה הופכת את התהליך הזה לטבעי, אבל כאן, בארץ, הוא נמנע מאיתנו, בעיקר בשל העובדה שאין ממש היסטוריית סיטקום פה. ומי שיתעקש לקרוא ל"שמש" היסטוריה לא נחשב.
מי ב"רשת" חשב לעצמו שחיקוי של "משפחת קוסבי" עם תימנים יעניין מישהו שלא מחזיק מטע גת קטן בפה? (ואפילו הם יעדיפו משחק שש-בש על פני צפייה בארנון צדוק מתמזמז עם גלי עטרי). מי ב"טדי הפקות" חשב שגרוזינים נמוכים זה שוס היסטרי ושצביקה הדר עדיין מצחיק? (טוב, זה ברור. צביקה הדר). מי ב"טלעד", מנוחתה עדן, חשב שאפשר להריץ סדרה שלמה סביב הרעיון שגבר שמן בתחפושת של אמא עיראקית זה הדבר המצחיק בהיסטוריה של העולם? מי? מי? מי?
אבל קיימות בעיות נוספות בדרך אל הסיטקום הישראלי המוצלח מלבד מקבלי ההחלטות בעלי האינסטינקטים הטלוויזיונים המוזרים. הנה רשימה קטנה ולא ממצה שלהן:
1. כתיבה: ההשערה הקטנה והבלתי מלומדת שלי היא שהמציאות הישראלית המסויטת של כמה השנים האחרונות משמשת כחומר גלם לדרמות, לא לקומדיות, ולראיה ההצלחה (התסריטאית, ברובה, על אף השחקנים המשובחים) של "בטיפול", סדרה שמשתפת את הצופה בפסיכואנליזה של דמויות, וגם של סרטי התעודה הרבים. הייתכן שבגלל שחרא פה פשוט לא קיימות סיטואציות מצחיקות דיין לתחזק סיטקום ארוך טווח? סביר להניח שלא.
2. חוסר בתקציב: בניגוד לסיטקומים אמריקניים שמתחזקים ציי כותבים בשכר, המצוקה התקציבית האופיינית לטלוויזיה הישראלית איננה מאפשרת את הבונוס הזה, וכך קורה שמספר מצומצם של כותבים זוכים לחוויה המפוקפקת של עמידה בלו"זים רצחניים, והניסיון העקר לשמור על רמה אחידה ועקבית של התסריטים שהם אמורים לנפק.
3. סטריאוטיפים: בניגוד לסטריאוטיפים הקיימים בסיטקומים הזרים כמו "הדביל טוב הלב" (ג'ואי מ"חברים"), האנטיפת התככן והפתטי (ג'ורג' מ"סיינפלד") או "הזיין הרדוד" (צ'רלי שין מ"שני גברים וחצי"), הסטריאוטיפים של הסיטקום הישראלי הם עדתיים ברובם. בין אם מדובר בגלאדיס העיראקית("ג'וני"), באיצ'ה הפולני הגזען או בגלריית הדמויות הכוללת של "שמש". אפילו סטריאוטיפ תלוי-דמות בודד שהיה כאן, עוגן מ"שמש", הפך (בידיהם האמונות של אורלי ויינרמן ורובי דואניס) לבדיחת קרש חוזרת.
4. שחקנים: אצל הבריטים שיחקו ג'ון קליז ("המלון של פולטי"), רואן אטקינסון ("הפתן השחור") ונייג'ל הות'ורן ז"ל ("כן, אדוני ראש הממשלה"). אצל האמריקנים שיחקו קרול או'קונור ("הכל נשאר במשפחה"), בילי קריסטל ("בועות") וג'ון גודמן ("רוזאן"). אצלנו שיחק איציק כהן. מריחים בעיה קלה? נסו לדמיין סיטקום ישראלי עם קרן מור, שלמה בראבא, יורם חטב ואסי כהן. נשמע מעניין, נכון?
אני מניח שיש אי-אלו בעיות נוספות. ייתכן שאני מפספס לחלוטין את המקור האמיתי שלהן, וייתכן אף שמאוחר מדי להתעסק בזה, שהמודלים המחודשים של הסיטקום הופכים את כל העניין לבלתי-רלוונטי. אין לי איך לדעת. פלאשבקים של זבולון מושיאשווילי בסינר מערפלים את מחשבתי. היו שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
