הופעה של מיליון דולר
רפי פרסקי חגג 20 שנה לאלבום "כמה פעמים ספרת עד עשר" באוזן בר בתל אביב והתוצאה אמינה ונטולת מניירות
רפי פרסקי צילום: גרי אברמוביץ'
פרסקי אמנם לא מחדש – אחרי הכל, הפעם מדובר ביומולדת ל"כמה פעמים" שחוגג כבר 20 – אבל עדיין מרגש. כיאה לרוקר שהתבגר, הוא אולי מיתן מעט את הכעס, אך לא הרפה לגמרי מהיכולת לבעוט, לדגדג בקרביים של הקהל ולשתול בהם אנרגיה. הוא עושה את זה, בנוסף לשואו הרוקיסטי וללחנים, באמצעות הכתיבה שהוא מביא איתו לבמה; כתיבה לא מתיימרת של אמיתות חיים קטנות, לכאורה פשוטה (עמיר לב לרפרנס, פעם שניה ודי).
לכאורה - כי אין דבר פשוט בלשאול "כמה פעמים ספרת עד 10 ושום דבר לא קרה?" או בלרצות אותה "בלתי ניתנת להשגה", נהפוך הוא. בכשרון מתוארים עצב, פרידה, תסכול ויש
גם רגעים של אושר. לפעמים.
הקול הייחודי בעל שאריות המבטא תורם גם הוא את חלקו (מדי פעם אפשר לשים לב ל"מבטא רוסי" אפילו בנגינה), והתוצאה הסופית שמתקבלת – אמינות; הקהל מאמין כשהוא שר ש"פעם אחת מאבדים חבר בעולם" ("פעם בשבוע"), ובעיקר כשהוא שר "אני אוהב לשמח לבבות של אנשים" (מליון דולר).
כן, עומדים מולו לא מעט לבבות שמחים ופרסקי נהנה לראות אותם נהנים. אגב, הם לא לבד; הנגנים שעם פרסקי, מוכשרים בזכות עצמם, שלא מגלים אפילו לא קצת מניירות, מנגנים בכיף, מנגנים טוב. יניב דדון (גיטרה) גם יוצא בסולו ראוי א-לה פינק-פלויד כשצריך. בכל זאת, המעמד מחייב.
קשה להאמין שעברו 20 שנה מאז "כמה פעמים ספרת עד עשר" המשובח, מאז יצא פרסקי מארון ההקלטות ונכנס לאולפן כיוצר - והנה הוא נחגג על במת האוזן בר. כמנהגו של עולם (שלא תמיד הוא צודק) השנים שחלפו לא הפכו קהל נאמן של עשרות לרבבות, ובכל זאת, הרבה אנשים התכנסו לכבודו בבית-חם-להופעות-הזה. אולי לא הרבה מספיק, ואולי הרבה בדיוק כמו שצריך כדי שאנחנו שהיינו נרגיש ברי מזל.
רפי פרסקי – 20 שנה לאלבום "כמה פעמים ספרת עד עשר", אוזן בר, ראשון 11.1.09
נא להמתין לטעינת התגובות
