ג'אד נאמן חייל בודד
הוא חטף מכות בהפגנות של השמאל ונפגש עם אנשי אש"ף כשזה היה מנוגד לחוק. הוא הכשיר דורות של יוצרים, אבל נאבק בשיניים כדי שסרטיו ימצאו קהל. ולמרות שהוא פעיל שלום, הקולנוע שלו עוסק באובססיביות במלחמה. ערב קבלת פרס ישראל אומר יהודה (ג'אד) נאמן, במאי, רופא וזוכה עיטור המופת: אני לא פציפיסט, לא פוסט ציוני, אבל "הלאומיות היא דת של רוצחים"
את ההיסטוריה של מלחמת וייטנאם באמצעות הקולנוע. ומכיוון שבאמריקה יש אפשרויות שאין בתל אביב, התקבלה דרישתו לטוס יחד עם הסטודנטים לג'ונגלים ולצלם את רשמי התלמידים באתרי הקרבות עצמם.
יחד עימם נסע לווייטנאם חבר של נאמן, יהודי מברוקלין בשם וויין, ששירת כמקלען במלחמה. "הוא היה מאלו שהיו יושבים במסוקים האמריקאיים ויורים באיכרים", מספר נאמן. "הוא עשה כמה דברים איומים שייסרו אותו, אבל היה דבר אחד שרדף אותו במיוחד. כשהוא כבר עמד לסיים את השירות, מישהו הציע לו להתחלף במשימה, נדנד ונדנד, ובסוף וויין הסכים. וההוא שהחליף אותו קיבל כדור בלב. זה קרה ב'מארבל מאונטנס', רכס הרים יפהפה, ולמרות שוויין היה הרבה פעמים בווייטנאם, לשם הוא אף פעם לא הלך. קבעתי איתו שניסע לשם יחד עם הסטודנטים, נטפס לפסגה והסטודנטים יראיינו אותו".
באמצע הטיפוס, וויין, כיום פרופסור לספרות ממרילנד, נשבר. "הוא עוצר ואומר לי'ג'אד, לא מתאים לי. תעלו בלעדיי'. ואני אומר לו'אתה בא איתי'. והסטודנטים , שראו שיש אקשן, מתחילים לצלם.
"המשכנו. בשלב מסוים הוא מתיישב, ואומר 'אני לא יכול'. התחלתי לגרור אותו ביד, כמעט על הגב, כמו הובלת פצוע. אני מושך, והוא מתנגד. ואחת הסטודנטיות התחילה לצרוח עליי: 'מה אתה עושה לו?'. ואני אומר לה: 'תצלמי', ומושך. ככה המשכנו. למעלה הוא עמד. וראינו את המקום שבו המחליף שלו נהרג. והוא התחיל לספר את כל הסיפור. ובכה. ואחר כך הוא אמר לי, 'אני לא אשכח לך את הרגע הזה'. כי הוא לא היה מסוגל לעשות את העימות הזה לבד. לא ניסיתי לעשות לו תרפיה. היה פה סיפור, היה סרט לעשות".
ביום רביעי יקבל ג'אד נאמן את פרס ישראל. יומיים קודם לכן, בערב יום הזיכרון, הוא יישא דברים בטקס הישראלי?פלסטיני בתאטרון תמונע בתל אביב. אז נכון, נאמן פתח את הקריירה שלו במקום הכי לא צבאי שיש, עם סרט תל אביבי בנוסח הגל החדש הצרפתי, ולאחרונה צילם את הסרטים ההומניסטיים "דמעות שחרזאדה" ו"נוזהת אל-פואד".
אבל למרות כל אלו, ולמרות עשורים של עשייה פוליטית שבגללה הוחרם, צונזר והושפל עד שהחליט לא לעשות יותר סרטים לעולם - יש הרבה סמליות בכך שנאמן מזוהה במיוחד עם הסרט הצבאי שביים ב-77', "מסע אלונקות". ויש משהו הולם בכך שהוא מקבל את פרס ישראל אחרי ששני סרטי מלחמה נוספים, "ואלס עם באשיר" ו"בופור", היו מועמדים לאוסקר. כי אחרי שתי מלחמות בשלוש שנים, אפשר לומר שהקולנוע הישראלי אולי השתנה, אבל לנאמן-צנחן שהפך לרופא צבאי שהפך לבמאי - תמיד יהיה בו מקום.
הטלפון של נאמן מצלצל שוב ושוב בסטודיו שלו, ברחוב תל אביבי שקט. על הקו: שרשרת ברכות לרגל קבלת הפרס, לצד שלל צרות של קולנוענים. נאמן - בן 73 אבל נראה צעיר בהרבה לגילו, נשוי לחוקרת המוח פרופ' תלמה הנדלר ואב לשתי בנות - נלחם בשיניים כדי שהסרטים שלו יוקרנו. "זיטרה" התיעודי, המתאר הפקת הצגה בתיכון עירוני א' על המוזיקאים היהודים בטרזיינשטט, נרכש סוף סוף להקרנה בטלוויזיה החינוכית ביום השואה. התמלוגים מגוחכים. נאמן משקיע בסרטיו את כספו הפרטי, המשכורת מאוניברסיטת תל אביב. בגלל היעדר משאבים, אף אחד מהסרטים לא יצא בדי-וי-די. אפילו לא "מסע אלונקות".
