הכיוון מזרח: מי רוצה להיות פרחה?
גיליון 16 של כתב העת "הכיוון מזרח" מוקדש לערסים ופרחות. בגיליון מאמרים, שירים, מסות וצילומי אופנה המבקשים להתחקות אחר הזרימה המנוגדת לכיוון התנועה. גל קרניאל, עיתונאית וחוקרת תרבות, כותבת על הפרחה כמיתוס ישראלי
מתוך פרויקט ''בני תשחורת'' צילום: מירי דוידוביץ
זהו השילוב שבין קרבן אופנה לבין מרידה מוחלטת בכל מה שהוא נכון ומהוגן, הגזמה לעומת ״טוב טעם״, חשיפה לעומת הסתרה והיטמעות. חוזק וחולשה המשולבים זה בזה, ארוגים באותה התבנית. פגיעוּת מתריסה תהיה אולי ההגדרה הטובה מכולן.
מאז ומעולם לְבוש היה דרך לייצוג ולהגדרה עצמית, סמן השתייכות לקהילת זהות. האופנה הפרחית היא האופנה הישראלית המקורית והאותנטית היחידה שצמחה בישראל מלבד ״משכית״. להבדיל מ״משכית״, זוהי אופנה שנוצרה מלמטה, מהעם, ולא על-ידי מעצבי-אופנה שמנסים לתפוס את הישראליוּת ולבטא אותה בעיצובים מערביים.
הפרחה היא תמצית הישראליוּת: אימוץ של פריטי לבוש תוצרת מעצבים מישראל ומהעולם ושילובם למראה ייחודי, חתרני כמעט, שתואם את מזג-האוויר, הטמפרמנט, את התרבות המקומית. לא מפליא לגלות שהסגנון צמח מהשוליים הממודרים של החברה הישראלית.
בנות כּוּסיות מעדות-המזרח שמרדו בתפישות השמרניות של בית הוריהן ושל החברה, ודרך הלבוש ביטאו את המרידה הזו, תוך שהן מגדירות סגנון שממשיך להתקיים ברצף משנות השישים ועד ימינו. הן לא נשאו מבטן אל מעבר לים, לא ניסו להיות ״אירופאיות״. הן חיו, נשמו והתלבשו כאן ועכשיו, בתוך כור-ההיתוך של ארץ-ישראל שנחשב ל״חסר עידון תרבותי״ ו״נטול תרבות-לבוש״.
הן הגרסה הנשית המתנגדת לרישול של הצבר העוקצני, אינן חלק מאתוס ההקרבה, ההישרדות והמוות. החברה הישראלית אמביוולנטית לגביהן: מצד אחד היא מוקסמת מהן, מהשחרור שלהן, מהמיניות, משמחת-החיים, מהתשוקה; מצד אחר, היא מאוימת בדיוק מאותם המאפיינים.
כמו בהוליווד אוריינטלית, ניבטות לעינינו שמלות הפאייטים הנוצצים בחלונות-הראווה שברחוב אלנבי. האם זה מה שמאפיין פרחיוּת? ואולי ערמות הבגדים בשוק בצלאל בואכה לים, ורוכל שזועק, ״רק היום, עודפים מכיכר-המדינה, וורסצ׳ה, פראדה, דולצ׳ה גבאנה, בזול״. זה פרחי?
מתוך פרויקט ''בני תשחורת'' צילום: מירי דוידוביץ
הסגנון הפרחי והערסי הוא עניין של גיאוגרפיה יותר מאשר של פריטי לבוש. ערסים קונים ברחוב העלייה, המשכו של אלנבי הצומח מהים, שהוא מתחם הרחוק תרבותית ואסתטית מחנויות המעצבות הצעירות, המלאות בטריקו אפור, אחיד, לא בולט, בלתי-מאתגר, בלתי-נוכח כמעט.
האפור המהוגן מופיע ברחובות החדשים של גן-החשמל שנוקו מיושביהן הבלתי-מהוגנים, חוזר על עצמו בסמטאות של מסריק, בדיזנגוף; ברחובות הנקיים והשקטים של מרכז-העיר. תל-אביב מבחינה היטב בין הצנוע לצעקני.
בשדה האופנה בארץ, בתחומי העיצוב, התצוגות, ביקורת האופנה או הפקות האופנה, לאופנה הפרחית הישראלית אין ביטוי. זהו ביטול מוחלט של הנראוּת שלה, התכחשות ומידור תרבותי. את החלל הריק הזה מילאו הצלמת מירי דוידוביץ יחד עם הסטייליסטיות
מירי לוי ודנה רענן. הן יצרו הפקת אופנה ״פרחית״, המתכתבת עם סגנון הפאנק שצמח באנגליה ועם ה״ווייט טראש״ האמריקאי.
ראו את הבחורה השחרחורת, ענק-זהב המלופף סביב צווארה כנחש הוא הדבר היחיד האוחז את חולצת הסטרפלס במקומה, מונע ממנה ליפול. מכנסונים עם ציור עלי-שלכת חושפים את רגליה הארוכות, חגורת-פלסטיק מטורקיז מדגישה את מתניה. המכנס מציץ מעט מעל החגורה, יוצר נקודה של אי-שלמות כביכול, נקודה שמסמנת מאמץ ואי-מאמץ בו-זמנית, רישול והקפדה, ילדותיות והתרסה, פגיעות.
הפנים ממוסגרות על-ידי הגבות והשֵׂער הכהים כמו גם על-ידי עגילי-הזהב שכמעט נוגעים בכתפיים החשופות. המבט ישיר, לא צנוע, לא מתריס, נוכֵח. כשל אישה המכירה במקומה, במעמדה, ביופייה, בייחודיותה.
״מי רוצה להיות פרחה״ הופך בה מִדָבר מגונה לסגנון נחשק. ההפקה עושה הזרה למציאות של הרחוב הישראלי, מעבירה את המוטיבים ״המלוכלכים״, ״הגסים״, ״המיניים״ לשדה נקי. התאורה והפוזיציה הופכות את הפרחות והערסים לרחוקים, בלתי-נגישים, נוצצים, זוהרים. כיווּן המבט משתנה, וכעת הם מתבוננים בך ממעמדם הרם, המתנשא במקצת. האומנם נראה לך שניתן להיות כמותם?
הכיוון מזרח 16, עורכים: בת שחר גורמזאנו-גורפינקל ועמרי הרצוג, עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן, צילומי אופנה: מירי דוידוביץ צלמת אופנה, פרסום ואמנות, מתוך פרוייקט בני תשחורת 2007, ע. צלמת: שחם זגורי, הפקה: מנדי מוריס, סטיילינג: מירי לוי, דנה רענן, שֵער: ליאור גרין, איפור: ענבל סיטין, דוגמנים: פביו, אלון, מור, ירדן, שרית (רוברטו)
נא להמתין לטעינת התגובות
