ביקורת אלבומים: דה אפלרויטר
הדיסק החדש של מוקי עם האיכויות האקוסטיות שלו ושל פילוני הוא אחד מאלבומי השנה, האלבום של פורטיסהד הוא פסקול מצויין לפחדים מעולם שהופך למנוכר יותר והדיסק של פול קוסוף מחדש אוצר שנשכח
ההפקה המוזיקלית של פילוני היא מהיפות ששמעתי בארץ, ומצליחה לשלב בצורה טבעית בין צליל נקי וחד, לבין חום ורטיבות וליצור צליל תלת מימדי. העיבודים מוציאים מרוב השירים את המיטב, וממקמים אותם כאלטרנטיבות מוצלחות, אפילו יותר מהמקור.
האלבום נפתח ב"באמת ומקרוב", שיר חדש, ואם תרשו לי להיסחף קצת, אחד השירים הכי יפים של השנים האחרונות. טקסט שמצליח לפגוע ישר בלב, ולחן פשוט ומושלם. "האדמה בוכה" ממשיך את הפתיחה העצובה במקצת בצורה סופר אפקטיבית.
"לא רואה ממטר" הוא ביצוע מינימליסטי מלא בגרוב, וגישה כמעט ג’אזית שהופכת את השיר למשהו שקשה להישאר אדיש אליו.
"רק תגידי לי" משמח ומעלה את הקצב, אבל אז יש שלושה ביצועים לשירים פחות מוצלחים - "מדברים על שלום", "לא נפסיק לחלום" ו"מה את רואה".
"עוקף מלמעלה" מגניב, "אם לא עכשיו" הוא בלדת פסנתר מרגשת. גם הקטעים הנותרים שומרים על רמה גבוהה יחסית, וזה בעיקר בגלל הנגינה העדינה והמעניינת של עילי בוטנר, איל שחר, גדי סרי, מיכאל פרוסט ופילוני עצמו.
איילה אינגדשט עושה עבודת קולות מצוינת, ולפי דעתי קולו של מוקי מעולם לא נשמע קרוב ומדויק כמו שהוא נשמע כאן. את האיכויות האקוסטיות של דני (מוקי) ניב, ודני (פילוני) קרק שמענו כבר בפרויקט המחווה לחתונה לבנה, שם הם ביצעו את שיר דרך, ואני שמח שהם ממשיכים את הקו המוצלח הזה. אחד מאלבומי השנה, בטוח.
מוקי – באמת ומקרוב, אנ.אמ.סי
לפורטיסהד שמורה אצלי פינה חמה בלב. מאז Dummy שהמיס אותי לחלוטין ועד ההופעה המדהימה שלהם בניו יורק, תמיד אהבתי את מה שהם עשו. הדי.וי.די. שמתעד את ההופעה הזו גרם לי להזיל דמעות, ואין ספק שזו אחת ההופעות הגדולות שתוכלו למצוא בפורמט הזה, אבל שם זה נגמר.
נדמה היה שפורטיסהד סגרו את הבאסטה והלכו איש איש לדרכו. בת' גיבונס הקליטה אלבום נפלא ביחד עם פול ווב (טוק טוק לשעבר) והוכיחה שקולה הענוג מתאים למוזיקה אקוסטית לילית ומשובחת.
כמעט ששכחתי מהם ולא תיארתי לעצמי שיצא אלבום חדש 10 שנים אחרי ההופעה ההיא של השלישיה מבריסטול, אבל הבלתי אפשרי קרה. אם נדייק, עברו 11 שנים מאז אלבום האולפן האחרון שלהם, וטבעי שפורטיסהד היום לא נשמעים כמו פורטיסהד של פעם.
בעצם, אם הם היו משחזרים את מה שעשו בעבר, כנראה שהאכזבה הייתה גדולה, ואכן האלבום הנוכחי מציג לנו עולם מוזיקלי שונה ממה שגיבונס, אוטלי ובארו עשו בעבר. העולם המוזיקלי שלהם היום הוא עולם קר ומנוכר יותר, אלקטרוני ומינימליסטי יותר, ולכן מרגש
אם בעבר הם שילבו בין הדו מימדיות של המוזיקה האלקטרונית לעומק והתלת מימדיות של המוזיקה השחורה שמתבטא בעיקר בבלוז ונשמה, היום הם וןיתרו על האלמנטים השחורים והעגולים לטובת מינימליזם זוויתי ודוקר.