פרס ישראל מעלה אצלו תחושות סותרות. כשיולי תמיר, אז שרת החינוך, התקשרה לבשר על בחירתו, נאמן היה גאה ומאושר, אבל הוא מציין שבמקצוע שלו חולמים על פרסים אחרים. האוסקר, למשל, או דקל הזהב. לשם מגיע עכשיו הדור של התלמידים שלו. הוא מודה שהוא מקנא. כשמזכירים את הפריחה הנוכחית של הקולנוע המקומי, הוא מפרגן, אבל מקפיד להזכיר את חלקם בהצלחה של מוסדות הלימוד, כמו החוג לקולנוע בתל אביב, שעמד בראשו.
הקולנוענים הישראלים נהנים מצדם לחבוט במורים שלהם, היוצרים משנות השבעים והשמונים, שמואשמים בהברחת הצופים מהאולמות. רני בלייר, יוצר "שבתות וחגים" ומבוגרי אוניברסיטת תל אביב, אמר בראיון ל"הארץ" שהוא וחבריו סבלו מ"שטיפת מוח של ניאו-ריאליזם איטלקי וגל חדש צרפתי". מנשה נוי התלונן על תרגולים בלתי פוסקים. הצלם עוזי אדם סיפר שהוא וחבריו "היו מסתלבטים בהפסקות על הסרטים שהמרצים עשו". נאמן מתקומם. "מה עשינו כל כך רע בחוג לקולנוע? ", הוא שואל. "בסדר, תאמר שאני אחראי למה שקרה שם, במידה מסוימת. אבל התוצאות טובות כל כך, אז על מה בדיוק הביקורת?".
וישנה גם הביקורת הפוליטית שפרס ישראל הביא עליו. נאמן הלך לשמאל של השמאל. כבר בסוף שנות השבעים, כשחלק מהאנרכיסטים של היום עוד לא נולדו, הוא היה חבר בוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית וחטף מכות בהפגנות בשטחים. נאמן גם נפגש עם אנשי אש"ף כשזה היה מנוגד לחוק. בסרטיו מאותה תקופה הוא הראה ישראלים רעים וקורבנות פלסטינים.
ב"הלילה שבו נולד המלך", סרט קצר שלו מ-82' על פי סיפור של אמנון דנקנר, נראה דליק ווליניץ, המגלם קצין
"הפרס מוענק על ידי מדינת ישראל, לא על ידי ממשלת ישראל", הוא מסביר לפני שאני מסיים לשאול. "אני תמיד דיברתי נגד הממשלה, לא נגד המדינה. הממשלה זה לא המדינה. אנת שים קוראים לזה'המדינה' כי הם ניכסו לעצמם את המדינה בשם הממשלה. בתקשורת יש זהות מופרכת בין המדינה, שזו איזו ישות מופשטת שכולנו אמורים להזדהות איתה, ובין ממשלה מסוימת שיש לה החלטות מסוימות כמו התקפה על עזה ורצח של מאות אזרחים, כשלא ברור בשביל מי ובשביל מה ומה יוצא מזה. מצד שני, ממול יש אנשים לא יותר טובים מאיתנו. גם הם רוצחים בשם כל מיני אידאות מופרכות.
"נאמר את זה ככה: אם רציתי לסרב לקבל את פרס ישראל, הייתי צריך עוד קודם לקום ולצאת מכאן כשיכולתי-ויכולתי".
אחרי "הלילה שבו נולד המלך", ביים נאמן את "מגש הכסף", מותחן פוליטי בהשראת פרשת אודי אדיב, שבמרכזו צעיר ישראלי המזדהה עם המאבק הפלסטיני, ולבסוף נופל קורבן לקיצות נים משני הצדדים. "זה היה קשה מכל בחינה שאפשר לשער", הוא נזכר.
"היחסים על הסט, העבודה עם השחקנים, העמדות הפוליטיות שהתערבבו. התחלנו לצלם בשבוע של הפלישה הישראלית ללבנון בת 82', ואמרו לגידי גוב'השת תגעת, אתה הולך לעשות סרט עם האש"פיסט הזה ג'אד נאמן כשבחורינו נהרגים'. הכל היה שם מסובך. גם ההתנהגות שלי היתה כנראה מאוד לא מקצועית".
"מגש הכסף" עלה בבתי הקולנוע ב-84', ולא זכה לאהדת הקהל או הביקורת. אבל בזכותו קיבל נאמן תקציב מהערוץ הבריטי היוקרתי צ'אנל 4 למותחן פוליטי נוסף: "רחובות האתת מול", שבמרכזו רציחתו של שר חוץ ישראלי שעמד לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינים על החזרת שטחים.
