זה ייגמר בדניאל

טקס אוסקר נוסף מתרגש עלינו ביום ראשון, כולל נוכחות ישראלית משמעותית, אבל אם תשאלו את שניצר, כולם יבואו להשתחוות בפני דניאל דיי לואיס על ההופעה המדהימה ביותר של שחקן זה עשרות שנים

מאיר שניצר | 21/2/2008 19:11

עץ או פאלי, אדום או שחור, "ארץ קשוחה" או "זה ייגמר בדם". הימורים קצרי מועד על זוכי פרס האוסקר, דומים לכל משחק מזל אחר, והניסיון המצטבר מצביע על כך שהקרב האמיתי מתנהל בדרך כלל בין שני מועמדים כבדי משקל, כאשר שלושת הנוספים ברשימה הם בבחינת נערי מקהלה, שרק מלווים את הסולנים.

ולא כך השנה. הסתננותו של "ג'ונו" לרשימת חמשת המועמדים הסופיים לתואר סרט השנה, מקשה במקצת את החלתה של טכניקת ההימור הדואלית - או או, שבאה להכריע בין שני הסרטים שאוזכרו לעיל. אמנם "ג'ונו" הוא לא יותר מפשפש קטן לעומת סרטיהם של האחים כהן או של פול תומס אנדרסון, אך העובדה שהוא הניב בעבור מפיקיו תשואה כספית עצומה, הופכת אותו מיד למועמד בכיר לתואר.

שהרי על עניין ברור אחד אסור אף פעם לפסוח. פרס האוסקר אינו מעיד על איכותם האמנותית של הסרטים הזוכים בו, שכן המצביעים משתייכים כולם לאותו סקטור חברתי של יצרני קולנוע. ואם רואי חשבון מוסמכים מציגים בפני אנשי סקטור נחוש שכזה נתוני תשואה מפליאים כמו אלה ש"ג'ונו" מתהדר בהם (הכנסות של יותר מ-120 מיליון דולר לסרט זעיר תקציב), זוהי פרצה הקוראת למצביע.

למרות יתרון משמעותי זה, לא נראה שבסופו של דבר "ג'ונו" יהיה זה שינצח. אמנם חביבותו ומתיקותו של הסרט, העוקב אחר המתחולל אצל נערה בת 16 שנמצאת בהיריון לא רצוי, יכולים להרחיב את לבו של כל מצביע קשוח, אך בסופו של דבר זו קומדיה קטנה, ולא כזו שאקדמיה המכילה יותר מ-5,800 חברים יכולה באמת להתהדר בה.

נכון שלנגד העיניים עומדת עדיין זוועת זכייתו המפתיעה של "התרסקות", סרטו של פול האגיס, שהוכתר לפני שנתיים כסרט השנה, אך אז היו אף מתחריו העיקריים סרטים לא ממש מז'וריים במונחים הוליוודיים. "טרומן קפוטה", "לילה טוב ובהצלחה" ו"הר ברוקבק". "התרסקות" ניצל היטב מצב חד פעמי של היעדר הפקות יוקרה (המועמד החמישי, "מינכן" של סטיבן שפילברג, היה באמת בדיחה לא מצחיקה), כדי לכבוש את מרכז הבמה. השנה "ג'ונו" לא נהנה מתנאי פתיחה משופרים כל כך. ולכן, או "ארץ קשוחה" או "זה ייגמר בדם".

הסרט : מצוין נגד חלול

"ארץ קשוחה" של ג'ואל ואיתן כהן אמור להשלים מעגל ששרטוטו החל ב-1996, עם האוסקרים (תסריט מצטיין ושחקנית השנה) שבהם זכה אז "פארגו", סרטם הטוב האחרון של הכהנים. כעת, עם חזרתם לכושר יצירתי מלא, הגיעה העת להכתיר אותם בתואר העליון.

אמנם "זה ייגמר בדם", המתחרה העיקרי של הכהנים, הוא סרט בעל נפח מיתי עמוק יותר (ככל שהדברים נוגעים באמריקניזם המוטמע בו), שעושה שימוש מגוון יותר באמצעים הקולנועיים, אך באיזשהו מקום מעדיף המהמר להותיר מעט קרדיט ליכולת התבונית של חברי האקדמיה. לא ייתכן, אומר לעצמו המבקר היושב בתל אביב, שאלפי המצביעים לא

יבחינו בהעמדת הפנים של יוצרי סרט זה, שכאילו תוקפים בו את האתוס הקפיטליסטי הנשכני, הרצחני, זה שהוביל את ממשל בוש לפלוש לעיראק. הזיוף הזה הוא ההבדל בין "ארץ קשוחה" המצוין ל"זה ייגמר בדם" החלול.

