אחד נגד מאה - חלק רביעי ואחרון
אולי בעוד עשרים שנה נעשה עוד פרוייקט כזה ונבדוק מה היו שווים רדיוהד: הנה החלק האחרון ברשימת מאה שירי הרוק של כל הזמנים שבחר רון מיברג. הוא לא מסתיים בשיר של פינק פלויד
עיתונות ישראלית בוחרת שלא להשקיע ברשימות הללו. אין תקציב, אין חשק, אין מי שיישאר ער לילות ויאזין לתקליטים ישנים ושרוטים ויקבל החלטות במעמד צד אחד שעלולות לקומם קוראים. אתה יכול להכריז עד שהפרות יחזרו מהמרעה, שהרשימה אישית, מייצגת טעם אישי, בעלת העדפות אישיות מובהקות, להסגיר את גילך, את הרקע התרבותי שלך, את חיבתך ליוצרים מסוימים ואת הסתייגותך מאחרים, ועדיין יעלה מהקהל קול נהמה ומעליו תרחף, כמנטרה הודית, התורה שבע"פ: פינק פלויד. בישראל יש תמיד דברים תרבותיים דחופים יותר מרוקנרול. לרוב אפילו דחופים יותר משלום חנוך. ובצדק; זהו קיום שהפנאי שלו מורכב מהמתנה דרוכה לסופו האלים של הפנאי. שלרוב מגיע.
הרשימות הללו, כאשר חושבים עליהן ברצינות, משעשעות במקרה הטוב ומגוחכות במקרה הגרוע. יותר מכל, הן חינוכיות, אך לא דידקטיות. הן מניחות ליהודי שחצה את גיל החמישים לחלק עם קהל צעיר בהרבה ממנו, משהו מהיסודות שעליהן נבנתה המוזיקה שהוא אוהב ומאזין לה. שום דבר לא קם יש מאין, בעיקר לא רוקנרול. למוזיקה בת 50 אין את הפריבילגיה להתעלם מעברה או לבוז לו. מי שמקדשים את הבורות והקרתנות, מנסרים את הענפים שבאמצעותם הם מנסים להגיע לצמרת. יותר מאשר זה מרגיז – זה עצוב.
אחד נגד מאה - חלק I
אחד נגד מאה - חלק II
אחד נגד מאה חלק III
כולה רוקנרול. אני הראשון שיודה בכך. אבל תנו לי שבוע שבו יש לי פנאי להקשיב למוזיקה שאני אוהב לעומת שבוע שאין לי, ואומר לכם איזה שבוע אני אוהב יותר. אישית, אני מתרשם שהחידושים הטכנולוגיים, כמו הורדות, MP3 ואחרים, מטשטשים את הדיון ומרחיקים אותנו מהאינטימיות שהתקיימה פעם בין אוהד לזמר. היינו מחזיקים את התקליט ביד. קורעים את הצלופן (לא בישראל). מוציאים מהשרוול ומניחים על הפטיפון. מחזיקים את העטיפה, את הקרדיטים והמילים ואחרי עשרים דקות היינו צריכים לקום ולהפוך, מה שאומר שמשגל ממוצע בשנות ה-60' וה-70' לא ארך יותר מעשרים דקות. כל הפעולות הללו קדמו אינטימיות.
זכרנו את שמות המפיקים, הנגנים, הצלמים, מחברי השירים, מילות השירים. רוקנרול נולד באמריקה, מנישואי ג'אז לבלוז, והוא מדבר אנגלית עד היום. עבורנו, שאנגלית לא הייתה שפת אמנו ולפעמים גם לא שפת הדודים, זה היה אתגר. אני זוכר שפעם שרתי, פונטית, בקיבוץ שיר עם המתנדבים מאמריקה, והם נפלו מהסולם מרוב צחוק. כאשר גמרו לתקן אותי, נכנסתי
לכן יש משהו מעט נפוח, מעט גדוש בחשיבות וערך עצמיים, של מי שהתעקשו לתקן כאן, ולהסביר, ולתרום את שני הסנט שלהם ולרטון על שאין פינק פלויד וקווין. אני חושב שפינק פלויד זאת מוזיקה של מסטולים שרק הם מבינים אותה ובנוגע לקווין, אני לא מוכן לקדם להקה ששיר שלה הוא ההמנון של מכבי תל אביב. אני צוחק כמובן. אני פשוט לא אוהב אותם מבלי להיות אנטי-בריטי. את הביטלס, הסטונס, המי, הקינקס, קלפטון, קוקר, קט סטיבנס, פייסס, סטוארט, אלטון ג'ון ורבים אחרים, כללתי כאן. הם טובים. לפעמים גדולים.