"רחובות האתמול" הוא מעין פילם נואר שפות גש את סרטי הפרנויה האמריקאיים משנות השבת עים. נאמן צילם בירושלים ובברלין, בתקציב ענק ביחס להפקות הקולנוע הישראלי של התקופה. "זו היתה חוויה ממש משחררת. פתאום היה גוף רציני וחשוב שמאמין במה שאני עושה, ושמות כן ללכת איתי. והכל היה על מי מנוחות. אחרי הזובור של'מגש הכסף', זה היה נפלא".
אולי בגלל זה, הנפילה כאבה יותר. אפשר לומר הרבה דברים על "רחובות האתמול" מבת חינה קולנועית, אבל שום ענייני טעם וסגת נון לא מצדיקים את מה שהסרט ויוצרו נאלצו לעבור: זה התחיל עוד בזמן ההסרטה, כשנאמן לא הצליח לגייס משום מקור ישראלי כסף לצילומים מקבילים בשאר השפות שדיברו הגיבורים (עברית, ערבית ואנגלית), וכך יצא שכל הסרט דובר אנגלית. הוא גם לא מצא אף מפיץ בישראל, למרות שהסרט נמכר להקרנות ברחבי העולם. לבסוף עלה הסרט לשבועיים-שלושה בסינמטק, וזכה לתגובות איומות. על נאמן נכתב ב"מעריב" שהוא חלק מ"אסכולה אפוקליפטית", וביחס לעלילת הרצח נכתב כי "על תערובת כזו של תועבה וטמטום אפשר רק לומר - נו באמת!".
נו באמת.
"אמרו שרק מישהו הזוי כמוני יכול להמציא עלילה שכזו, להוציא דיבה שיהודי מתוך הממסד ירצח את שר החוץ הישראלי כי הוא פותח בשיחות עם אש"ף. אמרו שזה לא מתאים למציאות הישראלית. שיהודי ירצח פוליטיקאי כל כך בכיר רק כי הוא לא מסכים עם דעותיו. רצח פוליטי. על זה הסרט. למה שירצו לשמוע על זה בכלל? נפגעתי. נפגעתי כי הסרט לא התקבל".
שש שנים אחרי ש"רחובות האתמול" נגנז, יצחק רבין נרצח. העובדה שבדיעבד הוא צדק היתה נחמה עלובה במיוחד לנאמן, שעד היום סבור שאלמלא הרצח, היה סיכוי לפשרה עם הפלסטינים. "אם היה צריך להמליץ כיועץ פוליטי לימין מה לעשות כדי לסכל את אוסלו ואת רבין, זו היתה התשובה הנכונה. לרצוח את רבין. זה סיפור ההצלחה הכי גדול של הימין הישראלי. בא מישהו שעשה להם את העבודה המלוכלכת, והם גם יכולים להתנער ממנו וגם ליהנות מפירות המעשה שלו. אחרי הרצח דליה רבין ראתה באיזה אירוע את 'רחובות האתמול' ואמרה לי 'איפה החבאת את הסרט הזה?', עניתי: 'לא החבאתי, אנשים לא רצו לראות'".
צריך להודות שנאמן עשה את החיים קשים גם לשמאלנים עם הסרט הזה. אנשי "שלום עכשיו" הם שמסגירים בסופו של דבר את הגיבור הפלסטיני לשב"כ, והסרט מסתיים בלינץ' מזעזע שמבצעים הפלסטינים ברוצח היהודי. נאמן ניסה לומר משהו גם על הנטייה של הצד שמנגד לאלימות, אבל אף אחד לא רצה להקשיב. "זה טנגו בשניים", הוא אומר היום. "יש פה שני צדדים שגולשים בקלות לאלימות קיצונית. הם בצורה של טרור, ואנחנו בצורה של טרור מדינה. טרוריסטים מול טרוריסטים, וזה עובד יפה מאוד".
אתה בטח מבין למה טוענים נגדך שאתה פוסט ציוני.
"אני לא יודע מה זה".
שאתה לא מאמין בלאומיות היהודית ובריבונות שלה בארץ ישראל.
"לשמחתי, משהו בטירוף של הלאומיות שמלווה אותנו מאז המהפכה הצרפתית מתת חיל להתפוגג. זה קורה באירופה, קצת בדרום אמריקה. מה זה כל העניין הזה של הלאומיות, שבשמו גברים צעירים יוצאים להרוג גברים צעירים אחרים וזה נחשב לגיטימי לחלוטין? נשים וילדים זה לא בסדר, אבל גברים צעירים שמחנכים אותם להרוג גברים צעירים בצד השני זה לגיטימי לגמרי! אירופה היתה עסוקה בזה איזה אלף שנה, אבל הם הפסיקו אחרי 45' ולא נראה שזה חסר להם. קלטו שזה מופרך ומטות פש. הלאומיות זו דת של רוצחים, לא יותר ולא פחות. לגיטימיות לרצח".
החברה שלנו עדיין מאמינה בלאומיות, ובלאומיות יהודית.