מצד שני, לא צריך להעניק קרדיט גדול כל כך לחברי האקדמיה ההוליוודית. הרי הם אלה שבסופו של דבר שיבצו גם את "מייקל קלייטון" הצדקני לרשימת המועמדים הסופיים לפרס. זהו סרט שכאילו מגלה את אמריקה. כאילו שמעולם לא ידענו או לא שמענו על זדונן של החברות הגדולות ועל שיתוף הפעולה הנפשע בינן לבין חברות הביטוח ומשרדי הפרקליטים המושחתים עד אין קץ. "מייקל קלייטון", שכמו חושף בגדול את הקשר המגונה הזה, אינו אלא התחפשות ליברלית אופנתית, שבטח עושה טוב בבטן לכל אותם אמריקנים המחשיבים עצמם לאנשי מחנה השמאל.

על המועמד החמישי, הסרט הבריטי "כפרה", חבל להרחיב במילים. רק רעידת אדמה בדרגת שמונה בסולם ריכטר, יש בכוחה להפוך זיוף מתפייט זה לחתן הפסלון המוזהב. וגם כאן יש להוסיף הסתייגות: היה זה תאומו של "כפרה" - הסרט "הפצוע האנגלי", שגזל ב-96' מ"פארגו" את האוסקר.

הבמאי: פרפר נחמד

בשנים האחרונות אימצה לעצמה האקדמיה בלוס אנג'לס את אופני ההתנהגות של פסטיבלי סרטים מהליגה של קאן, ונציה וברלין. כלומר, הפרדה (מלאכותית, צריך להדגיש) בין הסרט הזוכה לבין הבמאי המצטיין. הפרדה זו נועדה להרבות בשמחות וכמו לפצות במשהו את המפסידים המאוכזבים. בהנחה ש"ארץ קשוחה" אכן הולך הביתה והפסלון תקוע בכיסו האחורי, הרי שג'וליאן שנאבל, שביים את "הפרפר ופעמון הצלילה", הוא שייקח את תואר הבמאי הטוב. וזה כבר קרה לו לשנאבל השנה בפסטיבל קאן.

המתחרים הנוספים בקטגוריית שיפוט זו, לבד מהאחים כהן, הם פול תומס אנדרסון ("זה ייגמר בדם"), טוני גילרוי ("מייקל קלייטון") וג'ייסון רייטמן ("ג'ונו"). מובן שסיכוייו של אנדרסון, שהספיק כבר לאסוף כמה תוארי הצטיינות במשאלי סיכום השנה שעורכים איגודי מבקרים, אינם מהפחותים, אבל מהמר מחויב לקחת סיכון כלשהו.

השחקן: לאלף נמר

אילו נמצאה סיבה אחת ויחידה שהניעה את הפקתם של כמה מאות סרטים (אמריקניים בעיקר) במהלך 2007, אפשר היה לומר בביטחון שזוהי המחויבות להעניק אוסקר לדניאל דיי לואיס על עבודתו ב"זה ייגמר בדם".

מה שהוא עושה שם גדול מהסרט עצמו בשמונה מספרים לפחות. זהו סוג של הגשה וירטואוזית שנועדה קודם כול לקריאות וואו (וגם ויי ויי ויי ובראבו), כאילו הוא סופרן קולורטורה, שזה עתה סיים טיפוס מוזיקלי לגבהים שרק אוזן רגישה של כלב מסוגלת להכיל.

כמעט ללא קשר למתחולל בעלילת הסרט, מאתגר דיי לואיס את הבד בנוכחותו השטנית, הכובשת, המרתיעה, הטורפת, ובכך מקלקל למעשה לאנדרסון את האיזון הפנימי ביצירתו. זוהי הופעה של נמר ששוחרר מסוגרו, והיא דומה רק למבצע יוצא הדופן שלורנס אוליבייה הפגין לפני ארבעה עשורים בגרסתו הנוהמת ל"אותלו".

מול ההשתוללות הזו, יזוזו הצדה ארבעת המתחרים האחרים על התואר: ג'ורג' קלוני ("מייקל קלייטון"), טומי לי ג'ונס ("בעמק האלה"), ויגו מורטנסן ("סימנים של כבוד") וג'וני דפ ("סוויני טוד"). זאת, על אף שדפ ראוי להיות מועמד יחיד בקטגוריה שלא קיימת עדיין, של שחקנים המפגינים חוצפה ואומץ לב נדיר. עם קול צפצפני כמו שתקוע לו בגרון, הוא מחזיק על כתפיו מיוזיקל שלם.

השחקנית: 66 נגד 20

אצל השחקניות המצב מסובך יותר. עם כל הכבוד למקצוענית קייט בלאנשט, ששוב מועמדת על גילום דמותה של אליזבת הראשונה - מלכת אנגליה בעידן הרנסנס ("אליזבת - עידן הזהב"), שילובה בחמישייה הפותחת מהווה רק סוג של איתות מצוקה למצב השחקניות הראשיות בשוק העולמי.

דומה שגם מרי קוטיאר הצרפתייה (בתפקיד אדית פיאף ב"החיים בוורוד") לא מהווה פונקציה של ממש בשיקולי הבוחרים, והיא לא תהיה האירופאית השנייה (לאחר סופיה לורן), שתזכה באוסקר על תפקיד המבוצע בשפה שאינה אנגלית.

