גכטמן עשה למוות את המוות
הוא פרסם תצלומי עירום שלו, מגולח משיער גופו, לצד מיטת חוליו, הכניס את השתן שהטיל בבית החולים למוזיאון והקדיש תערוכה שלמה - ומונומנטלית - לבנו הבכור שמת ממחלה. גדעון גכטמן, שנפטר לפני כחודש וחצי, הסתכל למוות בעיניים ועשה ממנו אמנות גדולה
גדעון גכטמן צילום: יהונתן שאול
במשך שלושה עשורים וחצי של יצירה מקומית, כתב כאן גכטמן צוואה, מופתית, מצמיתה, שבה פלרטט עם המוות והתעמת איתו, ניסה להתל בו, עשה ממנו מטעמים אמנותיים, ניהל מולו מאבקים אימתניים וחווה אותו באופן הטרגי ביותר שיש. כשהתערטל בתערוכות שעסקו במצבו הבריאותי הרופף, כשפרסם באמצע שנות ה-70 מודעות אבל שבישרו את מותו, או כששכל את בנו הבכור יותם.
לכל אורך הדרך, גכטמן הוציא את המוות מהארון, מהקטקומבה שבה הסתירה אותו התרבות המערבית, חילן וחילל והפך אותו לנושא עיסוק ולחומר גלם לגיטימי. לפני חודש וחצי, על מיטה בבית החולים בלינסון, גדעון גכטמן גם נכנע לו. אבל רק בפעם הראשונה. רק פיזית, ורק אחרי שעשה למוות את המוות. אחרי שהפך אותו לכוח המחולל של אחד ממפעלי החיים הכבירים, ולבטח המקאבריים ביותר בתולדות התרבות הישראלית.
גכטמן נולד באלכסנדריה ב-1942. לידה נוספת, סימבולית, התרחשה ב-1973 בתל אביב, כשפרץ בראשונה לתודעה הקולקטיבית עם התערוכה "חשיפה". היא התרחשה כשנתיים אחרי שחזר ארצה מלימודי אמנות בלונדון, לבו הסתייע במסתם מלאכותי וצלקת רצה לו לאורך החזה; כשנתיים לפני שהכריז על עצמו כמת מעל דפי עיתון הארץ ובמודעות שנתלו ברחבי ראשון לציון שבה התגורר.
"חשיפה" כללה שחזור של הליכי ההכנה לניתוח הראשון שעבר, מיני רבים. היא הייתה בגדר הכשרת הקרקע או הנחת יסודות למה שגכטמן התייחס אליו בהמשך בתור ה"מאוזוליאום" - מין היכל קבורה טוטאלי שיכיל את כלל המרכיבים במכניזם הגכטמני.
עבודה של גדעון גכטמן צילום: יח''צ
על אף שרבות מהעבודות של גכטמן נחות בתיבות תצוגה, באקווריומים ובמארזים סטריליים, גכטמן היה פורץ גבולות שחשב ופעל מחוץלקופסה.אמנםמבחינהחומריתהואהרבה לתעתע בצופים שלו-במיוחד באמצעות פורמייקה שהתחזתה לשיש מצבות, שהפכה לאחד מהחומרים המזוהים איתו - אך גכטמן ניחן תמיד ביושרה אמנותית.
אמנם האמנות שלו נספגה בסופניות, אך היא הייתה חיה ובועטת, והקפידה תמיד להתפתח. מודעות האבל העצמיות שלו, למשל, הפכו לשלטי ניאון ולהדפסים צבעוניים ברוח הפופ, להספדה של תנועת ההתיישבות (עם מודעות שהתאבלו על "עבודה עברית"), או פשוט שמו קץ לילדות (כשנכתבו בהן שמות של משחקי ילדים שחלפו מהעולם).
דובר רהוט של האלם
למרות הכול, המוזוליאום של גכטמן לא הוקם מעולם. גם לא בטוח שהוא אי פעם התכוון לבנות אותו. המאוזוליאום, ככל הנראה, היה בשבילו בגדר רעיון. סוג של ציון מנטלי, נקודת מגוז מורבידית, מין חבל ארץ שהוא נועד רק להשתוקק אליו, להביט בו מבעד לשערים של הדמיון ולא להיכנס. אבל גכטמן כן הגיע קרוב. כלומר, הכי רחוק שהוא יכול היה ללכת עם החזון שלו. זה קרה בסוף העשור שעבר, ובתגובה לנסיבות האישיות המסויטות כל כך שפקדו אותו - מותו של יותם ממחלת כליות בגיל 26.