"בסדר, אז אנחנו כבר לאום ומדינה ויש לנו זכויות. אני לא שולל את קיומה של מדינה ישראל. אני מקבל את ההתפתחות ההיסטורית שהביאה להקמתה. השאלה היא מה ישראל עושה לפלסטינים. כל מה שאני אומר זה שצריך לסדר את הגבולות עם הפלסטינים וללכת קדימה. אסור להפסיק לנסות, מה גם שלא ניסינו עד הסוף מעולם. ובזה שהלאומיות והצבאיות הפכו ללב הזהות שלנו, אנחנו לא שונים מעמים אחרים בהיסטוריה. לא המצאנו את זה ולא הלכנו למקום יותר קיצוני מעמים אחרים. אנחנו גם לא בראש הסקאלה של פשעי המלחמה. וכמו שאמרתי, גם הפלסטינים לא מצטיינים לטובה בעניין הזה".
"רחובות האתמול", הפקת הענק מ-89', היה אמור להיות שיא הקריירה של נאמן. הוא היה בן 53, וכבר צבר ניסיון והכרה בינלאומית. אבל עשור של פעילות פוליטית, על המסך ומחוצה לו, והתגובות להן זכה, חיסלו אותו.
"בעשיית סרטים אתה עובד בתנאים לא תנאים, הכל קשה, אני משקיע כסף שלי. ובסוף אתה בא ויש סרט, ואו שבקושי מציגים אותו או שבכלל לא מציגים. בכלל לא רוצים לשמוע ממך. אז למי אני עובד? למי אני עמל? בשלב מסוים, לא היה לי שווה לצאת לדרך הקשה והכואבת הזאת יותר". בעידודה של בת זוגו, החליט נאמן לא לעשות יותר סרטי קולנוע, ולהתרכז בעבודה אקדמית.
לג'אד נאמן יש זיכרונות מעורפלים מ-48'. "המלחמה האמיתית", הוא קורא לה, בהשוואה למלחמות שבהן הוא עצמו השתתף. הוא היה ילד בן 12, בן לאב יליד מזכרת בתיה ואם מבסרביה. המשפחה גרה בפתח תקוה. הקרבות לא היו רחוקים: בראש העין, ביהודייה (כיום יהוד). "גרנו ברחוב הראשי של פתח תקוה, רחוב שטמפר", הוא נזכר.
"יום אחד עברה ברחוב שיירה של האצ"ל. האנשים עמדו ומחאו כפיים לחיילים שנסעו ברכבים ובמשאיות. אבל חלק מהרכבים היו מכוסים בברזנט. ואז, מרוב שהאנשים רצו לחבק את החיילים, השיירה נעצרה, ואנחנו, הילדים, טיפסנו על המשאיות. טיפסתי על אחד הרכבים המכוסים, ומתחת לברזנט הם היו מונחים, ההרוגים. "זה היה מוזר. ידעתי מה אני רואה. הבנתי שאני רואה חיילים מתים. אבל עדיין, לא הבנתי".
הוא התגייס לנח"ל, יצא למסלול פיקודי ולפי בקשתו עבר לצנחנים. כשהשתחרר, החל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה, אבל אחרי שנה עבר לרפואה. תוך כדי הלימודים, נסע פעמיים לפריז. אז גם התגבשה האובססיה שלו לקולנוע.
"זה היה רגע מיוחד בהיסטוריה של הקולנוע. רגע של התחדשות גדולה. היה קסם מיוחד לקולנוע, משהו שקצת קשה להסביר היום". נאמן בלע את הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, היצ'קוק והווארד הוקס, הניותריאליזם האיטלקי, והגל החדש הצרפתי: גודאר, טריפו ולואי מאל.
נאמן מרגיש שהוא מקבל את פרס ישראל בשם בני דורו בקולנוע הישראלי, שהושפעו מאותם במאים ויצרו סרטים ברוח דומה. הוא לא בטוח שלבד זה מגיע לו. שנים מאוחר יותר, הוא נתן לתנועה הקולנועית הזאת את שמה, "הרגישות החדשה". מקובל לכלול בה את אורי זוהר, דוד פרלוב, אברהם צפל ישורון ואחרים. הסרטים שעשו היו אלטרנטיבה גם לסרטים הציוניים שהופקו בעידוד ובמימון המדינה, וגם לסרטי הבורקס, שהיו פופולריים בקרב הקהל.
ב-64', במקביל לעבודתו כסטאז'ר בבית החולים הדסה-בלפור בתל אביב, החל נאמן לעבוד בקולנוע. הוא שימש כמנהל הפקה בסרטים של צפל ומיכה שגריר, וב-70' הציג את סרטו הראשון, "השמלה", שבו שלושה סיפורי אהבה תל אביביים קצרים, שהושפעו סגנונית מהגל החדש. בסרט שנתן לקובץ את שמו גילם אסי דיין צעיר המעדיף דוגמנית בסרטי פרסומת (ג'וזי כץ) על ידידתה הספרנית (לאורה ריבלין).
הרבה אנשים התרגשו מכך שגם בישראל, לא רק על גדות הסיין, אפשר לעשות סרטים כאלה. הקריירה של נאמן הושקה בהצלחה. אבל היתה גם מציאות ישראלית אחרת: עם סיום לימודי הרפואה, הועבר נאמן לתפקיד רופא צבאי ביחידת מילואי הצנחנים שלו.
ב-67' יצאה האוגדה כולה, בפיקודו של אריק שרון, לקרב אום כתף בחזית הדרום. "הנחיתו אותנו בהליל קופטרים, ומשם הלכנו ברגל בלילה, בדיונות", חוזר נאמן למלחמה. "הסתערנו על מתחם נ"ט מצרי מכיוון לא צפוי. הקרב לא היה קשה, אבל לפתע הופיעה שיירה של משאיות שעלתה בדרך העפר למתחם. חשבנו שזו התגבורת המצרית, אז ירינו עליהן בזוקות. אבל אלו היו משאיות תחמושת, שלא ידעו שהמתחם כבר נפל. ואנחנו היינו שם חשופים בשטח, כשלידנו מתפוצצות המשאיות. היתה סמטוכה רצינית. הרבה נפגעים.
היינו שני רופאים. הסתובבנו שם, בתוך התול פת הקטנה, כשמסביב מתפוצצים כל הזמן עוד ארגזי תחמושת, וטיפלנו. זה היה מאוד מפחיד. אני אפילו לא זוכר מה חשבתי באותו זמן. רק מה הדבר הבא שצריך לעשות עם הפצוע הזה, עם הפצוע השני".
בכל הוויכוחים הפוליטיים שניהל, בכל הטקסטים שבהם הוא מנתח ותוקף את נטייתה של המדינה לדרוש מאזרחיה להרוג ולהיהרג, נאמן לא משתמש בעיטור המופת שקיבל על תפקודו בלילה ההוא כדוגמה או כטיעון. מיד אחר כך הגיעה מלחמת ההתשה. "הייתי בבקעה, במעוזים. אבל שם, למזל לי, לא הייתי בקרב. הפגיזו אותנו. זה כמו בסרט 'בופור'.
לא נעים, אבל לא נורא כמו קרב. ושוב הגיעו אליי הפצועים. נפגעים מצרורות. מול קשים, פגזים, פצמ"רים. ואני עם הידיים בתוך הדם. זה לא היה כמו בהדסה. אתה יודע למה פציעה בקרב דומה? ל'הנוסע השמיני'. אתה זוכר שהוא יולד מתוך הבטן? ככה זה. זה לא כירורגי. 'הנוסע השמיני' שוב ושוב. זו העבודה של הרופא הצבאי. כי מה מגיע אליך? אדם שהרגל שלו נכרתה. שהיד שלו נכרתה. שהקרביים שלו בחוץ. מחזות כאלו.
"אני בעד להראות את זה בקולנוע. חייבים להראות. לא מראים מספיק את כל הזוועה. 'מחפשים את טוראי ריאן' הראה את זה נהדר. אתה יודע מה עשיתי בזמן המלחמה בעזה? נצמדתי לאל-ג'זירה. אי אפשר היה לנתק אותי מהטלוויזיה. רציתי לראות עוד, עוד ועוד. וראיתי. שם הראו הכל. אצלנו עשו טיהור. סטריליזציה. חסו על הצופים. אותו מנגנון של טיהור וניקוי שעובד שעות נוספות כדי להרחיק את המראות האלו, כדי שנוכל לבצע שוב את הפשעים האלו.
אנחנו, הגברים הצעירים, שנמשיך להרוג ולהיהרג. כדי שאפשר יהיה להמשיך לבצע פשעים, כמו שהטרוריסטים עושים, וכמו שעשינו בעזה. אני הייתי מראה הכל. קורבנות פיגועים. פלסטינים. שיהיה ברור במה עוסקים כאן. זה רצח. אנחנו הרוצחים. גם הפלסטינים. אמנם, לא המצאנו כלום, אבל אפשר לעצור ולהגיד רגע, בואו נחשוב על המחיר שכל צד צריך לשלם בשביל להפסיק".
בין מילואים מדממים למשמרות בחדר המיון, החל לרדוף את נאמן זיכרון ישן מטירונות הצנחנים שבה שימש כרס"פ הפלוגה. באחד הימים, טירון שלא יכול היה לשאת יותר את הטרטורים התאבד בירייה. נאמן היה בין הראשונים שמצאו אותו. בהשראת המקרה, הוא החל לעבוד עם התסריטאי דני הורוביץ, בוגר צנחנים גם הוא, על תסריט שיעסוק בטרטורים הצבאיים.
אחרי כל המלחמות שעברת, למה עשית סרט דווקא על טרטורים בטירונות?
"כי זה ההיגיון שמאחורי הפדגוגיה הצבאית. הטרטור הזה מביא אותך למצב שבו אתה אומר,'אני לא יכול יותר, אני רוצה למות'. זה מביא אותך לקצה. אתה מבין את הרגע הזה. אתה נקלע לשדה הקרב, ושם אין חוכמות. אתה צריך להרוג, ואתה צריך להיות מוכן להיכנס למקום שבו יירו עליך, אתה תחטוף צרור, הגוף שלך ייקרע. זו המשמעות של קרב.
