משה איבגי מצטנע: אני, סקסי?
קשה לעצור את שטף הדיבור של משה איבגי, גם כשמדברים איתו על הסרט פרי עטו, מפעל חייו, שנדחה בעקביות על ידי קרנות ומשקיעים גם כשמזכירים את המעבר הכושל ההוא לניו יורק, שאיבגי מעדיף לכנות "חופשה", אבל רק תנסו לשלוח לו מחמאה עסיסית מאת יאנה גור. רמז: זה נגמר בטייפ סגור
ואגב, איבגי נבוך זה חתיכת טייפ קאסט אקזוטי. אפילו יחסית לאיבגי, שחקן שהטייפ קאסט שלו הוא שאין לו טייפ קאסט. מצד שני, אם הוא משחק מבוכה, הוא עושה את זה מצוין. בסוף הוא פועה חלושות: "באמת? נשים אוהבות אותי?".
מה, אתה לא יודע?
"לא. אה...אני לא רוצה שנדבר על זה ".
למה?
"ככה".
בכל זאת?
"לא. ואני לא רוצה שנדבר על זה".
זה מביך אותך?
"זה מאוד מביך אותי. אבל למה שאלת? בתור אישה את מרגישה את זה? למה את אומרת את זה? את מרגישה את זה?".
אני לא מבינה. איבגי נבוך?
"מאוד".
ואז הוא מכבה את הטייפ. מבקש שנעבור הלאה. לא נעים. אבל מעבר לרגע הבודד הזה - מתוזמן או לאו - משה איבגי הוא שחקן ומרואיין מיומן. אולי הכי מיומן שיש לנו. ברזומה שלו מתנמנמים יותר מ-50 סרטים, סדרות טלוויזיה והצגות תיאטרון, כמו גם קולקציית פרסים נאה בארץ ובפסטיבלים בחו"ל.
בשלושת העשורים האחרונים הוא מיצב את עצמו כשחקן החשוב ביותר שיש לנו, כמעין נייר לקמוס לישראליות על המסך. איש ללא תכונות, שעוטה ופושט דמויות במיומנות ובמהירות מבהילה. אולי זו גם הסיבה שרגע אחרי שהמלכנו אותו לשחקן העל הישראלי, הברחנו אותו לתקופת צינון בניו יורק, שממנה חזר היישר ללב הקונצנזוס.
השנה שיחק בין היתר בתיאטרון גשר ב"הבן הבכור" ובטלוויזיה ב"לאהוב את אנה", ובמקביל הוא עובד על פרויקט חייו - "וביום השלישי", סרט שהוא מביים בעצמו, ואליו עוד נחזור. לפני שבועיים זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בבלגיה על הסרט "חסר מנוחה" וביום א' האחרון חזר למסך בעונה השנייה של "הבורר" (הוט 3, 22:00) בתפקיד ברוך אסולין, טוני סופרנו המקומי.
"כשהתחלתי לעבוד על הדמות פגשתי את זאב רוזנשטיין", הוא מספר. "אני בטמטומי ובתמימותי חשבתי שהוא בכלל יצא לפנסיה, לא היה לי מושג שהוא חזק בעניינים. מגיע בחור עם כרס, לבוש בג'ינס וטי שירט, שתינו קפה, לא עלה בדעתי שמישהו יכול לירות בי בטעות. אחר כך פגשתי אותו באיזה מועדון ואמרתי וואלה, בחור נחמד. אבל מזה אתה לא רואה את כל העולם שלו. יש שם איזה אדרנלין נורא חזק, כמו אצל שחקן. רק שאצלם זה מנווט למקום אחר".
עכשיו, על פניו הבורר מזמין דיון סימבולי בקריירה של איבגי, שהחל את הקריירה הקולנועית שלו ב-1982 עם "מתחת לאף", בתפקיד הרצל, פיון בארגון פשע, וכעת בבגרותו התגלגל לסנדק אפלולי. אבל בשביל איבגי, גם פשפוש בנבכי דמותו של אסולין הוא הזדמנות מצוינת לדבר על הפוליטיקה, בעיקר על זו של תעשיית הטלוויזיה.
"הייתי צריך להביא למדינה את ברוך אסולין, שיעשה כאן קצת סדר", הוא נאנח. "הזכיינים רוצים להרוויח, רוצים רייטינג, כדי להביא יותר מפרסמים. אבל יש להם מחויבות להפקה מקורית, ועכשיו הגיעו מים עד נפש. יש כאן מאות אנשי תעשייה שלא עובדים, ומי שאוכל אותה זה האמנים ועם ישראל. אני לא מדבר על זה שאתה רואה את כל הזבל הזה ואתה אומר, אם אין להם כסף, איך הם עושים את 'האח הגדול', 'הישרדות'? לזה יש כסף?".