גם הדרישה לרשום רוק עכשווי מעודכן מוגזמת. כמו בכל תחום, הקנון מתעצב תוך כדי תנועה ושירים מקבלים משקל סגולי ויכולת הישרדות במשך זמן. בעוד עשרים שנה תדעו אם מי שמענגים אתכם היום החזיקו מעמד. צפו לאכזבות.
זה היה מאלף ואני לא מתלונן. מי עוד יכול להאזין למוזיקה שהוא אוהב ולקרוא לזה עבודה? אם מישהי בת 20 כתבה שזו הייתה הזדמנות נדירה עבורה ללמוד משהו חדש, זה היה שווה כל רגע.
קשה להאמין שהשיר המהפכני הזה, תוכנית וצורנית, נכתב ב-1965, שנה בלבד אחרי שדילן החליף את הגיטרה האקוסטית לטובת גיטרה חשמלית; ספרים נכתבו בניסיון להסביר מה היה כה מרעיש בשילוב בין המילים למנגינה; אם צריך לבחור רגע אחד בלבד שבו היה דילן בשיא כוחו – כל מה שקרה לפני היה חימום וכל שקרה אחרי הייתה דעיכה – זה הרגע בו פתח את פיו וצעק: .ONCE UPON A TIME
Highway 61 Revisited, 1965
הקשיבו לשיר כאן
השיר LAYLA והאלבום שבו הוא מופיע, הוא אחד הרגעים הנדירים הללו שכוח חיצוני חזק ובלתי ניתן לריסון משתלט על אולפן והוא גדול ואפקטיבי מסך כל הנוכחים בו; לעתים נקרא הכוח הזה מוזה וזה מה שקרה ב-1970; שיר אינו הופך להמנון של דור שלם אלמלא יש לו את החומר המסוים הזה שנכנס למחזור הדם בהאזנה ראשונה וסוער בו עד להאזנה הבאה.
Layla and assorted love songs, 1970
הקשיבו לשיר כאן
בתוך הפלונטר האישי שהוא נתון בו לאחרונה עם גרושתו הקיטעת, קל לשכוח שפול מקרתני חיבר כמה מהשירים היפים ביותר של זמננו; הבחירה בין YESTERDAY ל-LET IT BE אינה קלה, אבל אפשר להגיע אליה ללא סוללה של מוזיקולוגים; מקרתני היה צעיר בחמש שנים ונבון בעשר ו-YESTERDAY עושה בשתי דקות את ש-LET IT BE עושה בארבע.
Help, 1965
האזינו לביטלס כאן
עם שלושה או ארבעה אקורדים, מלים שניתן להבין גם ללא ילדות לונדונית, גיטרה אקוסטית וג'אגר במיטבו הסקסי, בתולים רבים נתרמו לטובתו; היוזמה להפוך אותו להמנון הנח"ל נכשלה, אבל מאיפה שאנחנו באנו STICKY FINGERS ניצח אתEXILE ON MAIN STREET כל יום בשבוע ופעמיים בשבת.
Sticky Fingers, 1971
האזינו להם כאן
את השיר כתב אוטיס רדינג וגם הקליט אותו בעצמו; ארתה פרנקלין, שחיפשה שיר שייקח אותה כל הדרך לצמרת, זיהתה שאישה יכולה לתת למילה RESPECT משמעות עמוקה יותר, בעיקר בימים של נישואים אומללים; אחיותיה שרו קולות רקע וטום דאוד, טכנאי ההקלטה הוותיק של אטלנטיק, נדהם והקליט; זה היה השיר הראשון של פרנקלין שהיה מס' 1.
I Never Loved A Man The Way I Love You, 1967
האזינו לפרנקלין כאן
העובדה שהשיר המענג הזה היה להיט המצעדים היחיד בקריירה שלו, מביאה לניל יאנג את הסעיף, עד שהפסיק לשיר אותו שנים ארוכות; כאשר התבגר, הבין יאנג שהשיר הוא יותר ממקומו ברשימות לא חשובות, ושב אליו; אי מלודי באוקיינוס של דיסטורשן, השימוש בו בהופעות הוא כמעט טיפולי.
