חבר של קבע: אריאל זילבר בהופעה
פוליטית, אריאל זילבר הגיע לשוליים הסהרוריים. מוזיקלית, הוא עדיין אמן מהשורה הראשונה. על אף שבהופעתו הוא עדיין פורש את המשנה הפוליטית-דתית שלו מדובר במוזיקאי נדיר
אריאל זילבר. מוזיקאי נדיר. צילום: אמיר מאירי
כשהוא שר ב"להתראות במבול הבא (אוזון דאנס)", שבקרוב נגיד שלום לערי החוף הוא מוסיף בחיוך "וגם לתל אביב", ולא ברור אם זו אזהרה או משאלת לב. לפחות בשני דברים זילבר לא השתנה - הוא עדיין מוזיקאי נדיר, והוא עדיין עצמאי בשטח, לא צריך טובות ולא עושה הנחות לאף אחד.
בעצת הרב הוא מספר לקהל התל אביבי על ספירת העומר ועל מידת הרחמים, שהוא כה התפרסם בה ("אני לא אומר תהרגו אותם. שיחיו", אמר ברחמנות על הומואים, ולימים התנצל. העמלקים עדיין מחכים להתנצלות דומה). אחר כך הוא יורד מהבמה, חוזר עם שופר ומנסה לשכנע את הקהל המופתע והמסוקרן לקרוא איתו לביאת המשיח.
ונראה שלא רק הקהל מסוקרן מהמפגש הזה - ב"בטי בם", כשזילבר מגיע לשורה "אין שלום ואין כבר כוח", הוא מתעכב ומאתגר את הקהל: "אתם באמת חושבים שאם נחזיר את רמת הגולן יהיה שלום?". חלק גדול מהקהל עונה "כן", וזילבר מביט בהם ובעיניו יש מה-זה-כל-זה משועשע.
בזכות האנושיות הזאת,
ההופעה לא שוקעת למחוזות ההטפה. זילבר אולי מזוקן אך לא מסוכן, הוא חצי נביא זעם וחצי ליצן חצר, פוליטיקאי מהשוליים הסהרוריים אבל מוזיקאי מהשורה הראשונה. "פסנתר זה פשוט, איפה שלא שמים יד יוצא צליל", הוא אומר ומרביץ ברנדומליות חיננית לקלידים, ותחת ידיו זה באמת נכון.
הקלילות והחופש שלו ממגנטים: את "שיר השירים" הוא פותח עם השאלה אסוציאטיבית מ"תה עושה סחרחורת" של גזוז, את "עננים" הוא מחבר ברגישות עם קלאסיקות של אמו, ברכה צפירה. להקת הליווי שלו מעולה, גם אם ניכר שלא מספיק משופשפת. יחד הם משחררים עוד ועוד שירים אדירים מהפסנתר - "בחברה להגנת הטבע", "אגדה יפנית", "אהבה שקטה", "ברוש", "רוצי שמוליק" - וזה יהיה פשע לפספס אותם בשל דעותיו השנויות במחלוקת של זילבר. כשלקראת הסוף הוא מבצע את "שדות גולדברג (ילדתי שלי)", שיר של אריאל אחר שהוקע בשעתו בשל דעותיו, הוא מזכיר שאנו עוד עשויים להתגעגע מחר למי שאנו מחרימים היום.
אריאל זילבר, האוזן בר, 23 באפריל
נא להמתין לטעינת התגובות