אז מה צריך לעשות?
"להשבית את הכול, לסגור את השאלטרים ולא לתת להם לשדר חדשות. לסגור אותם עד הסוף! הבנתי שנכנסו לגיא זהר לתוכנית והוא התראיין למחרת ואמר שזו חוצפה. מה חוצפה בדיוק? זה לא חוצפה שהוא ממשיך לשדר? כששום דיאלוג לא מתרחש ושמים עליך קצוץ, אתה משתמש בכלי האחרון. לעצור את השידורים. עשיתי תשדיר שתומך במאבק היוצרים ושישודר בבתי הקולנוע ובאינטרנט, אבל הבעיה היא שבערוץ 2 ובערוץ 10 אי אפשר להתראיין בנושא, בגלל האינטרסים של הערוץ. זה הרי לא ייתכן, אבל זה לא ממש מזיז לאנשים".
אתה יכול להרשות לעצמך לעמוד בחזית של מאבק היוצרים, כי אתה יודע שתעבוד בכל מקרה. שחקנים אחרים, שהם לא משה איבגי, לא מעזים לפתוח את הפה. זה לא הופך את העניין קצת לקמפיין של עשירים?
"למה מאבק של עשירים? בתור שחקן מהשורה, זו או אחרת, אני לא דואג לעצמי, כי אני עדיין עובד. אני דואג למלבישות, למאפרות, לשחקנים. זה עניין
על הרקע האפוקליפטי הזה, מפתיע שאיבגי ממשיך לתת עבודה כאילו הוא פרח שחקנים רעבתן, שכרגע נפלט מהסטודיו. "אני לא עוסק בהתאכזבויות", הוא מודיע. "אין לי רצון לשבת בבית ולהגיד כמה איבגי נהדר. אני רוצה לעבוד, ואני מכוון גבוה".
הגבוה, במקרה הספציפי של איבגי, הוא הסרט "וביום השלישי" (שם זמני), שהוא כתב ומביים. מדובר בחזון כאוטי שמטליא שישה סיפורים שונים, המתרחשים כולם בתל אביב בחברה על סף התפרקות.
רק עכשיו, 11 שנה אחרי שהחל בכתיבתו, נראה שמיזם הביכורים יוצא לדרך. זאת, תוך חריקות וקשיים גדולים במימון ועם לא מעט חרדות מצד איבגי, איש שבפעם הראשונה מחויב לא רק למשחק מצוין, אלא גם לתגרנות ולאיסוף כספים.
"גם פה אני בטוח שאני טוב", הוא אומר. "לביים בקולנוע זה חלק ממני כשחקן וכאדם. אני עושה סרטים שנים, מכיר את הקולנוע אולי יותר מכל במאי אחר. גם עבדתי יותר מכל במאי אחר כאן. אני בשל ואני מורה למשחק, ויש לי את כל הכלים לעשות סרט טוב".
יכול להיות שרצית לעשות סוף סוף משהו שיהיה לגמרי שלך, במקום לומר שורות של מישהו אחר?
"אם הייתי צריך למות ולקום שוב הייתי הולך להיות שחקן. זו הקצפת. אבל כבמאי מגרה אותך לעשות יצירה שלמה, כי היה לך רעיון, וזה בנפשך. אני לא רוצה להיות במאי שכיר ולעשות סרטים שיציעו לי. הסרט הזה הוא חלק ממני ומההתפתחות שלי. יש כאן חרדה, אבל גם התרגשות יוצאת דופן".
ובכל זאת, כשחקן הגעת לתקרת זכוכית. הגעת לטופ של המשחק הישראלי, קיבלת את כל התפקידים שרצית. אתה נשאר בארץ ולא עושה קריירה בחו"ל. זה קשור לדחף להתקדם לבימוי?
"'תקרת זכוכית' זו שפה של עיתונים וטלוויזיה. אבל כן, הגעתי בעבר למקום שרצו להעיף אותי החוצה. מרוב פרגון, אבל רצו לבעוט אותי. היו אומרים 'מה, שוב פעם איבגי?'. אמרו דברים ברמה כזו שיאללה, אין לך מקום איתנו. סוג של חיבוק חונק. וכן, הייתה לי חרדה גדולה לגבי מה יקרה איתי, ושאולי המאיסו אותי על הצופים. אבל זה לא קרה.
