פרס ישראל לקולנוע: נותרו רק אברהם הפנר ומשה מזרחי
בהענקת פרס ישראל לג'אד נאמן כמו משוחזרת הסאגה המפותלת אודות התפתחות השפה הקולנועית בארץ. נותרו עוד שני במאים - הפנר ומזרחי, שמשתייכים לדור של קולנוענים חלוציים
בהענקת פרס ישראל לג'אד נאמן כמו משוחזרת הסאגה המפותלת על אודות התפתחות השפה הקולנועית בארץ. נאמן הציג את "השמלה", סרטו הארוך הראשון ב-1969, בעיצומו של וירוס האופוריה המשיחית שתקף את המדינה לאחר הניצחון ביוני 67'.
בסרט זה, שנוצר בהשפעת "הגל החדש" הצרפתי, טמון היה קול אחר, פרטי ואישי, שעמד בסתירה מוחלטת לקקופוניה הלאומנית שהפקיעה אז לעצמה את זכות הדיבור הבלעדית.
מאוחר יותר, לאחר טראומת אוקטובר 73', היה זה "מסע אלונקות", סרטו השני של נאמן, שמיקם מחדש בתודעה הציבורית את הפרופורציות בין הצבאי לאזרחי, בין הקולקטיב לפרטי.
"מסע אלונקות", שהוקרן כאן בניגוד לעמדת צה"ל שתפס את עצמו כצנזור עליון
על המחשבה הישראלית, היה גם זה שקיבע את מעמדו של נאמן כ"שמאלן". סרטיו הבאים - "מגש הכסף" ו"רחובות האתמול", שעסקו בסכסוך הציוני-פלסטיני, כמו אישרו את "אשמתו" של נאמן.
מהבחינה הזו מהווה "נוזהת אל פואד", סרטו האחרון שהוקרן לפני כשנה, המשך טבעי לכיוון ההתפתחות ההכרחי של נאמן. שהרי בסרט זה, בכיכובם של אפרת גוש ומוחמד בכרי, מטושטשים גבולות המיתוסים שמזינים את שני הצדדים בסכסוך המזרח תיכוני, בתהליך של היתוך הדדי מכאיב.
לצד הפעילות "בשטח", תרם נאמן תרומה מכרעת לצד האחר, האקדמי, של המשוואה שהניבה את מעמדו הנוכחי, המוערך כל כך, של הקולנוע מתוצרת ישראל.
הוא הצטרף לצוות מורי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, כאשר החוג ניצב בפני סכנת סגירה, וכראש החוג, כהונה שבה התמיד במשך שנים רבות, ניצח על השינוי התודעתי שעבר על הקולנוע המקומי, הן בכל הקשור לתדמיתו והן בכל הכרוך באופני היצירה הפילמאית.
ואם לא די בכל אלה, הרי שפעילותו למען הקמתה של הקרן הממשלתית, שכספיה מזינים את גלגלי השיניים של תעשיית הסרטים בארץ, יכולה לשמש כחותם כשרות סופי עבור חתן פרס ישראל החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