Harvest, 1972
האזינו לשיר כאן
בראיון שהתפרסם השבוע עם ליבון הלם, מתופף וזמר "הלהקה", מתברר שהוא לא סלח לרובי רוברטסון, הגיטריסט ומחבר השירים, על הדרך בה הפך את ה"וולס האחרון" לאורגיה של פיאור עצמי; הברוגז עם רוברטסון ומותם של ריצ'רד מנואל וריק דנקו (ראה מס' 1), אינם גורעים מנכסי צאן הברזל המיתיים של "הלהקה", ש"המשא" הוא הבולט ביניהם.
Music From Big Pink, 1968
האזינו להם כאן
את המילים ואת משמעות השיר היה צריך למתן כדי לתת לו סיכוי ברדיו של שנות ה-50', אבל מוקף בלהקת הליווי המצוינת שלו, הדגים צ'אק ברי, כנראה בפעם הראשונה, כיצד יכולה גיטרה למשוך אחריה שיר ולעשות אותו ללהיט.
The Anthology, 1958
להאזנה לחצו כאן
אוטיס רדינג התגורר בסוסליטו, קליפורניה, בבית-סירה, כאשר כתב את השיר מול המראה המרגש של המפרץ; סטיב "הגנרל" קרופר שקד על המיקס כאשר משו את מטוסו של רדינג מהים; הוא היה עדיין חגור למושב טייס המשנה.
The Dock Of The Bay, 1968
האזינו לשיר כאן
נלחם נגד הזמן שמחוגיו נקפו כלהבי גיליוטינה ונסמך על חבריו (ג'קסון בראון, דון הנלי, טום פטי, בילי בוב תורנטון, דיוויד לטרמן, דיוויד לינדלי ואחרים) שהגיעו לאולפן כדי לשיר ולנגן, הצליח וורן זיבון, מהסודות הכמוסים של הרוק האמריקאי, לסיים את האלבום ימים ספורים לפני מותו מסרטן ריאות נדיר; סולו הגיטרה הארוך של ברוס ספרינגסטין ב-DISORDER IN THE HOUSE, הוא אחת מהמתפרצות האישיות המלהיבות בלי כדור אי פעם. התעקשותו של זיבון לבצע את KNOCKIN ON HEAVENS DOOR של דילן, אינה זקוקה להסברים.
The Wind, 2003
האזינו לשיר כאן
לוויכוח הנצחי בשאלה איזה הוא שיר הרוק הראשון באמת, ניתן להוסיף את השיר הזה; בעיצומו של סשן הקלטות שלף אלביס שיר מ-1946, הכפיל את מהירות הנגינה שלו, הוסיף גיטרות ומותניים והקליט פעמיים בלבד.
Sunrise, 1954
האזינו כאן לאלביס
השיר נכתב במהלך הקלטת אלבום הסולו של טום פטי עם הגיטריסט מייק קמבל; פטי אהב אותו אבל חברת התקליטים שנאה את השיר ואת האלבום; פטי המתין חצי שנה והגיש את האלבום מחדש.
Full Moon Fever, 1990
האזינו לשיר כאן
המנון-המוות האולטימטיבי נכתב עבור המערבון "פאט גארט ובילי הנער" של סם פקינפה, בו היה לדילן תפקיד קטן; מאז על כל במה שאליה נקלעים יותר מעשרה רוקרים שווים בעיני עצמם, מסיים השיר את ההופעה מבלי שאף אחד יודע כיצד לסיים את השיר (ראה מס' 15).
Pat Garrett & Billy the Kid, 1973
האזינו לשיר כאן
עד היום מסרב סטוארט בג'נטלמניות להסגיר על מי נכתב השיר; אולי בגלל שרומן מאי-דצמבר מקבל תפנית קוסמטית לרעה כאשר מתאר סטוארט את אור הבוקר המחמיר עם גילה המתקדם של המאהבת שלו; זו עובדה בדוקה שבהופעה חיה מקים השיר מכיסאותיהם גם את מי שאבדו שימוש ברגליהם.
Every Picture Tells A Story, 1971
האזינו לסטיוארט כאן
השיר והאלבום מסמנים את השלב הראשון, המלהיב, הפורה והנדיר, בקריירה של אלטון ג'ון הצעיר. לאחר מכן החלה בעיני דעיכה; לא טוטלית ולא בלתי הפיכה, אבל הוא לא חזר יותר לשירים המרגשים של האלבומים הראשונים.