כן, מדובר באלבום די קשה לעיכול, אם כי לא לגמרי לא מעניין. הרבה רעשים מתכתיים מעטרים את Third, ומה שמציל אותו מקיפאון הוא קולה החם והמענג של גיבונס. האישה הזו יכולה להמיס קרחון שלם בנוכחותה והיא היא זו שהופכת את האלבום ליצירה ראויה ולא השירים שנופלים באיכותם מכל מה שפורטיסהד עשו עד היום.
אפשר למצוא כאן אפילו השפעות של אלקטרו אייטיז ב- The Rip, והרבה השפעות של מוזיקה תעשייתית ב- Silence לדוגמה. אם ההרגשה שלכם, כמו שלי, היא שהעולם שבו אנו חיים הופך לעולם קר ומנוכר יותר, לעולם חסר רחמים, אז האלבום הזה יהווה פסקול מצוין לפחדים שלכם.
בכל מקרה, קורה בו משהו מעניין, ומהאזנה להאזנה העור הופך לעמיד יותר לצלילים שפורטיסהד מפיקים, אך עדיין נשאר לי בפה קצת טעם מר.
Portishead – Third Island 2008, הליקון
פול קוסוף הוא הגיטריסט האגדי של להקת פרי (חופשי, למי שזוכר אותם בשמם הישראלי). פרי ניגנו רוק בלוזי מלוכלך להפליא ומלא במטעמים מעולם הרוק הכבד והמוזיקה השחורה.
קוסוף היה גיטריסט שהביא את נגינת הגיטרה הבלוזית הלבנה לדרגת גאונות כמעט. באותה שנה שבה עזב את הלהקה הוא הוציא אלבום סולו די נשכח, אך כזה שמעריצי הלהקה חיפשו לאורך השנים, אלבום שמורכב ברובו מג'אמים ארוכים ומהפנטים מלאים באדי אלכוהול ובחומרים אחרים.
קוסוף עצמו היה כבר מכור כבד לסמים באותה תקופה, ושלוש שנים אחר כך מת ממנת יתר והפך לאגדה. ההוצאה המחודשת והמבורכת הזו מכילה את כל האלבום המקורי שממלא חצי מהדיסק הראשון, ועוד דיסק וחצי של חומרים שברובם לא נשמעו עד היום.
מדובר בכמויות אדירות של קטעים מאולתרים באולפן שהוקלטו לפני ובמהלך הקלטת האלבום. גולת הכותרת הן ההקלטות של קוסוף עם ג'ון מרטין, מי שהיה חברו הקרוב, שנעשו דווקא לקראת אלבום של מרטין.
חוץ מהקלטה לאחד השירים היותר ידועים של מרטין, May You Never, תמצאו כאן ג'אם שנקרא Time Away, שבו מנגנים שניהם במשך 38 דקות, כן 38 דקות. הקטע הנהדר הזה בהחלט פנינה הופיע בעבר בקופסה של להקת פרי שכבר לא מייצרים.
באלבום המקורי יש חמישה קטעים. Tuesday Morning הוא רוק בלוזי ארוך שמילא בזמנו את כל הצד הראשון של התקליט, ואילו הצד השני הכיל ארבעה קטעים.
אחד מהם הוא קטע קצר מתוך הג'אם עם ג'ון מרטין, שיר מצוין בשם Molten Gold אותו שר סולנה של להקת פרי- פול רוג'רס וקטע גרובי מצוין בשם I'm Ready. הסיפור של פול קוסוף מופיע בחוברת המצורפת שבה גם תמצאו תמונות נדירות וקרדיטים מלאים לכל הקטעים.
Paul Kossoff – Back Street Crawler Island 1973, Reissue 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