אפשר להגיד שעד לאותה נקודת רתיחה במוזיאון הרצליה, גכטמן, שלא במודע כמובן, בעצם עבד על יבש. ערך חזרות גנרליות לקראת המופע של שיא הרגש, לתערוכה שבה הכול התלכד לכדי שיר קינה פלסטי על עצמו ועל בנו. מטווס מפוחלץ על מעמד מאסיבי ועד לאבקה שהייתה פעם אותיות מפוררות מהמצבה של יותם, מהציוד הרפואי
בשלל הווריאציות ועד ליציקות כפות הרגליים של הבן, והאחרים -התערוכה "יותם" הייתה מונומנטלית ואינטימית במקסימום שאמנות יכולה לספק.
באחת הביקורות הראשונות, אולי הראשונה שזכתה לה, נטען על היצירה של גכטמן שהיא בכלל לא אמנות, אלא מין מופע פורנוגרפי חלול, פרוזאי וסוטה שמתבוסס בחולי לחינם. "המוזר הוא", כתב משה נתן במעריב, "שאחרי כל ה'חשיפה' הזאת - חשיפה שאין בה מאומה מן הכוח היוצר-אנו יודעים מעט מאוד על המחלה של גדעון גכטמן...דהיינו: מה קרה לו במעמקי נפשו? אילו מחשבות חלפו במוחו באותם ימים שלפני הניתוח ואחריו? מה פניה של אימת המוות? על שאלות אלה לא בקבוקי כדורים ולא צנצנות שתן יכולים לענות, אלא יצירה שחוללה אותה'רוח הבוראת' של האמן".
לפני שבועיים וחצי התקיים במוזיאון תל אביב ערב לציון 30 יום למותו. נירה יצחקי, בעלת גלריה שלוש שייצגה את גכטמן ובה הציג את תערוכת היחיד האחרונה שלו ("מתקן שיגור") - הכריזה על מלגה חדשה שתוענק על שמו לאמן צעיר שיזכה אצלה לתערוכת יחיד. בין הדוברים היו גם נעמי סימן-טוב שדיברה על המורה המסור שהיה, רותי דירקטור וחבר של גכטמן, ונרשמו שני נאומים ביזאריים למדי מפי אלן גינתון (אוצרת במוזיאון) וגליה בר אור (האוצרת של המשכן לאמנות בעין חרוד).
עבודה של גדעון גכטמן צילום: יח''צ
בעיניי, מדובר במשהו גדול הרבה יותר: מדובר בתשובה לכל המשה נתנים למיניהם. במילים אחרות: גכטמן, באמצעים פשוטים, בלי לחטוא ברגשנות, בעצם סיפר את סיפורו של האדם הסובל באשר הוא. כל אחד ששכב אי פעם במיטה והתכווץ מחרדה.
גדעון גכטמן הותיר אישה, בת שבע צייזלר, ואת בנם נועם. ואמנות שקיימת מכוח של קרע בלתי נתפס. בין החי לחנוט, המדמם, המדומה, המפתה, המסוכן, הגלוי, החבוי, האתי, האסתטי, הסינתטי, האותנטי, הארעי והנורא; בין יותם ל"יותם", ילד מת לתערוכה, רגש לצורה, כאב קיומי מתפשט לחומר קשיח. מסתם המתכת אל מול הלב האנושי הדולף.
מה שנשאר מאנשים אחרי שהם נגמרים. כשהמילים תמות. עולמות שלמים נעלמים לעד. הוא היה דובר רהוט של האלם, צרחן של השקט, רקדן בלט של השיתוק. והעובדה שהוא לא זכה לתערוכה רטרוספקטיבית מקיפה עם ספר אמן מעמיק, ושאחת כזאת לא הייתה בכלל בתכנון עד למותו, היא אות קלון על המצח של אוצרי המוזיאונים הראשיים ללא יוצאים מן הכלל. והעובדה שהאיש ברחוב לא מכיר את שמו של גכטמן כמו את זה של תומרקין, קדישמן או קרוון, היא תעודת העניות לסוכני האמנות כולם, כולל אותי. החוב המצטבר כלפי גכטמן עדיין עצום. כמו היצירה שלו. כמו החלל שהותיר אחריו.
נא להמתין לטעינת התגובות