"בשביל להגיע לנקודה הזו, אתה צריך לקחת גבר צעיר, ולענות אותו עד מוות, עד שהוא יבקש את נפשו למות, ורק אז הוא מוכן לצאת לשדה הקרב ולהיכנס למקום הזה שבו הוא פשוט ימות. זה ההיגיון הצבאי, והוא היגיון נכון. כל הזמן מדברים על זה שהצבא מלמד אותך איך להרוג. לא מבינים שהוא מלמד אותך להיפצע, ולהיהרג. אני מקבל את זה שזו דרך העולם, אני לא פציפיסט, אבל אני גם מזועזע מזה".
"מסע אלונקות", שעליו המשיך נאמן לעבוד בחודשים הארוכים בהם נותר מגויס לאחר מלחמת יום כיפור, מספר על התאבדותו של וייסמן (מוני מושונוב), טירון שסובל מטרטורים ומהשפלות מצד מפקדיו וחבריו ליחידה, ועל התמודדותו של המ"פ (גידי גוב) עם תחול שות האשמה שלו. בעיניי, אין סרט שמייצג טוב יותר את החוויה הצה"לית, ובמיוחד את תחושות הניכור, האלימות והבדידות שטיל רונות החי"ר הארוכה מביאה עימה.
"רנן שור שהיה עוזר במאי ועבד גם על התסריט (בהמשך עבדו עליו גם קובי ניב ורחל נאמן - נ"ש), הציע לגייס לסרט צנחנים שמשתחררים מהבקו"ם", מספר נאמן. "זה היה רעיון מבריק. עשינו להם קליטה מחדש בקיבוץ גבעת השלושה, ויצאנו לסדרה של שבועיים שבה השחקנים למדו להיות חיילים והחיילים למדו להיות שחקנים.
"הבעיה היתה שצה"ל תפס את הסרט כאצבע מאשימה נגדו, ולא הסכים לספק לנו רובים. מאיפה נייבא רובים? פניתי אפילו לרמטכ"ל מוטה גור עליו השלום, וגם הוא התנגד. והוא עוד היה ידען בסרטים - על פי סיפור שלו עשו את הסרט 'עזית הכלבה הצנחנית'. הוא גם הכיר אותי, הייתי סמל מחלקה בגדוד שלו, אבל זה לא עזר. דובר צה"ל המשיך להתעקש שנשנה את התסריט. שבמקום התאבדות שלילית תהיה בסרט התאבדות חיובית".
התאבדות חיובית?
"כן. כמו בספר של משה שמיר 'הוא הלך בשדות'. גם שם יש סיפור על טירונות. אורי הוא מדריך טירונים, ואחד החיילים, עולה חדש, במקום לזרוק, הרימון נשמט לו מהיד בתוך קבוצת החיילים, ואז אורי משתטח על הרימון וכך הוא נהרג. זו התאבדות חיובית. זה מה שרצו שנעשה. לא הסכמתי".
מי שהצילו את המצב היו צבי בר, אז מפקד משמר הגבול וכיום ראש עיריית רמת גן, שהציע לצלם את הסרט באחד הבסיסים שלו, והאלוף במילואים ישראל טל, ששימש כעוזר לשר הביטחון שמעון פרס, ובאחד מצירופי המקרים המוזרים האלו, זכר ואהב את הסרט "השמלה". לבקשתו של נאמן, העלה טליק את הנושא לדיון בלשכת שר הביטחון, שם הוחלט לספק לסרט את הרובים, בתנאי שבשום מקום לא יצוין שצה"ל סייע להפקה.
גם "מסע אלונקות" התקבל בתחושות מעול רבות: הביקורות היו לא רעות, אבל בהשוואה לסרטים אחרים באותה תקופה, מכירת הכל רטיסים היתה בינונית. המבקר הצעיר אורי קליין כתב אז על "תחושות של אכזבה ותסכול" שהסרט עורר אצלו. אלא שעם השנים, זכה "מסע אלונקות" להכרה גוברת. למרבה האירוניה, חיל חינוך רכש אותו, והקרין אותו בפני צוערים בבה"ד 1 (נאמן: "אפילו כתבו מערך שיעור סביבו, שנועד ללמד את הצול ערים איך לטרטר בלי להרוג את החיילים"). בשנה שעברה פרסם קליין רשימה חדשה על "מסע אלונקות", שבה הסביר כיצד למד להעריך את הסרט, וציין כי כוחו נשמר גם היום.
"היה משהו בצילומים, בערבוב של שחקנים וחיילים משוחררים", אומר נאמן. "יש בסרט סצנות שהן כמעט דוקומנטריות. למשל סצנת המקלחת הצבאית. זה היה משהו חדש - עירום מלא של גברים. עד אז היית רואה בישראל רק נשים עירומות. כמעט לא נתנו הוראות בסצנה הזאת, השחקנים והניצבים לא שיחקו. הם ממש עשו מקלחת צבאית, ובאמת התעללו במוני מושונוב. והוא מאוד לא אהב את זה! היה לו מאוד קשה. עוד רגע היו מורטים לו את הביצים! הרבה דברים בסרט הם התרומה של החיילים. היינו בשטח, היה חם, היו זבובים. גם אני הרגשתי מין חזרה כזו, לטירונות שלי".
הקולנוע הישראלי עבר מהפכה בשנים האחרונות, אבל דבר אחד לא השתנה מאז הסרט הישראלי הגדול הראשון, "גבעה 24 אינה עונה": הצורך שלנו לראות ולהראות אנשים במדים. שתי ההצלחות הכי גדולות של יוצרים ישראלים לאחרונה - בשוק המקומי ובחו"ל - היו סרטי מלחמה: "בופור" ו"ואלס עם באשיר". "אני מאוד מחובר לקולנוע הישראלי ולנושא הזה, ואני יושב כמו אחרון הצופים ואני מרותק, הסרטים האלו ריגשו אותי. הייתי בתוך זה", אומר נאמן.
איך יכול להיות שחיילים מתלהבים כל כך לצאת לעזה, לשטחים וללבנון, ובסרטים האלו כולם תמיד בהלם קרב, כמו איזה זומבים שלא מבינים מה קורה?
"כי יש את הרגע הזה, שבו אתה חוטף את הטראומה. כמו שקרה לי עם הטירון הזה שתקע לעצמו כדור בראש. כל המוח שלו היה מרוסס על הקירות והתקרה של משרד הפלוגה. הוא היה מונח בלי ראש בתוך שלולית דם. זה היה מישהו שהכרתי. הוא היה חי לפני רגע. ופתאום, מה שנשאר ממנו זה קציצת בשר. זה לא מראה שאני יכול לשכוח. הוא נמצא איתי תמיד. זה סוג של הטבעה. וזה יגיע לכל דור. גם לחיילים של היום.
מה קרה לאמריקאים בווייטנאם? בהתחלה הם חשבו שהחיילים שלהם ארטיסטים, מתחזים. רק אחרי זה הם הבינו את היקף ההלם קרב. זה טריוויאלי עד בנאלי. אתה רואה משהו שלא מתאים לך, אז אתה סוגר את הדלת, יאללה, למרתף, למקרר. אבל זה עובד שם. זה עובד שעות נוספות. וזה יגיע. גם עזה תגיע.
"אתה יודע, יש דברים שאתה לא מבין מיד. אני הגעתי לצנחנים אחרי מבצע קדש, ומיד הורידו אותנו להיות חיל מצב בא-טור, עיר יפהפייה על מפרץ סואץ. וירדנו בשיירה ארוכה לשם ממחנה ביל"ו. אתה מכיר את הסיפורים על עשרות אלפי חיילי החי"ר המצרים שהסתובבו בסיני אחרי 67'? אז אני לא אשכח את זה, אנחנו נוסעים בשיירה בסיני, והמלחמה נגמרה כבר, ופתאום מישהו צועק,'מצרים, מצרים, חיילים מצרים'. אז ירדו מהכלים ועשו עליהם מטווח. לא היתה כבר מלחמה. המלחמה נגמרה. כל סיני היה שלנו".
אתה ירית?
"לא. אבל גם לא עצרתי את היורים. הייתי יכול לעצור אותם. בכוח, בגופי. לא. הסתכלתי. רק שתבין, מה זה הדבר הזה. אתה שואל את עצמך, למה הם ירו בהם?".
למה באמת?
"לא יודע. זאת כל השאלה. איך זה ייתכן? זה מה שאני הולך לומר בטקס האלטרנטיבי בערב יום הזיכרון-מה יש בגברים צעירים שאיפשר לעשות להם את זה? היום לא יביאו אותי למצב שאני יורה במישהו. אבל יש משהו בגברים צעירים שהם מוכנים להרוג".
כשנאמן הודיע שהוא מפסיק לעשות סרטים, הציבור הישראלי צרך את הקולנוע שלו מחו"ל ואת "סיבה למסיבה" בערוץ הראשון. מאז הגיעו הטלוויזיה בכבלים, וערוץ 2, והדור החדש של הבמאים שמילאו אולמות וזכו בפרסים. איכות ההפקה השתפרה פלאים. שחקנים צברו ניסיון מול מצלמה. בשנות התשעים והאלפיים, בעוד נאמן שקד על מחקר הקולנוע הישראלי באקדמיה וחנך את היוצרים החדשים של ערוץ 2, הוט ויס-העולם השתנה.
אבל כנראה שקולנוענים, כמו סוכני מוסד או מעשנים כבדים, לא יכולים אף פעם באמת להיגמל. רק לקחת הפסקה. בשנים האחרונות, במקביל ליציאתו לגמלאות מהאוניברסיטה, חזר נאמן לביים. הוא עשה את "דמעות שחרזאדה" ו"זיטרה" התיעודיים, וב-2008 עלה סרטו העלילתי הראשון מאז "רחובות האתמול", "נוזהת אל-פואד", שהופק בתקציב צנוע של 250 אלף דולר.