המחמאה הכי גדולה היא כשאומרים שהצלחתי להפתיע מחדש. לכל דמות יש את הניואנסים שלה, וברגע שאתה מבין את זה, מספר הדמויות שאתה יכול לעשות הוא אינסופי. והאהבה שאני מקבל ברחוב יכולה להאיר את השמש. מה שאני אומר זה שאני יודע את האמת על מצבי בשוק, ואני אומר את זה בהכנעה ובצנעה".
הבנתי שהייתה לך בעיה קשה להשיג מימון. שהסרט נדחה מקרנות.
"מאוד מאוד קשה להשיג מימון. מהטלוויזיה קשה מאוד להשיג מימון. משקיעים פרטיים לא רצים אחרי זה. אז אם מישהו חושב שסרט של איבגי זה משהו ששווה לו להשקיע בו, זה הזמן. ואני קורא לכם:'בואו בהמוניכם'! שימו כל אחד 25 או 50 אלף דולר. אפשר גם מאה ומאתיים. אנחנו זקוקים לאנשים שבאמת יש להם כסף. ויש גם פטור ממס הכנסה".
איך אתה מסביר את העובדה שאיבגי הגדול עושה סרט שנתקע בגלל בעיות מימון? מביך, לא?
"זו פעם ראשונה שאני מביים. אנשים לא יודעים עדיין. ויש לי כמה משקיעים פרטיים מקסימים, כמו אלון גל".
אלון גל, "משפחה חורגת" אלון גל?!
"כן, אלון גל. הוא מקסים. אבל בכל זאת חסר כסף, כי אנשים פרטיים לא נוטים להשקיע כאן בדברים שהם לא מבינים בהם. אלה לחצים שאני לא מכיר. משקיעים שבאים בהתלהבות ואחר כך פתאום מתחרטים, יס שהבטיחו השקעה וחתמו על הסכם ופתאום טוענים שפג התוקף ולקחו את השקעתם בחזרה. דברים נורא מתסכלים.
בהתחלה לקחתי את זה קשה מאוד. פתאום בא אדם ואומר שהוא מקצץ, מוריד את ההשקעה שלו. אתה חושב שהאנשים האלה הם איתך וברגע האמת הם זזים הצדה. זה נורא כואב, כמו בגידה. אבל אתה הולך הלאה. אמר חנוך לוין: העקשנות משתלמת, הטרדנים זוכים. וככה זה: אם אתה רוצה לעשות משהו אתה חייב להתעקש עליו עד שזה יקרה. וזה מה שעשיתי. התעקשתי והתעקשתי. אבל עד שזה מצטלם זה לא קורה".
חשבת מה יקרה אם זה לא יצליח?
"זו חרדה שאסור להתעסק בה עכשיו. אם תתעסק בזה זה יישתק אותך. גם אי אפשר לכוון את זה לקהל, אלא לחשוב על להיות נאמן לעצמך. ברור שאתה רוצה שהקהל יאהב את זה, אבל קודם כול זה הרעיון שלך. אם אתה לא אוהב את זה, אף אחד לא".
הרבה כבר נכתב על הנסיעה ההיא שלו לפני שבע שנים לניו יורק, אחרי ההצגה "חשבונית הנפש", שבה יצא מהארון כאיש בעל אג'נדות פוליטיות מהצד השמאלי של המפה והתקבל, אפעס, לא בהתלהבות.
הוא נסע אז למה שקל לכנות "גלות מרצון", ואילו הוא בוחר לכנות "חופשה".
"הייתי צריך להציל את עצמי מעצמי, כי בארץ פשוט דפקתי את הראש בקיר", הוא מסביר. "התמזל מזלי שיש לי אותי ואני יודע מה לעשות עם עצמי. לפחות את זה אני יודע. וזה רק משתפר עם השנים. ועדיין אני מאמין שאולי יכול להיות כאן יותר טוב. כי אם אני לא אאמין בזה, כבר עדיף לי לתקוע כדור בראש, או להיות ניהיליסט ולהרוג את זה ולאנוס את זאת כי אין דין ואין דיין. אני יודע שיש אפשרות יותר טובה. והמאבק בכאוס הוא שנותן צידוק ואנרגיה לחיים".
באמריקה יכולת לפתח קריירה רצינית. מה לא הלך?
"הכול הלך. עשיתי סרט עם דיוויד מאמט, כמעט העליתי הצגת תיאטרון, הגעתי לאודישנים טובים. אפשר להגיד שהייתי על סף קריירה חדשה. אבל נסעתי למנוחה".
נו, באמת. הרי כשזה קורה זה קורה.
"פספסתי אישורי עבודה. יכולתי לבזבז שם עוד חמש שנים בציפייה לפעול. אבל אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי".
