חקוק באבן: שחר אבן צור משכנע גם כסולן
שחר אבן צור, חבר מוניקה סקס, מוכיח שהוא יכול לעשות את זה יפה גם כפרונט מן. עם שני אלבומים וקצת ברזומה הוא נשאר נאמן לעצמו
אבן צור - עטיפת האלבום. זוכר מאיפה הוא בא. צילום: יח''צ
יש נטייה להתייחס באדישות לבחירות אלבומים כמו זו של אבן צור. אחרי הכול, כנראה מערכת סטראו לא תהיה בנמצא באותה אדמה נשכחת והאלבומים ישמשו כצלחת הגשה, מעדר או מדף. הפעם דווקא בחינה של רשימתו של אבן צור יכולה להאיר כמה נקודות המרכיבות את אופיו המוזיקלי.
ראשית, מלבד העובדה שכל האלבומים כלולים בפנתאון הגדולים של הגדולים, מעט מאוד מחבר בין הפרטים שבחר אבן צור לשמוע עד סוף חייו. האם זה מקרה ששחר אוהב את פינק פלויד, סטון רוזס וג'קסון בנשימה אחת? סקירה של שני האלבומים וקצת של אבן צור (אם כוללים את הסינגל רוק'נרול שיצא ב-2006) מראה את אותו תמהיל מורכב בין פופ קליל, ורוק על נגזרותיו השונות שהצליח בכל פעם לתת טעם שונה לחלוטין ובכל זאת לא לאכזב.
דבר נוסף שאפשר ללמוד על אבן צור מתוך הרשימה הוא שהוא אוהב את מייקל ג'קסון, אבל לא מחויב לאלבום ספציפי של הלוזון האמריקני (שמא אולי לא זכר שמות של אלבומי מופת כמו "אוף דה וול", הבחירה האישית שלי אם היו מצמדים לי אקדח לרכה). ניסיתי לחלץ מעובדה זאת איזו שהיא תובנה, אך קשה ללמוד משהו ממעריצים של מייקל ג'קסון בימים טרופים אלו.
הדבר השלישי והמעניין ביותר בבחירה של אבן צור הוא מקום הכבוד שיהיה ל"פצעים ונשיקות" בפלייליסט של האי הבודד שיישטף אליו הזמר. הבחירה של אבן צור לשאת אתו את עברו לנצח מעלה שאלות בנוגע לדרך שעברה על המתופף כשמרפק את דרכו לקדמת הבימה בין נפילי מוניקה סקס, יהלי סובול ופיטר רוט.
בריאיון שנתן אבן צור לפני כמה שנים הוא סיפר על התהליך שעבר מלהיות הכותב השני בחייו (אחרי סובול) לראשון. האלבום החדש "כיכר מגן דוד" הוא ההוכחה המשמעותית ביותר להשלמת תהליך ההשתחררות שעליו דיבר אבן צור. בעוד שבאלבום הראשון מ-2003 "ערומים" עוד ניכרו שאריות מן העבר, הקול האישי של אבן צור הוא הדבר הבולט ביותר במוזיקה של האלבום החדש.
האינדיבידואליזציה הולמת את אבן צור, שמצליח לנפק אלבום עם קו מוזיקלי ברור ומחושב היטב. החיבור למקצבי בוסה נובה והשימוש בכלי נגינה מגוונים מצליח ליצור שעטנז בין כנות, עומק ופשטות כובשת. הלחנים בכיכר מגן מצליחים לעניין בכל פעם מחדש, לא מכים על האוזן, אבל לא נעלמים באוויר, תענוג ישראלי שורשי צרוף.
שלא כמוזיקה, תהליך ההינתקות מכתיבת הטקסטים המצוינת של סובול הניב קצת פחות הצלחה. התחכום שליווה את השירים של אבן צור בעבר, המיר את עצמו, אולי בשביל המוזיקה הכנה, למעין שירי רגש עם ארומת נדושות.
אפילו מקצבי הוולס המאווררים אינם יכולים לעמוד בדחיסות של כמה מהמשפטים באלבום כמו "מה יותר קל מעלה אחד ברוח". הקו הנרטיבי הדביק רק מקבל הידור בשיר "כיכר מגן דוד", שיר הנושא של האלבום, שבו רק הימצאותן של המילים "השנה ימלאו לך שישים" מעלה ניחוח של שיר בהזמנה מיוחדת
של רוחמה אברהם בלילא.
אותה נדושות שהציניות המודרנית אינה מצליחה לעכל ממשיכה במשך שש הרצועות הראשונות באלבום, אך נפסקת במפתיע לקראת סיום בארבע הרצועות שנותרו. מפוסט הטראומה של "40 דקות מהשטחים" המעניין אבן צור מציג סוף-סוף שילוב נכון בין טקסטים למוזיקה, ומראה שמוזיקה שנשמעת הכי ישראלית ומילים חרושות הם לא שילוב הכרחי. במשך שירים טובים אלו מצליח "כיכר מגן דוד" להיות המיני אלבום הראשון בקריירת הסולו העצמאית והרשמית, שעתידה רק להשתבח עם הזמן.
שחר אבן צור, "כיכר מגן דוד", נענע דיסק
נא להמתין לטעינת התגובות
