אקורד ההתחלה: סרט חדש על אהוד בנאי והפליטים
"חייב לזוז", סרטו של אבידע לבני, מביא את תמונת הצעדים הראשונים של אהוד בנאי, יחד עם להקת הפליטים, בדרך אל ההכרה המוזיקלית. סיפור האלבום הראשון, "אהוד בנאי והפליטים", מהווה מראה יפה לפועלו של יוצר חשוב
למעשה, מדובר באלבום של הרכב ולא של יוצר עם להקת ליווי מאחוריו. אם נחדד זאת יותר, זהו אלבום של חברים קרובים, וזאת אחת הנקודות החשובות והעיקריות שהסרט הדוקומנטרי החדש "חייב לזוז – אהוד בנאי והפליטים" של הבמאי אבידע לבני מושתת על פיה.
"ספק אם לכל הפליטים ביחד היה פרופיל 24", מצהיר בסרט אהוד בנאי בחיוך. מבנה האישיות של כל אחד מהם היה חריג משמעותית בפרופורציונליות לפנורמה התרבותית בישראל. שחרור על חוסר התאמה לפלייליסט. קבניסטים ראסמי. לפחות ככה הם ראו את עצמם – יוסי אלפנט ז"ל, גיל סמטנה, נועם זייד הלוי וז'אן-ז'ק גולדברג ז"ל. גם אהוד מעיד על עצמו כאאוטסיידר בסרט ומכאן כאל חלק אינטגראלי ובעל שפת משותפת בתוך קבוצת הנבדלים.
יוסי אלפנט, שהיה חולה לב ונפטר ב-1991, חי את חייו הקצרים בידיעה כי הכל עלול להתמוטט מחר, החיים מהירים וחייבים לגרד אותם עד הקצה בלי לדפוק חשבון לאף אחד. לדוגמא, אהוד מספר בסרט על היום שבו אלפנט הגיע לאודישנים של המחזמר "מאמי", שכתב הילל מיטלפונקט, קיבל לידיו דף עם 50 אקורדים ומייד התעצבן וצעק על הבוחן שכתב את המוסיקה למחזמר – "מה הבאת לי? זאת אופרת רוק. רוקנרול!!!". יוסי זרק את הדפים והתקבל.
יוסי מר-חיים המלחין והבוחן דווקא אהב את הגישה הישירה והחצופה שלו. אלפנט בסרט מצטייר כמי שהיה טיפוס לא קל, אך אישיותו האקסצנטרית והרדיקלית היא גם סוד הקסם שלו. "זה יוסי" אומר אהוד בפשטות. בדיוק כאן, כמו אצל שאר החברים, טמונה האמת - אין הפרדה בין האופי הבימתי של הפליטים לבין מי שהם היו ביומיום.
ניסיונותיהם להיחשף ולמצוא רדיו לא נעול הם אלמנטריים, אך עם זאת הם נשארו באותה נשימה חסרי פשרות, צמודים אל היושר הפנימי וחדורי תעוזה להפיץ את הבשורה החדשה והמאתגרת שלהם שלימים זיכתה אותם בהכרה, בהוקרה ובכניסה אל הפנתאון של המוסיקה הישראלית.
חבר-פליט נוסף הוא ז'אן-ז'ק גולדברג. אהוד בנאי מחקה את קולו במבטא הצרפתי שלו – "אני מעכשיו אדבק אליך כמו קרצייה, אתה תפרנס אותי". אלו הדברים שגולדברג אמר ביום שבו החליט להיות המתופף בפליטים.
חוש ההומור שלו מועבר בדיוק רב עד שממש אפשר להרגיש
עופר הררי, שהיה חבר ב"להקה רטורית", מספר על ביתו בכרכור כמוקד שבו היו מתכנסים ומנגנים כבר כשהיו בני 18. עפרה גרובמן, בת זוגתו של אלפנט במשך תשע שנים, מתארת את החשיבות הגדולה שהיתה עבורה שיוסי יעסוק ויתמקד במוסיקה, וכשהוא התמכר לסמים קשים שאר הפליטים ארגנו למענו מופע התרמה.
כל האנקדוטות האלו בסרט מרחיבות היריעה, מסיטות לעתים את הפרוז'קטור מבנאי גם כשהוא המרואיין, ומעניקות פרספקטיבה על תקופה ועל חבורה מגובשת שפעלה באותה עת.
לצד מעגל החברים הסרט גם מתעד את צעדיו הראשונים של בנאי – מחזונו כילד להיות שחקן כמו שאר בני משפחתו המבוגרים ממנו, דרך הנסיעה ללונדון אחרי הצבא שהביאה לתפנית חדה בחייו ולהבנה שמוסיקה זה הדבר, ועד התמודדותו הארוכה מול הקושי לפרוץ את המחסום ולהתברג בתעשיית המוסיקה בארץ.
בהופעות של "מאמי", שזכתה להצלחה, היה מגיע יחד עם אלפנט ושניהם קראו לאנשים בכניסה לאולמות – "תבואו גם לראות את הפליטים!". בתחילת דרכם הופיעו גם בפני 12 צופים, ובהופעות המוצלחות יותר מול 100 אנשים לכל היותר. אך אותם מאה שיצאו מגדרם פיזרו את השמועה.
כדור השלג של אהוד בנאי שהפך במהלך השנים לנחלת הכלל החל את גלגוליו הראשונים אי שם במחצית השנייה שנות ה-80. הסרט עוצר בשנת 89' שבה בנאי משחרר את אלבומו השני, "קרוב". באותו אלבום גלגלי העזר פורקו, הפליטים המשיכו לדרכם ואהוד החל לקצור את אותה הצלחה לה ייחל כשהוא מדווש לבדו בכישרון רב.
הסרט עוסק בתקופת הפריצה ולא בשנות ההצלחה. הפריצה שאליה שייכים הפליטים לא פחות מאהוד עצמו, והיא, למעשה, תשתית בעלת חשיבות גבוהה בחייו של אהוד בנאי בפרט וברוק הישראלי בכלל.
"חייב לזוז" - בבתי הקולנוע מה-1 בינואר
נא להמתין לטעינת התגובות
