פלנטה משלה: ראיון עם הבמאית ג'וליה לוקטב
אחרי שעוררה סנסציה בסרט על נערה שהופכת למחבלת מתאבדת, מגיעה ג'וליה לוקטב לפסטיבל חיפה עם סרטה החדש, "הפלנטה הבודדה ביותר", בכיכוב חני פירסטנברג. ראיון עם במאית אחרת
הנערה האלמונית - כוכבת סרטה הסנסציוני של ג'וליה לוקטב "יום ולילה, יום ולילה", שיצא לאקרנים ב-2006, הגיעה לסיטואציה המצמררת הזאת אחרי שקיבלה הוראות משלושה אלמונים כמותה, שהגיעו לדירתה כשפניהם מוסתרים במסכות סקי. שום מניע, פלילי או פוליטי, לא עולה על הפרק לאורך הסרט. לאף אחת מהדמויות, כולל הראשית, אין שם. המנטרה שהנערה חוזרת ומשננת לעצמה היא "אני אעשה זאת למענך", אבל לא ברור למען מי בדיוק.
"יום ולילה, יום ולילה" הוא סרט אבסטרקטי לחלוטין שעוקף את הנושא הטעון שמאחוריו - פיגוע טרור - ועוסק דווקא בפרקטיקה סביבו. הסרט התקבל ברגשות מעורבים - התפעלות מחד גיסא והסתייגות מאידך גיסא - אבל ליוצרת שלו הוא עשה שירות גדול. לוקטב, ילידת לנינגרד, למדה קולנוע במונטריאול ובהמשך עברה לניו יורק במטרה לביים סרטים. את סרטה הראשון יצרה בעקבות טראומה שעברה בנעוריה: אביה נדרס ושכב במשך תקופה ארוכה בתרדמת, בין החיים למוות. "רגע המגע", סרט תיעודי שבו צולם האב באובססיביות, ניסה להסביר כיצד רגע אחד שינה את חיי המשפחה.
עכשיו היא מגיעה לישראל, לראשונה בחייה, כדי להציג בפסטיבל חיפה את סרטה החדש, "הפלנטה הבודדה ביותר" (14 ו-15 באוקטובר , אולם רפפורט), בכיכובם של הכוכב המקסיקני גאל גרסיה ברנאל וחני פירסטנברג. לא, אין קשר בין בחירתה של לוקטב בפירסטנברג לאיזושהי זיקה מיוחדת לישראל. "סבתי נקברה כאן, אבל מעולם לא נקרתה לי ההזדמנות לבוא. מה עוד שרבים מקרובי המשפחה שלי בארץ הפסיקו לדבר איתי אחרי 'יום ולילה'", היא מספרת.
הראיון עמה מתקיים בלוקרנו, כמה שעות אחרי הקרנת הסרט החדש בפסטיבל הקולנוע המקומי. שערה השחור והמתולתל, תווי פניה החזקים והמוארכים ועורה הלבן-צחור משווים לה מראה של ילידת גיאורגיה (גרוזיה), שם מתרחש הסרט. "גם זה עניין אישי ולא מקרי בלבד", היא מדגישה, "בעיני הרוסים גיאורגיה תמיד היתה יעד תיירותי מהפנט. הוריי סיפרו לי הרבה על נסיעותיהם המרתקות לשם והפליגו בשירי הלל להרי הקווקז, שאמי, שהיתה חובבת מושבעת של טיפוס הרים, נשבתה בקסמם. כשצילמתי שם רבים פנו אליי בגרוזינית כי חשבו שאני בת המקום".
בסוף
שלא כמו במקור, במרכז "הפלנטה הבודדה ביותר" עומד זוג צעיר, לא משועמם כלל, אכפתי מאוד ומאוהב, שיוצא לטיול בגיאורגיה לפני החתונה ולצורך העניין שוכר מורה דרך מקומי. אמנם בני הזוג אינם דוברים גרוזינית והמדריך אינו דובר אנגלית, אבל בעזרת כמה מילים בסיסיות מסתדרים השלושה בהרמוניה. על רקע הנופים המרתקים נוצרת מראית עין של שלמות של האדם ושל הטבע, אך בעקבות אירוע חריג בן שניות בלבד - מפגש עם שלושה גיאורגים חמושים שהם אולי ידידותיים ואולי לא - מתערער האיזון העדין בין בני הזוג ואין לדעת אם יש דרך חזרה.
האם אותו חלקיק זמן שעשוי לשנות חיים הוא המכנה המשותף של "יום ולילה" ו"פלנטה"? לוקטב שוללת את ההנחה הזאת על הסף. "אין שום קשר בין שני הסרטים, אבל יכול להיות שכדי להימנע מהשוואות אסור לי יותר לעשות סרטים על אנשים שנושאים תרמילי גב. האמת היא שדווקא הסרט הדוקומנטרי שעשיתי מזכיר קצת את הסרט הזה, כי הוא דן ברגע אחד שמשנה את החיים לכולם.
