החטא ועונשו: אייל גפן עושה חשבון נפש
הוא התנהג "כמו חזיר", התעמר באנשים והתמכר לקוקאין, אוכל והערצה עצמית? רק ניתוח להצרת קיבה, שהסתבך וכמעט עלה לו בחייו, גרם לאייל גפן להשתנות - משמע, "להפסיק להיות נאצי" ולצאת למסע התנצלויות בפני אלה שבהם פגע. חלקם הגדול, אגב, לא סולח. חשבון הנפש עולה עכשיו על בד, בתערוכת ציורים חדשה
באוטו, ורואה איש שמכוון משאית. אז עשיתי לו תנועה עם היד, שיזוז. הוא ניגש אליי ומביא לי יריקה לפרצוף ואני מרגיש שיורד לי המסך ושהתולעת עולה לי. עכשיו, יש שתי אופציות: או שאני יוצא החוצה וקורע אותו, או שאני נוסע משם. אייל של פעם היה מזיין אותו. אבל פשוט ניגבתי את הרוק מהפנים והמשכתי לנסוע. כמעט בכיתי מאושר".
איך היה אייל של פעם?
"איש מאוד אגרסיבי, לא שקט, לא נינוח. הייתי איש מאוד לא נחמד רוב הזמן. חשבתי שהכול מגיע לי. וזה לא שהייתי חרא של בן אדם אבל החזירות הזו - האייליות הזו - הייתה חזקה ממני. עכשיו אני עובד קשה מאוד כדי לתקן את הרושם ההוא".
אייל גפן של יולי 2008 הוא גרסה מפויסת ומצומצמת לבדרן העבה, חביב מערכת העיכול הישראלית בעשורים הקודמים. פחות 62 קילו, וענוד בשרשרת חרוזים שובבית, הוא משווק ביטחון עצמי בעל מינונים מוקפדים של רגישות. לא נוסחה מפתיעה, כשהיא מגיעה מבמאי פרסומות מיומן, היודע איך להעניק לוק סנטימנטלי אפילו לקוטג' אחד אחוז שומן.
המוצר - במקרה זה גפן עצמו - חוגג בימים אלה את פתיחת תערוכת הציורים השנייה שלו, "דיבורים", בגלריה שורשים התל אביבית, כמו גם יום הולדת 58. במקביל , הוא ממשיך בעבודתו כמפיק וכבמאי פרסומות עסוק ומריץ את הצגת היחיד שלו, "או לא להיות", שהחזירה אותו לבמה אחרי יותר מ-20 שנה.
התערוכה "דיבורים", שלשמה התכנסנו, היא המשך ישיר לדבריו לעיסוק בחייו בהצגה. היא מורכבת מציורי שמן על בד, שכל אחד מהם מכיל ויז'ואל ומעין סלוגן ביקורתי על חייו כאן, דוגמת "להגיד את האמת זאת דרך חילונית לדבר עם אלוהים".
בסאבטקסט הוא לא מאמין. "אולי יגידו שזה לא מורכב, אבל זה משאיר אופציות אחרות", הוא אומר. רק לפני כמה ימים, הוא משוויץ, קנה פטר ורטהיימר שלושה ציורים ב-60 אלף שקל. אבל כשהדיון מגיע לערך האמנותי של העבודות, לגפן אין יומרות.
"לציורים שלי אין ערך אמנותי כבד. ברגע שאתה צריך להתעסק בכל מיני הגדרות זה כבר לא מעניין. לתערוכה קוראים 'דיבורים', כדי שאנשים יוכלו לדבר על המשמעות של העבודות. ואני לא מאמין לאנשים שותקים. תמיד כשיש שקט יש צרות".
אתה מזלזל בתופעת הסלבז, אבל ברור לך שאנשים שיבואו לראות את התערוכה יעשו את זה גם כי אתה אייל גפן.
"זה לגיטימי לגמרי (מגחך). כמו שאם רן דנקר יעשה תערוכה, אז יבואו לראות תערוכה של רן דנקר. אף אחד לא קנה את התמונות בגללי. מי שקנה את התמונות קנה כי זה מוצא חן בעיניו. אני עושה דברים כדי שיידעו. תערוכה היא דיאלוג שלי עם אנשים. זה לא עניין של מגלומניה, יש לי איזה יצר שאני רוצה להראות".