נותרו שתיים: ג'ולי כריסטי ואלן פייג'. מומחה האוסקרים משיקגו, המבקר רוג'ר איברט, טוען שפייג', קנדית בת 20, היא הכלה המיועדת, בזכות הופעתה המשוחררת ב"ג'ונו". אם מותר עדיין לחלוק על המומחה הנודע, נראה שדווקא הבריטית בת ה-66, ג'ולי כריסטי הבלתי נגמרת, היא שתיקח את הפרס בגין הופעתה הכובשת כקשישה חולת אלצהיימר ב"הרחק ממנה".

מאז הפציעה בראשונה על הבד לפני 45 שנים, מנהלת כריסטי רומן חסר בושה עם המצלמה, תוך ניצול מרבי של עיניה המאירות וחיוך המיליארד שטרלינג שלה. השנים לא הקהו את האנרגיה הפתיינית הזו, וכריסטי עם שיער אפור ומדובלל, עם הכרה הולכת ומיטשטשת, משכילה להעניק הדרת כבוד פילמאית לגיבורה המזדקנת שאותה היא נדרשת לבצע ב"הרחק ממנה".

מובן שיש גם מועמדת חמישית בקטגוריית שיפוט זו - השחקנית לורה ליני, שמגלמת בסרט "לסגור מעגל" אישה לא צעירה המטפלת בזקן השוקע אל מותו. בשל החרם הפחדני של מספר מפיצי סרטים בישראל, נמנעה הכניסה להקרנה המוקדמת שנערכה השבוע לסרט הזה, העומד להגיע בקרוב לבתי הקולנוע.

שחקני משנה: אמא קשוחה ומלאך המוות

קייט בלאנשט תפסיד לא רק את תואר השחקנית המצטיינת, אלא גם את האוסקר הניתן לשחקניות משנה. במקביל למועמדתה על "אליזבת - עידן הזהב", בלאנשט כבשה משבצת נוספת בין שחקניות המשנה, על הגימיק המוצלח בגילום דמותו של בוב דילן ב"אני לא שם". ולא רק היא תפסיד במערכה זו. גם לטילדה סווינטון ("מייקל קלייטון"), לאיימי ריאן ("נראתה לאחרונה") ולסארויז רונאן ("כפרה") לא תינתן ההזדמנות להזיל דמעה מחושבת היטב מול המיקרופונים. הסיבה: רובי דיי.

שלושה טעמים ניצבים מאחורי הכתרתה הצפויה של דיי.

א'. הופעתה המשובחת ב"אמריקן גנגסטר", כאמו הקשוחה של דנזל וושינגטון, שלא עושה חשבון עם הבן המצליח שלה ומעיפה לו סטירה מצלצלת.

ב'. במהלך השנה החולפת התאלמנה דיי מבעלה אוסי דיוויס, מחלוצי הקולנוע השחור בארה"ב, והיא בהחלט ראויה לנחמה על אובדן זה.

ג'. בשנים האחרונות מקפידים חברי האקדמיה להקדיש אוסקר שנתי לשחקנים שחורי עור, והשנה רק היא נמצאת בין המועמדים/ות.

גם בין שחקני המשנה העניין נסגר כבר מזמן. חאוויר בארדם, בתפקיד מלאך המוות ב"ארץ קשוחה", לא משאיר אוויר לנשימה לארבעת מתחריו: קייסי אפלק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס"), פיליפ סיימור הופמן ("מלחמתו של צ'רלי ווילסון"), טום ווילקינסון ("מייקל קלייטון") והאל האלברוק ("Into The Wild") שעדיין לא קיבל את שמו העברי.

הפתעה שהכול מצפים שאכן תתרחש מחכה בסבלנות בקטגוריית כותבי התסריטים המקוריים, כאשר דיאבלו קודי, עד לא מזמן חשפנית במועדוני לילה, תיקח הביתה את האוסקר בעבור תסריט הביכורים שהכינה ל"ג'ונו". על התואר השמור לתסריט שעובד מספר נאבקים כמה תותחים - "ארץ קשוחה", "הפרפר ופעמון הצלילה", "זה ייגמר בדם" (וגם "ההתנקשות בג'סי ג'יימס" ו"כפרה" הדל), ולא ממש כדאי להיכנס לקו האש הזה.

ולסיום גם זרקור אל העריכה. אפילו אם "אוניית הקרב פוטיומקין" של סרגיי איזנשטיין, "רשומון" של אקירה קורוסאווה ו"האזרח קיין" של אורסון וולס בכבודם ובעצמם היו מועמדים השנה לפרס בקטגוריית העריכה המצטיינת, "זהות אבודה" לא היה מסיים במקום האחרון. למרות ריקנותו המוחלטת של סרט אקשן זה, הרי שעבודתו של כריסטופר רוז היא מופת לעריכה המביאה את האמצעים הקולנועיים-קצב, תנועה, הסחת דעת, מניפולציה של הצופה - לכלל מיצוי עילאי. זהו אוסקר לדורות.