מחירו הנפשי של קולאז' נהדר
בדרך אל הקולאז' המושלם סבלה האמנית אירית חמו מדלקות גידים ("הן עברו מעצמן") ומהשתלטות עוינת של אלפי מגזינים על ביתה. כעת היא מתחננת: "עזרו לי להיפטר מהניירת"
אירית חמו צילום: אלי דסה
הקריאה הנואשת הזו לעזרה, מעניינת במקרה של חמו, שהקיפה את עצמה, עד כדי טביעה, בהררי מגזינים מהם היא חותכת אין ספור גזירים מושלמים, ובאמצעותם בוראת ג'ונגלים עבותים, פראיים ומפתים. הקולאז'ים המהפנטים שלה, פרי עבודה מאומצת של שנתיים ומחצה, יחשפו הערב עת תפתח תערוכתה החדשה "יום קצר בלוסטאנג'לס" בגלריה עינגע שבתל אביב.
מניין הגיעה הבוטניקה לעבודתה? חמו נזכרת במגזין אמריקאי שעסק בשיטות חליבה של פרות שהיה מונח לו בסטודיו, השד יודע מאיין הגיע. "הוא היה נראה כמו מגזין טבע אך למעשה היה מגזין כלכלי מדעי", היא מספרת. "שמתי לב שלפרות שהופיעו בו היו שמות. מן תעשייה במעטפת אינטימית. היו לי גם כמה גיליונות של National Geographic התחלתי לחתוך אבל לא ידעתי מה אני הולכת לעשות עם זה".
את החיתוך מבצעת חמו עם סכין דמוי אזמל מנתחים. "כבר המונח 'אזמל מנתחים' קסם לי", היא מספרת, "כי אני חותכת ואז תופרת". שאלות לגבי הפן המתיש והמפרך של עבודתה היא הודפת נמרצות." העבודה אינה סיזיפית", היא מסבירה, "יש בפעולת החיתוך משהו ממכר".
ומה לגבי שעות העבודה הרבות והשרירים המאומצים?
"בהתחלה היו לי דלקות גידים. אבל לא לקחתי הפסקה-הן עברו מעצמן".
העוקבים אחר הקריירה של חמו, שהתרגלו לאיפוק בעבודותיה, יופתעו אולי לנוכח השפע והצבעוניות המתפרצת. האם דברים טובים עוברים על מי שהיתה אמנית רדיקלית ומנהלת כעת חיי משפחה רגועים במרכז תל אביב? חמו מסתייגת. "ההופעה של הצבע זרה לי אבל יש בה גם משהו מאיים, זו הרפתקה וככזו יש בה סיכון וחששות", היא מצהירה. "השפע גם מחצין ריקבון, החיים מחצינים את המוות כך שניתן לקרוא את זה ביותר מאופן אחד".
חמו נעה במרחב שבין כאוס לשליטה. עבודת הנמלים המדוקדקת מול הסטודיו המבולגן, הטבע האמיתי אל מול בריאתו המחודשת, פורעת סדר מחד ומדויקת מאידך. גם השימוש החוזר בנייר הוא מעניין בהקשר זה כשהוא משמש ליצירה של "יערות" אותם משמידים כדי ליצור אותו-מעין ניסיון, לאו
דווקא מכוון, להשיב סדר סביבתי על כנו.
בהקשר זה מעניינת לא פחות התערוכה "מעבר לדף" שתיפתח מחר בבית אנה טיכו בירושלים. התערוכה, באצירתה של רונית שורק, תכלול עבודות נייר עכשוויות העוסקות, רובן ככולן, ובדומה לאלו של אירית חמו, בטבע.
גם כאן, לרבות מהעבודות בתערוכה היבטים פנטסטיים המבקשים לא לחקות את המציאות אלא, כפי ששורק מכנה זאת בקטלוג "לייצג אותה בדרך מינימליסטית המעלה רעיון, משתעשעת בו, מגלגלת אותו ואינה מתחייבת לממשו".
שורק מצביעה על גלגולים שעבר הנייר מטיוטה לחומר לגיטימי ההופך, באמצעות תהליך היצירה מפסיבי לאקטיבי. "הנייר נראה כמו כלום", אומרת שורק, "אבל הוא חומר טעון משמעויות, לא פעם סותרות. הוא כבד ועמוס וגם שברירי, עתיק וזוכה לעדנה מחודשת, תוצר של טבע ובה בעת גורם מרכזי בכלייתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
