גרגורי ואחיו: האחים אולמן חוגגים 40
אחרי שכמעט נהרג בחג המולד, חזר רון מיברג לדהור על האוטוסטרדות של אמריקה. היעד הפעם: ניו יורק, בדרך להופעת הרוקנרול הטובה בעולם
אינני כרוך אחרי מכוניות ואוטוסטרדות בשלב זה של חיי. אני בבחינת מי שנפל מהסוס ושב ועולה עליו, כי זה מה שכולם אומרים. אבל זה לא אומר שנהניתי לדהור שמונה שעות למנהטן כאשר האישה שזחלה אל תוך הג'י.פי.אס ומדברת בקול שמזכיר את המנצ'קינים מ"הקוסם מארץ עוץ", התחילה בפאתי הספגטי של הכניסה לעיר בהרהורים, היסוסים ושינוי תוואי שמתאימים יותר לספת הפסיכולוג מאשר להכוונה לוויינית. מצד שני, כמוצר מובהק של דורי, אין מה שמתקרב, מבחינת החוויה החושנית-מוטורית, לאורגזמה האנתרופולוגית שמקבלים כאשר המכונית דוהרת והאייפוד המתועל דרך המערכת צורח במלוא הווליום הופעה חיה של האחים אולמן, בהנחה שאינכם חובבי איגלז.
אז זאת בערך היתה התמונה בתחילת השבוע, מנקודת מבט לוויינית: האידיוט שכתב בשבוע שעבר כיצד כמעט נהרג בתאונה בשלג, מתזז כמו ג'וק שהתיזו פזטוקס לעיניו באינטרסטייט שמתחיל במיין וחולף דרך ניו המפשייר, מסצ'וסטס, קונטיקט לניו יורק.
אינני יכול לחשוב על סיבות רבות שהיו מוציאות אותי מהמיטה במינוס עשר, עם עצמותיי הקפואות כמו תבנית קרח במקפיא ונכנס למכונית שבקבוק המים שנשאר בה מאתמול קפוא כמו סטלקטיט. אינני מתכוון לפרט עתה מי היה ולאדק. אבל הוא הכיר לי את האחים אולמן בתחילת שנות ה-70. ולאדק מת לא מזמן וקבור בשלוש ארצות שונות. בעניין האחים אולמן, זה לא מיותר לספור את המתים.
להקת הרוק האמריקאית הטובה ביותר של כל הזמנים, ולא שכחתי את הגרייטפול דד ואת הבנד, הוקמה ב-69' בידי האחים דוויין וגרג אולמן, והיא חוגגת השנה 40 שנים לקיומה. בדרך היא איבדה את דוויין, אולי הגיטריסט המוכשר ביותר שאמריקה העמידה, בתאונת אופנוע באוקטובר 71', ושנה לאחר מכן את ברי אוקלי, אולי הבסיסט המוכשר ביותר שאמריקה העמידה, בתאונת אופנוע גם כן.
ובכל השנים הללו, בהרכבים שונים, נותרו שלושה בלבד מההרכב המקורי: גרג אולמן, ג'יימו ובוץ' טראקס. דרק טראקס, אחיינו של בוץ' שמתעל בנגינתו את דוויין ולכן הוא נחשב היום לנגן הגיטרה הווירטואוזי ביותר באמריקה ולטעמי בעולם, הצטרף ללהקה לפני כעשור, כשהיה ילד. וכמו שגרג שר בקול השחור הלבן אי פעם, "אל תניחו לשרשרת להישבר" (תרגום חופשי).
החודש הם הגיעו לשהות של 20 יום כשהם חדורים בתחושת החגיגיות ההיסטורית ומאז 7 במרס ירד הגג של הביקון למקומו רק בערבים שהאולמנים נחים. אם זה לא מסביר מדוע קשיש-רוק שאוכל בעיקר יוגורט וגרנולה ורוב הזמן חש שלא בקו הבריאות, משליך זהירות לרוח ונוהג כמו פסיכופת לניו יורק, חבל על הזמן שלכם.
האולמנים לא
אינך צריך לחכות שנתיים כדי לשמוע את ההופעה שבה היית - היא תצא למכירה כמה חודשים אחרי קיומה. כלומר, לפני שחזרת לבית. כאשר אני חושב איזו קופסה האולמנים מכינים מחודש מרס 2009 בביקון, אני חושב שטוב שחסכנו לילדים קצת כסף. יהיה לי במה לרכוש אותה.
אינני מתכוון אגב, לא יותר, להתווכח על גדולתה של הלהקה. תחשבו על ניו יורק של סוף מרס. על וול סטריט. הבורסה. AIG. המסעדות הלא מלאות. החנויות שמוכרות את אמא שלהן בהנחה. ואחר כך תבדקו את 20 הערבים שהאולמנים מילאו את הביקון, ערב אחרי ערב.
היו שם ברוקרים שתלויים מחוט דנטלי מחלונם בקומה ה-40. עורכי דין שמחכים שכוח המשימה שחוקר את ברני מיידוף יגיע לקחת אותם. נשים שלא עברו השנה ניתוח קוסמטי. אפילו ניחוח החובה של גראס כבר לא עמד באוויר. מי רוצה להיות מסטול כאשר הוא זקוק למלוא הערנות כדי להישאר בחיים. חוץ מכמה קוקטיילים לא משהו, המשקה בביקון היה באדווייזר. בדרך כלל בסוף הופעה כזאת מחכות ברחוב 50 לימוזינות שחורות עם שמות הסלבס עליהן. השבוע חיכו שלוש ומונית אחת. דבר אינו כתמול שלשום בניו יורק. חוץ מהאחים אולמן.
בהופעות שקדמו לשבוע התארחו על הבמה אצל גרגורי ואחיו, בין השאר, ג'וני ווינטר, באדי גאי, ברוס הורנסבי, שריל קרואו, בוז סקאגס, טריי אנסטסיו, סוזן טדסקי, להקת קאובוי, אריק קלפטון, בוב וויר, ואני עוצר כאן כי אני שונא רשימות שמיות.
כדי להבין, למשל, מה זה אומר שקלפטון בא, צריך להיות בערך בגילי. קלפטון, בכובעו כדרק והדומינוס, הקליט את "ליילה" ב-70' בפלורידה , ודוויין אולמן, שהיה בין הופעות עם להקתו, הגיע במקרה לאולפן והרים גיטרה. מה שיצא זה רק אחד האלבומים החשובים בתולדות הרוק. ל"ליילה", למשל , היה לקלפטון רעיון כללי על תאוותו לפטי בויד, אשתו של ג'ורג' הריסון, וקטע פסנתר איטי שכתב ג'ים גורדון, ששנים לאחר מכן רצח את אמו בסכין ונכלא לכל חייו. לא היה לו את ריף הפתיחה הידוע, שהוא בעצם התמצית של ליילה.
טה-דה-דה-דה-דה-דאם, טא-דה-דה-דה-דה. את זה הוא קיבל מדוויין שהריף נפל לו מהשרוול. לא צריך תחושה היסטורית מלאה כדי להבין את גודל הרגע שבו קלפטון עומד עם שארי האח ומנגן איתם "ליילה". אני בכיתי. יש אנשים שבוכים מלאונרד כהן. אני בוכה ממפגשים היסטוריים. הכרטיס לאולמנים עלה 100 דולר ביציע על קצה הבלקון. כרטיס לכהן במאי עולה 330. לך דע.
אני לא יודע לשקר. ההופעה היתה גדולה, ומי שרואה את טראקס וורן היינס משלבים גיטרות, מבין למה לס פול המציא את הגיטרה הנפלאה הזאת. שלושה מתופפים משחררים את הסתימות ועוד נגן באס על אמפטמינים. ועל הבמה עולים ויורדים השמות הגדולים ביותר ברוק, וההופעות טרם נגמרו.
כשאני מביט מסביב, אני רואה שרוב הקהל נראה כמו הורינו, אבל לא השגחנו כיצד הפכנו להורינו. כולנו יושבים שם, מרחרחים אחרי משהו ממסטל, ומנסים שמשמנינו, פימות הסנטר ואוושת התלתלים הנושרים באלפיהם, לא יכבו את להבת הנר המהבהבת בתוכנו, שריד אחרון לצעירים החסונים והשריריים שפעם היינו.
והכל דפוק לחלוטין. במקום המציתים שהיינו מדליקים וחרכו את האצבעות, עכשיו מרצדים המסכים של הבלקברי'ס והניידים והאייפונים. ובמקום להגיע הביתה ולספר לכולם איך היה, כולם מחייגים הביתה ומזרימים את ההופעה בנייד, כולל תמונה, ומדי פעם שואלים בצרחות, איך היה, משהו, לא? וכולם מצלמים אחד את השני ואת הבמה ומעל ראשם תלויה נברשת העץ המונומנטלית של הביקון, שאם תיפול פעם חלילה, היא תשפד 20 איש ותגיע לסין.
וציורי הקיר של הרומים והמצרים וגביעי הזהב הגדולים שמאה שיכורים יכולים להקיא בהם ברווחה, ופסלי החיילים בטוגות עם רומחים, הכל ביחד עושה את החוויה בביקון למשהו גדול מרוקנרול. אלה החיים שניצתים לשעתיים כאילו לא הפסדנו את כל כספנו וכאילו לא פיטרו אותנו.
הייתי לבד. ושני הברוקרים לידי תדלקו ללא הרף. וכאשר ניגנו גרסה נפלאה של "אינני מוצא את דרכי הביתה" (Blind Faith, טיפשים), גחן לעברי אחד הברוקרים, שהחליט שאני קוויבקוז ממיין, בגלל המבטא, ושאל אם אני יודע להגיד לו של מי השיר הזה. השאלה היתה כה מצמיתה בבורותה; כה מקוממת בנלעגותה; כה מרגיזה באווילותה, שהמידע נטש אותי לרגע.
אונו מומנטיטו, אני אומר לו בקוויבקוז, כבר אני חוזר אליך, והשם לא בא לי. אני יודע שקלפטון קשור, ובשיטה אסוציאטיבית שלמדתי בטיבט, שחזרתי את פניו של סטיבי ווינווד וההופעה ההיא בהייד פארק, ואמרתי לגוי השיכור, סטיבי ווינווד. הוא הביא לי היי-פייב גבוה, כמו אובמה, ואמר גם לחבר שלו, ומאז הם פנו אליי בשאלה כל חמש דקות.
אחרי שלוש שעות, כאשר האולמנים ירדו להפסקת הדרן מתודית, הלכתי הביתה ברוח. ידעתי שההדרן יהיה "סטייטסבורו בלוז", אולי השיר הכי מפורסם שלהם, בעיקר בגלל גיטרת הסלייד של דוויין, שדרק מתעל אותה כה נפלא. אבל עלה בדעתי שאם לא אשאר להדרן, לשיר הנוסף, או שניים, מבחינתי זה תמיד יישאר פתוח. מה שמבטיח שהאחים אולמן ואני לא הולכים בינתיים לשום מקום. שבגילנו זה המון.
