אשטון גיבור גיטרה
ליהיא לסלו נפרדת מרון אשטון ונזכרת בלהקה אחת שהקדימה את זמנה וחזתה את העתיד, ובגיטריסט מינימליסטי אחד שהשפיע על דור שלם
רון אשטון היה גיבור גיטרה מהסיבה הפשוטה שהוא כלל לא היה גיבור גיטרה. טכנית, הוא היה נגן בינוני. הוא פספס אקורדים לרוב, יצא מהמקצבים ונראה היה שבהקלטות ובהופעות החיות לגיטרה שלו היו חיים משל עצמה. אבל זו גם הייתה המהות של הסטוג'ס מלכתחילה. הרס, חורבן ושבירת מוסכמות היו לחם חוקם.
הסטוג'ס היוו כור היתוך מוזיקלי של בלוז, גראז' ורוקנ'רול עוצמתי ומשגע. הערבובייה הסגנונית שהם רקחו התבטאה בכיאוס של רעש מיוזע. הם היוו את הבסיס למוזיקה ללא מוזיקה, לרוקנ'רול שהורג את הרוקנ'רול. הם היו אנטי-גיבורים חדשים לפני שהאנטי-גיבורים החדשים נכנסו לתודעה באופן רשמי כמזוהים עם הPאנק בסוף שנות ה-70, עם זרמי הרוק האלטרנטיבי התת קרקעיים של שנות ה80 ועם התפוצצותם למיינסטרים בתחילת שנות ה90.
הרוק של הסטוג'ס היה גולמי, משתלח וכבד עוד לפני שהעולם היה מוכן לקבל הגדרה כזו בכלל. הסולואים הפסיכוטיים של אשטון, יחד עם התופים משולחי הרסן של אחיו, סקוט, הבס המהדהד של דייב אלכסנדר וקירקורי האימים של הטווס הפסיכוטי איגי פופ, בישרו באפוקליפטיות ססגונית על היוולדו מחדש, ובו זמנית על מותו של הרוקנ'רול.
רון אשטון לא זכה לפעול במסגרת עוד להקה משפיעה כמו הסטוג'ס. עם השנים לקח חלק בפרוייקטים שונים, אף אחד מהם לא משמעותי או חשוב. את הגדולה של להקת האם שלו לא הצליח לשחזר עם להקה אחרת. הגדולה הזו חזרה לקיום ב2007 עם The Weirdness, אלבום האיחוד של הסטוג'ס, בו הגיטרה המעוותת שלו זכתה להתנגן שוב במסגרת המתאימה לה ביותר.
האלימות האנרגטית הראשונית כבר לא הייתה שם, מן הסתם; נותרה רק שובבות מלבבת ונוסטלגיה חמודה לזכר להקה שנכנסה זה לא מכבר ולאחר כבוד למשבצת הלהקות שהעיזו לעשות משהו שאף אחד אחר לא עשה, גם אם בדיעבד זה עלה לה בעצם קיומה. שירים כמו Free & Freaky ו-She Took my Money הוכיחו שכוחם עדיין במותניהם המתנועעות.
הכל התחיל ב-67, תקופה בה ארצות הברית עוד מתמוגגת מריחו המהתל והמשכר של דור הפרחים ושנתו של "קיץ האהבה". אבל הסטוג'ס, פרחחים עירוניים מדטרויט, לא היו ילדי פרחים, ואהבה לא הייתה בנמצא.
הם נשאו על גבם את האסתטיקה של להקות הגראז' האמריקאיות, של רעש נערי המוסכים, של אלו הנדחקים לשוליים ומרעידים אותם עד זוב דם כי אין להם שום דבר יותר טוב לעשות, ואולי כי הם פשוט לא מסוגלים. האר-נ'-בי המתוק מבית מוטאון התכונן לפנות את מקומו כסימן הזיהוי של דטרויט עד לאותם ימים, בעוד הם מכינים
אלבומם הראשון, The Stooges, יצא ב-69. ב-I wanna be your Dog הגיטרה המעוקמת של אשטון השתוללה ללא רחמים. הוא עשה פלאים גם עם No Fun, השיר שהסקס פיסטולס אימצו מאוחר יותר ועשו לו קאברים ללא סוף. השיר הזה, מתפתח באיטיות למהומה רבתי, היטיב להסביר מדוע ולמה התחברה החבורה הבריטית לפרימיטיביות של אשטון מלכתחילה: הוא היכה על הגיטרה, לא ניגן עליה.
Fun House, אלבומם השני, יצא ב-70, וזכה להציג להקה בטוחה ויציבה הרבה יותר מזו שהצטיירה באלבומם הראשון. לא, זה לא שהסטוג'ס הפכו ללהקת רוקנ'רול מן המניין, להיפך - רביעיית הפראים רק המשיכה בדרכה הדורסנית, אבל נראה היה שהדרך שהם מתווים לעצמם פתאום מובילה למקום כלשהו, מקום שהיה נכון בשבילם באותה נקודת זמן.
אם The Stooges היה אלבום בוסרי ללא מטרה, ב-Fun House הבוסריות וחוסר המטרה הפכו להיות המטרה הברורה. הריף הבסיסי של TV Eye, מתלווה לצווחת הפתיחה המרעידה של איגי פופ, הוא אולי הקטע הרודף ביותר שיצרו אי פעם. הריף הבלוזי של Dirt הציג פאן יותר ממזרי וסקסי של הלהקה, והמנון הפאנק המוקדם Loose נשמע עד היום עוצמתי ברמות שלא יביישו אף להקה עם חלב על השפתיים.
אלבומם השלישי של הסטוג'ס, Raw Power, חולץ מהם בקושי. בשנתיים שאחרי הוצאת אלבומם השני, התפזרו חברי הלהקה לכל עבר ושקעו בפרשיות סמים והתמכרויות. אשטון שוכנע בקושי לחזור לשורות הלהקה, מוכנע בסופו של דבר בתור נגן בס, כאשר ג'יימס וויליאמסון, חבר חדש בלהקה, קיבל את עמדת הגיטריסט הנחשקת.
השנה היא 1973, ו-Raw Power אכן סיפק כוח גס וראשוני. אבל גם אם מדובר היה באלבום שהכיל קטעים בלתי נשכחים ומנערים כמו Gimme Danger או Search and Destroy, כאן גם נשברה הלהקה סופית עקב חילוקי דיעות ומכירות נמוכות, וחזרה כאמור עם אלבום אולפן ב-2007.
הסטוג'ס התפרקו אחרי שלושה אלבומים בלבד. את אלבומם הראשון הפיק ג'ון קייל מה-Velvet Underground. את אלבומם השני הפיק דון גלוצ'י מלהקת הגראז' The Kingsmen, ואת אלבומם השלישי הפיק לא אחר מאשר דיוויד בואי.
שלושה אלבומים, שלושה מפיקים שונים, שלושה מוזיקאים מוערכים ומדופלמים המופקדים על להקה של לא-מוזיקאים מוצהרים. כמו הורים מלווים שאוחזים ביד ילד היפראקטיבי וצעקני שבועט לכל עבר, מנסים להוליכו בשביל ישר ומתנצלים בפני עוברים ושבים על כל יריקה שלו בפניהם. ככה זה: בכל להקה בה נמצא הזעם, בה נמצאת הזוהמה והיריקה - שם גם תנשב רוח הגיטרה היורקת של רון אשטון.
נא להמתין לטעינת התגובות