"הרעיון הזה תמיד ריתק אותי, אותו שבריר שנייה שבו קורה משהו שמשנה הכל. עכשיו, כשאני מביטה לאחור, אני מבינה שבמקרה של גיבורי הסרט, אלכס ומיקה, תנועה זעירה של אלכס שנעשתה בלי משים משנה הכל ולא משנה שום דבר. גם הגיבורים לא יודעים מה צפוי להם בעתיד. הדבר היחיד שברור להם זה שהם אי שם בחופשה, ושאין היגיון לעשות פרסה ולחזור הביתה".
איך החלטת מה יהיה האיום על השניים?
"זה בא מהסיפור הקצר. פשוט ניהלתי אותו אחרת כי גם הדמויות שלי שונות מאוד מהדמויות המקוריות בסיפור. מדובר פה בשני אנשים אוהבים, ואף על פי כן, ברגע של איום, הגבר נוהג לא כפי שרצה או ציפה שינהג. לא תרגמתי את קטעי השיחה בגרוזינית עם הדמויות האחרות כי בעיניי זה לא רלוונטי. כשעשיתי את הסרט על התאונה של אבא שלי, כל הזמן שאלו אותי למה אני לא מסבירה איך ולמה, ותשובתי היחידה היתה שבמהלך העבודה הבנתי שזה לא חשוב. מה שחשוב הוא שזה קרה ושאת מה שהיה קודם לכן אי אפשר להשיב".
עושה רושם שלמפגש של התיירים עם המקומיים יש משקל מרכזי בעלילה.
"נכון. וזו גם היתה נקודת משיכה לגיאורגיה מבחינתי. אף על פי שהתיירות שם הולכת ומתפתחת, זה עדיין לא הפך לתעשייה של ממש. אתה עדיין מרגיש שאתה מתעניין בהם והם מתעניינים בך. להבדיל ממקומות כמו תאילנד, בגיאורגיה יש אפשרות לאינטראקציה עם התושבים. מבחינת הסרט, היה לי חשוב שהגיבורים שלי יוכלו ליצור יחסים מסוימים עם המקומיים גם בלי שפה".
הבחירה של לוקטב בברנאל לתפקיד אלכס, הדמות הגברית הראשית בסרט, נבעה מתוקף היותו "שחקן פיזי מאוד", כדבריה. את פירסטנברג היא הכירה מסרטים ומסדרות ישראליים ואהבה במיוחד את תפקידיה ב"הבורגנים" וב"מדורת השבט". "מה שמעניין זה שהכימיה בין גאל לחני עבדה מיד. חני התאימה לתפקיד גם מבחינה פיזית וגם בזכות היותה שחקנית מוכשרת מאוד ובעלת רקע אמריקאי. היא הכניסה הרבה מאוד מאישיותה ומהאנרגיה הפוזיטיבית שלה לתפקיד.
"זה היה פינוק וסיפוק אינסופי לראות את שני השחקנים האלה יחד על הסט כל יום. את גאל היה קל מאוד לשכנע להיכנס להרפתקה הזאת, כי הוא מיד הצהיר שמאז גיל 12, כשקרא את 'גיבור בן זמננו' של מיכאיל לרמונטוב, הוא חלם להגיע לגיאורגיה. האגוז הקשה היה דווקא הגיבור המקומי, בידזינה ג'וג'אביצה, שאינו שחקן כלל, אלא אלוף גיאורגיה בטיפוס הרים ומדריך סקי שממש לא הוקסם מההזדמנות להפוך לכוכב קולנוע. נאלצתי להיעזר באשתו ובארבעת ילדיו שישכנעו אותו".
לעובדה שאת יהודייה היתה השפעה על העבודה שלך מול המקומיים?
"אפשר להגיד. בכל פעם שאמרתי שאני מרוסיה ושאני יהודייה, ענו לי: 'את יודעת, ליהודים תמיד היה טוב בגיאורגיה, הם היו חלק מהחיים שלנו ומעולם לא היו להם כאן שום בעיות'. גם אני לא נתקלתי שם בקשיים, אבל מסיבות אחרות. גרתי בקולורדו והרים הם המקום הטבעי שלי, כך שהרגשתי קרבה להרים בגיאורגיה, אפילו שההרים שם מוזרים מאוד. הם עצומים בגודל, אבל הם ירוקים. יש בהם מעין עורקי צמחייה זהובה שמעניקים לאזור ניגוד ציורי מיוחד. אין מקום להתחבא שם, אין עצים, יש רק מרחבים אינסופיים, מרחבים מקסימים ומכושפים. יש במאים שמנסים ליצור דמויות קשות על רקע נוף קשוח. אני רציתי להדגיש את ההיפוך: במקום היפה ביותר בעולם קורה הדבר המכוער ביותר בעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם