עידן טל
הספיישל של "רק בישראל" הזכיר לעדי סגל את החוסר בסאטירות הפועלות מתחת לראדאר. ואז בא חיים יבין ב"במה צדקנו?" ודפק מארס טורקי לארז טל ולערוץ 2. פלא שלא היו לזה פרומואים?
"רק בישראל" מעולם לא הייתה תכנית של משפטים קליטים, מערכונים על ששון חממי וחיקויים של מיקי גבע. כן, היו את כל אלה, אבל הם רק היו תופעות לוואי. "רק בישראל" שמה לעצמה למטרה להעלות על נס את הטלוויזיה הישראלית ורגעיה המביכים יותר. להפוך לאנטי גיבורי תרבות אנשים כמו אבי ביטר, דודו טופז, צלילה והדסה באו, צופית גרנט ודמויות מזדמנות מתכניתו של אמנון לוי (ע"ע: "אדוני" ו"סין סין תאילנד תאילנד"). הכל במודעות עצמית לחוסר הפרופורציות של תופעת ה"סלבס" הישראלים.
ממבט שטחי על הבדיחות הצדדיות ומשפטי המפתח השחוקים, "רק בישראל" עלולה להראות כעוד תכנית בידור הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, או תכנית משעממת בשל מחסור במערכונים מקוריים, אך זהו רק ניסיון לבלבל את הצופה ההדיוט. "רק בישראל" היא סאטירה נשכנית ואמיתית על תעשיית הבידור, התשקורת והפוליטיקה בישראל. הציניות, השנינות והארס באים כחלק מ"פליטות הפה" של הדמות הפקטיבית לימור, בעוד ההומור בא בחסות מושאי ההומור - קטעי ה"לא נגענו".
רק בישראל ידעו מה שבדרנים גדולים כגון ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר מבינים היטב - אין דרך טובה יותר להציג את האיוולת של המציאות, מאשר לתת לה לדבר בעד עצמה. בואו נסתכל לדוגמא על אחד הקטעים שהוצגו בתכנית האיחוד אמש: דודו טופז פותח תכנית לפני פיגוע בבקשת אישור לעשות "בידור אחול מניוקי" מפצועת הפיגוע. הפצועה השוכבת חלושה ומטושטשת בבית החולים ממלמלת בקושי רב "כן" לשמחתו של הבדרן מוצף הרייטינג. קטע שכמה שהוא עצוב ואבסורדי, כך הוא גם קולע לכל נקודת צחוק חבויה (לא משנה כמה פעמים אני אראה את הקטע הזה, אני תמיד אתגלגל מצחוק על הרצפה). את ההרמה, הקטע עשה בעצמו, את ההנחתה לימור סיימה עם התמיהה "היא גם דיברה בשם אלו שמתו? מסכנה. גם דודו טופז וגם פיגוע באותו יום".
ואכן, את אותה רמה של נשכנות "רק בישראל" שמרה לאורך כל הערב. כאילו מישהו לחץ פאוז לפני ארבע שנים ולחץ אתמול פליי בשנית. מהרגע הראשון בו "לימור" הכריזה כי הטלוויזיה "התפגרה" וכי היא זכאית להמתת חסד, הם בילו כל רגע נתון כדי לבעוט בגופה. ומי בילה על שולחן הפתולוג? כולם. קלישאות הטלוויזיה זכו ללקט משלהן, בו זכינו לראות את רפי גינת מדבר על "קומבינה על גלגלים", את פנינה דבורין יורקת למשתתף חסר ישע את ההאשמה "אתה החוליה החלשה" ונחמיה שטרסלר מרים בשיא הרובוטיות הבנלית את אצבעו ומכריז "אז שלא יעבדו עליכם". אותה הצגה של הטירוף שאליו הגיעה הטלוויזיה, מעניקה, ומאז ומתמיד העניקה לתכנית את הזכות לשאת את שמה "רק בישראל". כי אכן, מדובר בתוכן שיכול להעשות רק אצלנו, לטוב ולרע.