חשוב לך להיות רלוונטי?
"מאוד. זה אולי הכי חשוב. כמו שכתוב לי בקעקוע, החיים זה עכשיו. ורלוונטיות זה תנאי לחיות את החיים כאן ועכשיו. אני חייב, בעצם , לא חייב. על הזין שלי. אני רוצה מאוד להיות רלוונטי".
את השינוי האישי תולה גפן בניתוח קיצור הקיבה שעבר לפני כשנה וחצי. הפרוצדורה הסתבכה, וגפן נכנס לתרדמת של ארבעה ימים. "היה לי נמק במעיים. הייתי על מורפיום, כי הכאבים היו נוראיים. ואני זוכר שהרופאה באה ואומרת לי 'אייל, מצבך קריטי, אתה צריך שני ניתוחים ואני לא מעירה אותך בין אחד לשני'.
הייתי מת, ואני לא זוכר מזה כלום. לאשתי אמרו לדבר אליי, ושכבתי שם בקומה. והיא צעקה לי בתוך האוזן 'אייל, דניאל (בתו של גפן - גב"ח) ואני מבקשות שתחזור, כי אנחנו לא יכולות לחיות בלעדיך'. בסוף התעוררתי. פתאום אני רואה את הרופא יושב מולי ושואל אותי איך אני מרגיש".
אז מה שלא עשה טיפול פסיכולוגי ארוך עשה הניתוח?
"יכול להיות. הרגשתי שאיבדתי את הברקסים. בגלל זה הלכתי לטיפול פסיכולוגי. טיפול זו חוויה מתקנת. אבל המטפל לא בא והבטיח לי חיים טובים יותר. כשהגוף והנפש תפרו את עצמם מחדש, יצא לי לחשוב. הבנתי דבר אחד משמעותי: כל הזמן ניסיתי לשלוט במחשבה. פתאום הרפיתי. וזה כיף אדיר. הייתה בי איזו פאניקה שצברה הרבה שכבות שומן.
רציתי
להתמכרות שלך לקוקאין היה חלק בזה?
"לא יודע. זה היה לפני 16 שנה. טריפ היסטרי. זה סם מדהים, מה לעשות. ההחלטה להפסיק הגיעה אחרי שהתעלפתי והגעתי למיון. זה היה רגע מכונן. אבל אני יצאתי משלושה גרם קוקאין ושלוש קופסאות מרלבורו תוך דקה. וחשוב שאנשים יידעו שזה לא יותר חזק מאיתנו. הייתי עבד לצרכים שלי, ואני לא מתבייש בזה. אבל מאז שאפתי הרבה אוויר נקי".
ואם נחזור לתובנות שלך אחרי הניתוח, מה רצית לשנות?
"הייתי מח"ט. כל הזמן נותן פקודות. ובעבודה היה בי משהו נאצי, גבלסי. דבילי להאשים אנשים אחרים בזה, או את העבודה. זה רק בגללי. ואני משלם על זה כיום מס. החטא ועונשו, אפשר לקרוא לזה. חשבתי שהכול מגיע לי ופגעתי מאוד באנשים".
התנצלת?
"מול חלק, והם לא קיבלו את ההתנצלות. מה לעשות".
כשעוזבים לרגע את הביקורת העצמית שלו, לגפן יש לא מעט ביקורת גם על מה שקורה בקרביים של החברה הישראלית. שחקנים דוגמת רן דנקר ומאור כהן, כמייצגים את נטיית הקהל, זוכים ממנו לנחרת בוז.
"זה שחקנים? זה זמרים? מה זה? זה קשקושים! סלבז! מה יש להם להציע? כשצריך עורך דין, לא לוקחים בחור יפה. ומשחק זה מקצוע כמו עורך דין. יש ערך ללימודים. אין לי שום דבר נגד האנשים האלו, אלא נגד המלהקים. וזה הופך את הרגלי הצפייה לנמוכים. ואני אומר את זה כבמאי וכשחקן. הנה, עשו לי אודישן להנחות את הפוליגרף הזה, וזה נורא - זה המפלס התחתון. לשם אנחנו הולכים?".