גם כיום קשה לאיבגי לא להסתכל מסביב ולחטוף צרבת. "יש עוד תגובות כאלה של'לא שכחנו לך מה שאמרת על ראש הממשלה אז'. או שאומרים'הנה המרוקאי שהשתכנז', כאילו שליוצאי עדות המזרח אין זכות להיות שמאלנים או להביע דעה עצמאית. אנחנו חיים במדינה גזענית מאוד".
זה מכעיס אותך?
"אין לי מושג מה זה הקטע הזה. כשבאנו ממרוקו היינו בשכנות טובה עם הערבים וסובלנות הייתה חלק מהמשחק. אני חושב שהממסד האשכנזי הביא אותנו למקום הזה. כקורבנות של האפליה, מה יכלו לעשות? רק להפיל את זה על אחרים. אז הסיתו אותם לכיוון הפלסטינים, ואז זה נותן להם כוח, שאולי הם שווים יותר".
אני רק מדמיינת מה יש לך להגיד על הבחירות.
"אנחנו במצב פסיכיאטרי. אנחנו צריכים טיפול רציני, ואני לא יודע אם ביבי הוא האדם שיעשה את הטיפול הזה. הגענו כחברה למקום נורא, איבוד דרך ברמה שאני לא חושב שהיינו בה אי פעם. איבדנו את הערכים, את הקשר למקום.
בחרו בליברמן למרות שיש נגדו חשדות כבדים. אולי כי לאנשים נשבר מהשום דבר הזה שקורה, נשבר להם לדדות בתוך הרפש, וליברמן מציע סוג של מטה קסם: אלימות, כוח, ובנאדם שגם אם בגללו תהיה פה דיקטטורה - ותהיה - לפחות אפשר להבין מה שהוא אומר. אבל זה לא עובד ככה. אנשים רוצים לברוח מכאן, אבל בסוף הם יצטרכו להסתכל בלבן של העיניים. ואני חושב ש-80 אחוז לפחות מהעם יודעים שבסוף תהיה כאן מדינה פלסטינית ויצטרכו להתפשר, ונגיע לקווי 1967".
בתך דאנה דיברה בזמנו על העובדה שחצי אחות שלה גרה בנווה דקלים, ועל הקושי שהיה לה עם זה בהתנתקות. איך זה היה בשבילך?
"גם לי זה היה מאוד קשה. הצבא והמשטרה עשו עבודה יוצאת מהכלל, אבל הפאשלה הגדולה זה מה שעשו שם אחר כך. זרקו את המתנחלים האלה לכלבים. פה אני מזדהה עם כל המתנחלים. אם נסעתי לשם? זו לא מדינה שלי ואין לי מה לעשות שם".
פעם היית מדבר הרבה בראיונות על האגו. שמתי לב שהפעם הוא לא הוזכר הרבה. זה קשור ללימודי הקבלה שלך?
"לקחתי כמה שיעורים במרכז הקבלה של בני ברוך, אני קורא ספרים של הרב לייטמן, אני מתחבר לרעיון ואני מתנדב למה שהם צריכים. אני עושה להם למשל שעת סיפור בערוץ הטלוויזיה הזה שיש להם. מקסימה אותי האהבה שיש להם לאדם. הרצון לתת. זה שהם חושבים שהאדם הוא יותר מהחומרנות. שהוא לא רק אגואיסט.
הדבר היפה בקבלה, שלא כמו בפילוסופיה, זה שהם לא מנסים לבטל את האגו לחלוטין. הם מבינים שזה בלתי אפשרי. אבל אפשר לגייס את האגו לטובת האחר ככלי חיובי, כדי לתת. גם כשחקן, אתה לא יכול להיות שם מאוד אם אתה חושב כל הזמן, תראו אותי ואיך אני נהדר. הבנתי שהשחקן הוא לא האגו והמדיה המתעתעות - האמת של השחקן היא דווקא נתינה".
התבגרת?
"כן. יש שקט יותר גדול. פחות פוזה. אתה יותר עסוק בדבר עצמו, יש יותר הפרדה בין העיקר לתפל, יש יותר הבנה. אני חי את חיי ממקום של יותר סלחנות. אני מרוכך יותר, אבל עדיין נאבק על כל דבר".
זו תוצאה של פסיכואנליזה מוצלחת?
"אני הפסיכולוג של עצמי כיום. אני מקבל את העולם הזה כשלם, עם הטוב ועם הרע שבו. אם יזרקו עלינו פצצת אטום אני אגמר איתה, ואני מוכן למות עכשיו. ברגע זה. גם לפני שהספקתי לעשות את הסרט שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