אך הפנינים האמיתיות אמש הגיעו מקטעי הנוסטלגיה הגאוניים אשר נבחרו בקפידה מהארכיון. קטע הצחוק (הכבר קלאסי) של מיקי ויעקב ממלחמת המפרץ השניה (השמועה אומרת שהיה פוק מעורב), שלמה ניצן חוטף שפריץ מים מפיל ב"סיבה למסיבה", שרי רז מסבירה מה הנשים ילבשו בסתיו 68 (ברכיים מאחורי החצאית בנות), וצביקה פיק בקליפ סמי פורנוגרפי הרווי בגניחות, ופמפומים אירוטיים של המאסטרו את חוט המיקרופון שלו. רק הקטעים הללו עצמם זכאים להיות מוצגים בפנתאון המעפניוניזם הקלאסי. ואם אלו לא הספיקו כדי להבהיר שתמיד עשינו טלוויזיה אווילית, באה מרים טוקאן כדי לתת בראש לממלכתיות המזויפת ולפלייליסט הפיגועים עם שירת "עץ השדה" למשמע טרגדיית הכרזת מות הטלוויזיה. לפיכך, החיבור בין ספיישל 40 לטלוויזיה ל"רק בישראל" נראה כדבר הטבעי ביותר שיש. הרי יהיו במסגרת חגיגות ה-40 עוד הרבה ספיישלים מלוקקים על הטלוויזיה הישראלית, אז שלפחות יתנו לנו אחד שבו יוצגו הקטעים שרובנו היו מעדיפים לשכוח.
מובן כי פרויקט ה"40 שנות טלוויזיה" של קשת איננו באמת רצון כנה לתת כבוד לארבעים שנות יצירה יותר משזה קונספט לסחיטת רייטינג. בואו נודה בזה, צריך להיות אידיוט מושלם כדי להאמין שאין כל קשר בין יצירת מערכון על "נולד לרקוד" במסגרת החגיגות הללו של "רק בישראל" לחזרתה של תכנית הריאליטי בתוך פחות משבועיים. אבל גם עבור פרויקט שיווקי עם פרסום פנימי, איכשהו
רק בישראל נותרה כפי שהייתה. תכנית שנונה, מתוחכמת, מצחיקה ומרגשת (תודו שלקחתם ללב כשחיים יבין קיבל מחיאות כפיים בעמידה מהקהל), שמצליחה לפעול מתחת לרדאר במסווה של בידור "יצפאני" להמונים. בשעה קצרה, שמעון, לימור ושוקי הצליחו ללעוג לכל דבר שארע בשנים האחרונות בהם הם נעדרו: תופעת הריאליטי, בר רפאלי, התדרדרות הטלוויזיה הישראלית וסרסורה של התשקורת העוינת. כל זאת בלי לוותר לרגע על החיוך, גם ברגעים שבברור הכי עצבנו את אורנה בנאי. דרך לימור היא מוציאה את כל הכיעור הישראלי, את כל הסרקזם השחור ואיתה כל מה שכואב לנו להגיד וכל מה שאסור לנו להגיד. מהצד, עומד לו ארז טל, נותן לה את הסימן לעצור לפני שהרעל ייחשף בפני הצופים התמימים שעדיין חושבים שהבדיחות על סבתא חרירה הן גרעין השעשוע. ובאמצע - הטרוריסט הקטן והזעיר העונה רק לשם "שוקי". כמה אירוני כי בתכנית שהכריזה כי הטלוויזיה מתה, הצליחו לגרום לה להראות חיה ובועטת יותר מאי פעם. פייר, התגעגענו.