את ההצגה שלך אתה מעלה בעיקר מחוץ לתל אביב. למה?
"יש משהו באקווריום הצוותאי הזה, שם אני מופיע, שעושה לי בחילה. אנשים כאן הולכים לצוותא, שותים קפה בשינקין ורואים כדורגל גרמני. אני עובד כבר הרבה שנים עם הפריפריה, לא במובן הפטרוני. ויש שם אנשים שהחיים לא מאפשרים להם להתחכך עם חומרים כאלה. אני עושה הצגות בפריפריה בחינם".
אתה לא חושב שיש משהו לא ישר בלגור בתל אביב ולטעון שיש לך בחילה מההוויה כאן?
"אולי זה מתחסד. אני רק יכול להגיד מה אני מרגיש. אני גר בתל אביב ולא מתבייש בזה. צריך לברור מילים כדי לא לצאת מתחסד? על הזין שלי. אני הולך לפריפריה כי אני רוצה להיות שם. אני מרגיש שאני רוצה לשבת בנתיבות ולדבר עם אנשים.
יש לי הורים פלמ"חניקים, נולדתי בקיבוץ. אני לא בהוויה שלי איש תל אביבי שיש לו צהוב בין האצבעות מהסיגריות. הרבה דברים טובים לא קיימים כאן יותר. ערבות הדדית, וגם החברות הפלמ"חניקית".
אפרופו חברות, אתה וחנן גולדבלט הייתם שותפים בעבר. צלצלת אליו אחרי גזר הדין?
"לא הרגשתי נוח להרים לו טלפון. תחושות זה הדבר הכי אינטליגנטי שיכול להיות לי. לא דיברנו שנים, אז מה אני אגיד לו? אבל נוצר כאן מצב מסוכן. אנשים בני 50 ובחורות בנות 20, שרוצות מהם משהו. נוצר כאן טיזינג. והפיתוי גדול. וזה מחרמן. מה שהן חושבות שהן עושות זה לא מה שאנחנו חושבים - כגברים - שהן עושות. קל לטעות בזה. אנחנו לא אנשים ביוניים".
קרה לך פעם שעברת את הגבול?
"הייתה לי טעות איומה. עשיתי ריקול (אודישן שני במקרה של התחבטות בנוגע לנבחן) לבחורה. מאוד חתיכה, והיא באה מאוד מוחצנת - לבושה בטקסטיל בחיסכון רב. תוך חמש דקות אני מבין שיש כאן מקום לא נכון. וברור שחלק מזה זו הפנטזיה שלי.
היא עלתה על השולחן, עם הברכיים, וכמו כל הגברים העיניים שלי הולכות למקום מסוים, ויש לה מה להציע! ואז אני אומר לה 'תראי, זה נורא מגרה אותי, אבל אני יכול להסתבך לאללה מזה. זה מצב לא טוב. תעשי לי טובה, תלכי'. ומזל , כי בתוך שנייה הייתי יכול לזיין אותה והיה יכול להיות עניין מאוד גדול מזה! והיה נהיה מזה חנן גולדבלט, או לא חנן גולדבלט.
עכשיו, באותו רגע יש אפשרות - בגלל שהיא נורא התאכזבה - שהיא תיגש למשטרה ויהיה בלגן, או שאני אהיה חייב לקחת אותה כדי שהיא לא תספר סיפורים. אז אמרתי לה שלא משנה מה היא תעשה, אני לא אקח אותה עכשיו. אני לא משחק אותה תמים. ואני נשבע בבת שלי שזה לא יותר חזק ממני".
ובעניין גולדבלט?
"מה שקרה לו זו מעידה. ואני לא מעדן את זה. אם בית המשפט קבע שהוא ביצע אונס, שיישב בבית סוהר כל החיים. אבל הרי העובדה ששמו אותו שלוש שנים במעצר בית זה גם נורא! וזה לא מה שאנחנו עושים לחנן גולדבלט, אלא מה שאנחנו עושים לעצמנו.
איך בחברה נאורה יכול להיות מצב שמחזיקים אדם שלוש שנים במעצר בית? למה לא היה משפט? מה, אנחנו חיים במערות? זה מעוות ואני עוד אכתוב על זה משהו. אני רק לא יודע מה".
נא להמתין לטעינת התגובות