Honky Chateau, 1972
האזינו לו כאן
באוטוביוגרפיה שלו טוען אריק קלפטון כי זה היה אחד משיריו הטובים של חברו המת ג'ורג' הריסון; קלפטון אמור לדעת, ולא רק הוא; היו שירים טובים רבים באלבום הפוסט-ביטלסי הראשון של הריסון, עם איכות ההפקה הפומפוזית של פיל ספקטור, אבל רק מעטים מהם עשויים מחומרים אלמותיים.
All Things Must Pass, 1970
האזינו לשיר כאן
לבלוז הזה מאת רוברט ג'ונסון יש יותר מבצעים מאשר היו לג'ונסון שירים, אבל הגרסה הארוכה יחסית של האחים אולמן, מניחה להם להשתמש במלוא הארסנל המוזיקלי: קולו הנפלא של גרג, הסלייד האקוסטי של בטס ויכולתם של ילדים לבנים מהדרום להיכנס לעורו של שחור שעשה עסקה עם השטן.
Shades Of Two Worlds, 1991
האזינו כאן לשיר
באחד מהאלבומים היותר קומוניקטיביים שלו, הצליח פרנק זאפה להגיע לקהל ש"אמהות ההמצאה" דחו; זהו זאפה במיטבו החרמני; זאפה שאשת סגן-הנשיא דאז טיפר גור, הכריזה עליו מלחמה; מותו של זאפה בגיל צעיר, הוא דעה רפואית שניה לפרוגנוזה הוורודה שקיבל אהוד אולמרט, יבדל"א.
Over-Nite Sensation, 1973
האזינו לסטיב ואי במחווה לפרנק זאפה
באלבום הקאמבק שלו ב-1985 הצליח ג'ון פוגרטי לזחול מתחת להריסות קרידנס קלירווטר ולהקליט שירים שהגדירו את עצמאותו היצירתית למרות הקרבה השכונתית ללהקתו המיתולוגית; "סנטרפילד" נחשב לשיר הבייסבול הגדול של כל הזמנים.
Centerfield, 1985
האזינו לפוגרטי כאן
האלבום כולו נשמע כמו שנכתב על תחתית של כוס בירה בפאב השכונתי אחרי ארבעה פיינטים של גינס; למרות שאינו בולט דיו בפורטפוליו של הקינקס, זהו מגוון השירים האקלקטי, הציני והמצחיק של הלהקה בכל ימיה; אלבום-נושא מבלי היומרנות השיווקית של המי.
Muswell Hillbillies, 1971
האזינו לשיר כאן
אלמלא נהרג בתאונת מסוק באוטו ליל ערפל באלפיין וואלי (קלפטון היה במסוק השני) היה סטיבי ריי ווהן חי לממש את כשרונו המופלא בגיטרה; אבל כל הסיפור הוא שגיטריסטים כווהן מתים צעירים.
Texas Flood, 1983
האזינו לשיר כאן
אחת משותפויות הבלוז הפוריות ביותר הגיעה לסופה עם מותו של ג'וניור וולס; באלבומיהם המשותפים מככבים הגיטרה האגרסיבית של גאי, המפוחית הנוגה של וולס וכמה מהשירים היותר יפים שנגעו בקצה של המיינסטרים.
Buddy Guy & Junior Wells Play The Blues, 1972
האזינו לשיר כאן
השוביניסטית בין להקות הרוק הדרומי, ניגנה רוק סוחף ורב-כלי שמעליו צרצר תמיד כינורו של צ'רלי דניאלס; כל זמן שהסובייטים היו בסביבה, היית יכול לסמוך על הלהקה שתשלח אותם לעזאזל; בסוף גם זה נגמר, דניאלס מצא את ישו וראה את האור; "באמריקה" הוא שריד אקטואלי (אל-קעאדה) מימיהם הגדולים.
Full Moon, 1980
צפו בשיר אחר של The Charlie Daniels Band
בין הבולטות בנציגות הדור החדש של הרוק הדרומי, הביעו ה-DRIVE BY TRUCKERS את הערכתם לאבות המייסדים באופרת רוק שאפתנית עם שירים כמו "רוני (ואן-זאנט") וניל (יאנג)", מטוסים מתרסקים באישון לילה וכאלה; "דנקו/מנואל" יוצא דופן באשר הוא מספר על שני קנדים שהקימו את "הלהקה".
The Dirty South, 2004
ג'ייסון איזבל מבצע את Danko/Manuel
נא להמתין לטעינת התגובות
