מינימל קומפקט: איך האלבום החדש של אסף ארליך?
אסף ארליך עושה רוקנ'רול ישראלי שאפשר להשוות בקלות לשלום חנוך או ברי סחרוף. הבעיה היחידה היא שהוא נשמע מנותק מכל מה שקורה בישראל של 2011
אסף ארליך, ''שקט עכשיו'', התו השמיני
איפה הכריזמה? אסף ארליך צילום: יח''צ
ארליך מתחזק קול מחוספס ואדיש, משהו בין סחרוף ליצחק קלפטר. ברוב המקרים הוא כותב ומלחין בעצמו את החומרים שלו, אבל השכיל להפקיד באלבום הזה את ההפקה המוזיקלית בידיו של עידו אגמון ששיווה לחומרים החדשים איזה תחושת רטרו מיושנת, עם גוונים רוקנ'רולים ישראליים קלאסיים שקצת מזכירים אלבומים ישנים של אריק איינשטיין ושלום חנוך. ניתן להרגיש בזה בעיקר בשירים כמו "לא מאמינה" ו"סוס משוגע" שאשכרה נשמעים כאילו נוצרו אי שם בתחילת שנות ה80, אחרי "חתונה לבנה" ולפני "סימנים של חולשה".
הבעיה היחידה היא שהאלבום הזה מרגיש כאילו הוא נוצר בסוג של ואקום, קצת מנותק מכל מה שעדכני וקורה עכשיו. זה לא בהכרח רע, אבל יכול להיות שזה מה שמשאיר את ארליך בשוליים יותר מדי זמן. במובן מסוים, הוא מבלה לו על איזה אי בודד, משוחרר אמנם מלחצים של הצלחה וקבלות אבל גם מנותק מההוויה של המוזיקה הישראלית נכון ל-2011.
יש פה כמה שירים מנומנמים כמו "תעלה כבר" ו"שפה שבורה" שלא הייתה מזיקה להם איזו זריקת מרץ אלקטרונית, אולי קצת קולות רקע. משהו שיעיר את המאזין, שיוסיף עוד רובד למינימליזם הקיצוני,
שנראה כבר הפך אצל ארליך לסוג של דת.
מתברר שמה שעובד למבצעים כמו ברי סחרוף או שלום חנוך, לא עובד בהכרח אצל ארליך. גם כאשר נשארים מינימליסטיים, יש להם כריזמה מתפרצת שמחפה על רגעים מנומנמים. לארליך יש חוסר במחלקה הזו. "אם טיפה, אז קודם אני, תמיד הכל בעקבותייך", הוא שר בקטע "פנים" ומסביר את הנקודה הזו היטב.
ארליך, באלבום הזה, הוא מהעוקבים ולא מהמובילים. הוא לא פורץ כאן דרך חדשה אלא הולך בצעדים שכבר צעדו אחרים לפניו. אפשר להתנחם בעובדה שהוא עושה את זה לא רע בכלל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם