"הקרב האחרון על דגניה": פרפורי הגסיסה של הקיבוץ
המצלמה של יצחק רובין תיעדה את המאבק על עתידו של קיבוץ דגניה א', ולא נמנעה מנקיטת עמדה, בעד מצדדי הקיבוץ הישן. אלה שהפסידו
הקרב האחרון על דגניה. צילום: באדיבות ארכיון דגניה א
אין כל דרך לצמצם את מה שעובר על דגניה בשנים האחרונות לכדי משפט בן שש מילים (אלא אם כן אתה מאוד מתבייש בתהליך הזה). בין אם אתה מצדד בה ובין אם לא, הפרטתה של אם הקבוצות והקיבוצים, גאוות התנועה הקיבוצית וכור מחצבתה, הגן שבו עמלה רחל המשוררת בזיעת אפיה, מקום מנוחתו של א"ד גורדון - היא נושא הראוי להרבה יותר משש מילים. ואם כבר, עדיף להסתפק בחמש, כפי שעשה בשעתו העיתונאי דאז (והח"כ דהיום) דניאל בן סימון: המציאות האפורה ניצחה את האוטופיה.
הבמאי יצחק רובין ("תמונה קבוצתית עם אישה") לא הסתפק בכך, ויצא לעקוב אחר פרפורי הגסיסה של דגניה השיתופית, והולדתה מחדש כ"קיבוץ מתחדש" - מכבסת מילים ליישוב קהילתי עם קשרים קולקטיביים דלים. לפרקים ארוכים מדובר במעין סמינר ציונות שערכו הקולנועי זעום, אך ערכו הרעיוני רב. רובין מצטרף לקיבוץ בנקודה קריטית בחייו, ומציג דיון מרתק ורב חשיבות על דרכה של התנועה הקיבוצית.
כשדגניה א' הופרטה, במרץ 2007, אמר אחד מוותיקי הקיבוץ כי "ביבי ניצח". בדיוק שנתיים לאחר מכן, הושלם הניצחון. שוב, ובנסיבות שונות לחלוטין, הייתה דגניה למבשרת דרך חדשה. על אף שרובין מקפיד לתת ייצוג הוגן לשני הצדדים, סרטו (אולי במתכוון) לא מצליח להימנע מנטילת צד
במאבק. הטובים בסיפורו הם אלה המצדדים בשימור המתכונת הקיימת. בניגוד גמור לתוצאה הסופית (כמעט כל חברי הקיבוץ הצביעו בעד הפרטתו), הם זוכים לייצוג גדול יותר על המסך ונהנים מתמיכה כלל גילית. גם הצופה היודע את סיומו של הסיפור, עשוי למצוא עצמו מופתע כאשר הם נוחלים בסופו של דבר הפסד.
שם הסרט, "הקרב האחרון על דגניה" (בכל שבת בסינמטק תל אביב) - המתייחס לקרב ההרואי שהתנהל בדגניה במלחמת השחרור - מקנה לסיפור את הנופך ההיסטורי הראוי, אך גם מלמד במידה רבה על החלוקה בין הטובים לרעים בקרב הנוכחי. מי שמבקש לשמור על דגניה ההיסטורית הוא ידיד, ומי שלא - אויב. בקישור סנטימנטלי ומעט דמגוגי נכרך הקשר בין דם הצעירים שנפלו על הגנת דגניה מפני הסורים לבין מחרביו החדשים של היישוב.
אנשי מחנה השיתופיות לא בוחלים במילים קשות כלפי יריביהם; מנגד, שולט בין מקדמי ההפרטה הכינוי "פרזיטים", שההפרטה אמורה לפטור את הקיבוץ מכובד משקלם הטפילי על התקציב. כפי שאפשר להבין, אמוציות משחקות תפקיד מרכזי בקרב הזה, והמצלמה של רובין נמצאת שם כדי להנציח אותן כשהן מתפרצות.
לרוב זה מתרחש מאחורי הגב, בפרטיות או בקליקות האידאולוגיות המתאימות. עימותים פרונטליים אין כמעט, ולישיבה הגורלית נאסר על רובין להיכנס. שי שושני, מזכיר הקיבוץ, אולי רוצה להתחדש, אבל לפחות שומר אמונים למורשת הקיבוצית הנושנה של כיבוס הכבסים המלוכלכים בבית.
"אנשים אוהבים בגדים ישנים", מסבירה הקשישה במתפרה. ואולי לעצמה היא מתכוונת - לעצמה ולשכמותה, אלה שנקשרים לבגדים הישנים, ממאנים להיפרד מהבגד הבלוי, הלא אופנתי, שעבר זמנו. "נשארנו רק אני ועובד, והשבוע עובד מת", מספרת שפירא. אכן, עובד מת - תחי דגניה א' החדשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