את המשדר השני של אותו ספיישל, העונה לשם "במה צדקנו?" רב הסיכויים שלא ראיתם. משום מה, החליטו לדחוס את עדי אשכנזי בין שני חלקי המשדרים, ולהתעלם מקיומו בפרומואים. התשדירים כפי שהובהר לא הודיעו על קיומו של המשדר, מדריכי השידורים הראו כי אמור להיות בכלל שידור חוזר של כשרון או כשלון (תכנית שלבוודאי היתה זוכה לכמה אזכורים בימי "רק בישראל" הישנים) ולמעשה שידורה לא אוזכר בשום מקום חוץ מבמשפט הפרידה של ארז טל. והאמת, אני לא מאשים את קשת בהחלטתה הזו.
"במה צדקנו" הינה גרסה בידורית ל"תיק תקשורת", סוג של "עושים צחוק" מינוס הצחוק. המראיין הינו ארז טל על הסט של "רק בישראל", והמרואיין במקרה של התכנית אמש היה לא אחר מחיים יבין ששעה קלילה לפני כן השתתף באופן היתולי בחגיגות האיחוד של "רק בישראל". וישאלו את עצמם הקוראים שעדיין שרדו את הטקסט הזה "ומדוע שטוק שואו בין ארז טל לחיים יבין יגנז פרסומית?". טוב ששאלתם, ישיב מבקר הטלוויזיה השמנמן.
חיים יבין הגיע אתמול במצב רוח כנה. ככל הנראה צריך להגיע לגיל מסוים כדי להנות מזכויות מצב הרוח הזה. ההחלטה להפסיק להיות פוליטיקלי קורקט, להפסיק להיות ממלכתי ונטול פניות ולהחליט לצאת מהארון הפוליטי. ואכן, חלק נרחב מהראיון הוקדש ל"זריקת הזין" על הנייטרליות ששמר חיים יבין באדיקות במשך שנים, שהגיעה ב2005 כאשר שחרר הידוען את האפוס שלו "בארץ המתנחלים". חיים יבין כבר לא רוצה להיות רק "מר טלוויזיה", הוא רוצה להביע את הדעות שלו, ולהצטרף לדוקו אקטיביזם. עצוב לו שבתו לא רוצה לחיות כאן, עצוב לו ממצבנו, וכבר לא ממש אכפת לו כמה הדעות שלו לא פופלריות.
אך כמה דעות לא פופלריות לא יספיקו כדי לעשות את המשדר הזה ל"פרובוקטיבי" מדי עבור ערוץ 2. השיא למעשה הגיע כאשר חיים יבין הפסיק לדבר על מבט, על הפוליטיקה ועל ערוץ 1 ועבר לדבר על כניסתו של הערוץ השני לתחרות. כניסה שהוא שיבח, אך בו זמנית הזכיר כי הביאה עמה מחיר כבד - "תוכניות שיורדות מתחת לחגורה" לפיו. כאן כנראה נדלקו מספר נוריות אדומות.
הוא האשים את תעשיית הטלוויזיה בחציית קו אדום של טעם, בירידת איכות, בלעיגה למומים של אנשים (עם פניה ישירה לארז טל אשר כנראה לגלג בעבר על מום בגרונו של יבין), הוא טען כי יש משהו "פגום, לקוי מיסודו" בהתנהלותנו והאשים כי הטלוויזיה הפכה לאכזרית בניסיונה "להצחיק" בעידן התחרות. הוא התעקש כי ארז לא ישדר את חיקויו של טל פרידמן, סירב לתת חיוכים מזויפים וסירב לשניה לדבר בצביעות הנדרשת ממשדר נוסטלגיה שכזה. לקראת סוף הראיון, חיים יבין הביט בעיניו של ארז טל ואמר דעתו על "מועדון לילה" - "אם יש בתכנית בדיחות קרש ובדיחות סוג ד, סוג ה, סוג ז, אין שום טעם לעשות אותה. יש צורך למתוח קו אדום". כל שנותר לטל ההמום להגיד זה "לקחתי לתשומת לבי". תגידו מה שאתם רוצים להגיד על "מר טלוויזיה", אבל חוסר המוכנות שלו להתרפס לתכתיבי הערוץ השני אמש והכנות שהפגין מוכיחים כי מדובר אכן באושיית התקשורת הגדולה ביותר שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