לתפקידים הראשיים לוהקו מוחמד בכרי כסופר ומספר סיפורים (נאמן הרגיש שיש לו חוב מוסרי כלפי בכרי, לאחר שב"מגש הכסף" הוא הפך אותו לטרוריסט, ש"זה בדיוק ההפך מתפיסת עולמו. הוא אדם של אי אלימות") והזמרת אפרת גוש, בתפקיד שחקנית חולת סרטן. בהמלצת המלהקת יעל אביב, הלך נאמן לראות הופעה של גוש, ומיד הזמין אותה למבחן בד.
"יש באפרת איזו שבריריות של בן אדם על סף מוות", הוא מסביר. "הייתי במחיצת לא מעט אנשים במצב הזה, וזה מה שהיא משדרת. כולם חשבו שהשתגעתי. סרט ראשון אחרי 15 שנה, ואת התפקיד הראשי אני נותן למי שלא שיחקה מעולם. אבל זה הצליח. הרי עשיתי את זה בעבר כשלקחתי את גידי גוב ל'מסע אלונקות'. זה היה התפקיד הראשון שלו בקולנוע. אף אחד לא הבין מה אני לוקח זמר מכוורת והופך אותו למ"פ צנחנים".
אלא שאם נאמן רצה להתחבב על הקהל הרחב, "נוזהת" היה דרך מעט בעייתית לעשות את זה. זהו סרט מפורק מבחינה עלילתית, הכולל סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, חלקים ממנו מבוצעים בשיר, ולמרות שיש בו הרבה רגעים של קסם, הוא קשה מאוד לעיכול. חלק מהמבקרים אהבו את התוצאה. הקהל פחות.
בניגוד לתחושות הכעס שעוררה בו הדחייה של סרטיו הפוליטיים, התגובות הנוכחיות לסרטיו החדשים מעוררות בנאמן בעיקר עצב. "ישנו הרגע שבו אתה בא לאנשים, אנשים סבירים, אחדים מהם אפילו תלמידי לשעבר, ואני אומר 'עשיתי סרט, תשדרו אותו. פחות חשוב גובה התשלום, אבל תשדרו'. ואתה רואה שזה לא עובר, ופתאום יש להם כל מיני שיקולים, שאני לא מבין והם כנראה מבינים היטב, גם אם זה רק באינטואיציה שלהם. שאת הסרט הזה אין טעם לשדר כי הוא רק ידחה את הצופים שלהם, כי הוא ביקורתי, או שהוא קשה יותר, או שהוא מראה שקולנוע יכול להיות לא רק משהו שמדגדג אותנו ומשעשע אותנו, אלא משהו שדורש השקעה כמו כשאתה קורא שיר או רומן, כשאתה הולך לתערוכה. הרי בחיים לא מצפים כל הזמן שנשתעשע.
"הסרטים של העת האחרונה ממסדים את הקולנוע כמיינסטרים ברמה מאוד גבוהה, אבל זה נשאר בידור, שעשוע. אבל הקולנוע זה גם סוג של אמנות, סוג של פילוסופיה, משהו שאפשר לקחת עד הגבול. וברגע שאתה בא עם סרט שיש בו ביקורת פוליטית או ניסיון לעשות משהו שונה בעלילה או במבע, או שזה לא מלוטש או שזה קצת פרום, אז 'זה נורא מעניין, אבל לא בבית ספרנו'. אני לא מתגאה בזה ולא מתבייש, אני רק שם את הדברים ואומר שככה זה. קיבלתי את הדין. ואני לא היחיד, אגב. יש עוד המון יוצרי סרטים שמתנסים בחוויה הזאת".
אז מה גורם לך להמשיך?
"זו מין תשוקה כזו. מהרגע הראשון זה היה ככה. יש בזה המון ליבידו. כשאתה עושה סרט, כשאתה כותב אותו, כשאתה יוצא לצילומים, כשאתה בעריכה, אתה נמצא באיזשהו טריפ ממש. התחושה פשוט עילאית. לכן, כשאתה יוצא ונתקל בתגובות, זה נורא קשה. לפעמים קורה הנס ומחבקים אותך. לי זה לא קרה הרבה. אז אני אומר שאני עושה את זה בשביל עצמי. אני עושה את זה כי אלו החיים שלי, וזה מה שבחרתי וזה הגורל.
"אולי תפקיד הקולנוען הוא להיות זר בכל מקום. להסתכל בעיניים של זר. של מישהו שהוא לא מהמקום. שלא לוקח שום דבר כמובן מאליו. שכל מה שקורה הוא בשבילו מעניין ומרתק ומסעיר, או שהוא מעורר התנגדות מתוך האמונה במה שצריך להיות. אני תמיד האמנתי שצריכים להיות יחסים הומניים. זה היה הנושא של הסרטים שלי. שצריך לעשות הכל כדי שזה יתאפשר. שהדבר החשוב היחיד הוא חיי אדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
