תור הדמעות: ישי לוי מכה על חטא
זה אמנם לא מגיע לדרגת "ניגון עתיק" של אלתרמן וגם לא מתקרב ל"וידוי" של אלכסנדר פן, אבל "אישה נאמנה" מצליח בכל זאת להימנות עם מסורת הגברים החובטים בנשותיהם, בין אם במילים ובין אם במעשים, ומבקשים אחר כך בשפה רפה סליחה
המשפט הראשון בשירו המטלטל של ישי לוי עשוי להטעות גם את טובי המוחות. בעודי מתכוננת להלעיז על לוי, שמטיח בלי בושה בנמענת שלו (ככל הנראה אישה נאמנה) שלדבריה אין כל משמעות, הגיח פתאום המשפט השני, לא פחות עמוק מקודמו, והרגיע את הרוחות: זה לא שלדברים של האישה אין משמעות, אלא דווקא הדברים אשר נאמרו לה, הם ככל הנראה נטולי משמעות.
כמו שלמה ארצי בשירו "אני כבר מצטער" וכמו רבים אחרים שמכים על חטא (מה שלא מפריע להם לשוב ולסור מדרך הישר), מבקש לוי מחילה מהאישה שלצידו (או פוסעת מטר מאחוריו, כמו שנוהגים המהדרין), ועל הדרך מוציא את עצמו מן הכלל וכופר בעיקר, שכן מה שחשוב זה לא הבעיטה שלו בה באמצעות מילים אלא אשמתה הכבדה על שלקחה אותו ברצינות.
לוי מצטרף לשושלת ארוכה של גברים, שמטילים על נשותיהם את מלוא כובד האחריות למשגים דומסטיים ולטראומות ציבוריות - מחור בגרב, דרך החור באוזון ועד רצח ארלוזורוב. לוי, בלי בושה, אפילו לא פולט איזה "מצטער" רפה אלא מבקש מהאישה (הנאמנה) להפסיק לקחת אותו ברצינות, ומאשים דווקא אותה בטעות (שרדפה טעות, שהיא דברי הטיפשות שהשמיע).
חמור מכל אלה, הוא ההשתייכות המשתמעת של לוי למסורת עברית עתיקה של שעבוד נשים והפיכתן לצל חיוור, ליישות שכל תכליתה הוא שירות הגבר שלצידן, או אם להתהדר בניסוחים מקראיים: היותן לא יותר מעזר כנגדו.
בדפי זהב כבר חיפשת?
כי אין צייר שמסוגל לצייר לי את יופייך/ אני גם לא אמצא פסל שייפסל את מבטך/ כל הכוחות שמחזיקים אותי בתוך הנשמה,/ הם את אישה נאמנה.
האישה הנאמנה של ישי לוי היא רבת מעלות. היא יפה, יש לה מבט שחצוב בסלע, ויש לה כוחות איתנים, שמסוגלים גם לספוג עלבונות, גם להבדיל בין דברי בלע להבלים וגם - להחזיק את הגבר שלה ככה טוב טוב, שלא ישתולל.
לוי עוד לא מצא צייר, לא מצא פסל, כי בנוסח מיטב המסורת
השמאלצית, האישה הנאמנה היא תמיד גם יפה וגם אופה וגם יודעת לשתוק כשהגבר שלה מדבר שטויות. אם במקרה היא לא יודעת, הוא יסביר לה בעדינות איפה היא טועה, ואח"כ יעשה אותה מלכה, כדי שכולם יהיו מרוצים.
אז נכון, שירו של לוי לא מתפייט עם "רע לתפארת" כמו ב"וידוי" של אלכסנדר פן, בו מסכימה האישה הנרצעת לספוג עלבונות, מכות ומה לא, ואפילו לא מפרט חירוף נפש כנוע דוגמת "זמר שלוש התשובות" לאלתרמן.
הצבעת האמון המתמשכת כלל אינה מושמת בפיה של האישה, ומעלה תמיהה בקרב שומעיה (או הזדהות או תחושת דז'ה-וו, שכן קשה לספור כמה מחברותינו הטובות נפלו קרבן לעצמן וניהלו במסירות מערכות יחסים מתעללות). מה שיש כאן, הוא לא יותר מכותרת בת שתי מילים, ודי לחכימא.
רק אל תעזבי אותי
עוד לא מצאתי את השקט/ את השקט בתוכי/ זו רק ידך המחבקת/ שמחזיקה אותי. / לא אפול, לא אברח/ למענך ארצה להשתנות./ אני יכול, את מלאך/ שמרי אותי קרוב.
ישי לוי צילום: יח''צ
המזמור הזה, שראשיתו בטעות ארכימדית של אישה וסופו בתחנונים ובדמעות תנין של גבר, שאחרי שכעסו שכך, הוא מבין שאין לו חיים בלעדיה, הוא נחלת רבים. המזמור הזה מאוס. אל תלכי, אני מבטיח להשתנות, מייבב לוי. את על-אנושית, את מלאך שמאחה את הרסיסים בנשמה המסוכסכת שלי, אם תישארי (ותמשיכי לספוג מהלומות, בנאמנות) אולי אצליח למצוא שלווה.
כמו עולל מבוהל, החוסה תחת סינרה של אמו, נחרד הגבר התורן, המציית לחוקי הימים האלה, בהם מקובל לירות ולבכות, להאשים ולצאת במחול מטורף של סליחה וחנופה, ומפליג בשבחי האישה האומניפוטנטית (הכל יכולה) שלו. לצרכים שלה אין בכלל מקום, שכן היא קיימת רק כדי להשקיט, להחזיק, לקרב - מופת של שרתנות נאמנה.
לא בכדי משתמש זאב נחמה (שכתב את המילים) במיטונימיה השחוקה של יד האישה. כי כמו תמיד, האישה היא לא הרבה יותר מסך כל איבריה, והגבר הקורס שלה, שהוא דווקא יישות הוליסטית בעלת חיבוטים, מניעים ופעלים בעולם, נאחז ביד כבקרני המזבח. את יד האישה הרי תמיד אפשר לכופף ככה שלא תהיה לה ברירה. אחרי הכל, לא משנה מה, זה הטבע שלה להיות אישה נאמנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
