כל האינדי כאן: מפת המוזיקה הישראלית
מהצליל הבועט של באר שבע, דרך הביצה הרוחשת של תל אביב, הזירה הננטשת של ירושלים וההזנחה הפושעת בצפון - כתבי רייטינג מיפו עבורכם את תעשיית האינדי הישראלית. יש כאלה שהיו קוראים לזה סצנה
לא בטוח שזה מה שבן־גוריון התכוון אליו בהזייתו על הפרחת השממה הדרומית, אבל בהחלט נראה שבשנים האחרונות חל שיפור מסוים בכל הקשור לסצנת האינדי של באר שבע הסטודנטיאלית וסביבתה, ותוצרתה מתחילה סוף סוף להתחרות ברצינות בקצב ילודת הגמלים באזור.
אז נכון, שדרות היא כבר לא שדרות והצליל האוריינטלי-רוקיסטי שצמח בה (ולימים היה תג זיהוי כולל לרוקנ'רול עברי מהזן הפריפריאלי) התפוצץ לוותיקי הסצנה ההיא בפרצוף כקסאם, אבל מה שאולי נראה בתחילה כמו רגרסיה מקומית התברר במהרה כמקדם תגובה אלטרנטיבית.
לדרום אמנם אין היום איזשהו צליל שמייחד אותו ומרפרר ישירות אליו, אבל בהחלט יש בו לא מעט אמנים מעניינים שעושים מוזיקה מצוינת במגוון סגנונות רחב, הרפתקני ומשוחרר ממאגניבות בנוסח יהדות לילינבלום. קשה לזהות איזשהו חוט שמחבר בין האפיל הג'וני מיטשלי וכלי המיתר של נועה בביוף הבאר־שבעית, למשל, לפאנק רוק מטאל המהיר והעצבני של כוח המחץ (שגדלו ביבנה), לפאנקי־סול החביב של להקת צנזורה הבאר-שבעית, להיפ הופ של מיסטר איי אנד שי (באר שבע) או לרוק המלנכולי של Side (כנ"ל) - אבל אין ספק שקשה אף יותר לזהות קשר בין כל אלה לטיפקס, כנסיית השכל, שפתיים וכו'.
לפחות ברמת הניתוח הסוציו-מוזיקלי של סצנת האינדי הזו, יש יסוד להניח שהיא התפתחה גם בתגובה ספונטנית למיתוגו של האזור כמדגרה לייצור כוכבים נולדים - כלומר, מתוך צורך להוכיח שקריית גת זה לא רק נינט ובאר שבע זה לא רק ישראל בר און, דנה לפידות או, שלא נדע, אלון דה לוקו. פסטיבל אינדינגב האחרון, לדוגמה, שהיה
בכל מקרה, מה שבהחלט כן נראה משותף לאמני שוליים (או מרכז-שוליים) דרומיים כמו אלה שהוזכרו לעיל, וגם מריונטה סול, יוחנן קרסל, מרפסות, וירג'יניה, החבורה, המוסד, ולצורך העניין נכניס לרשימה גם אייקוני אינדי מזרחי כמו עמיר בניון ודיקלה - הוא רגש הלוקאל-פטריוטיזם שכל אלה שותפים לו ומקפידים למצב את עצמם סביבו.
קחו לדוגמה את ביר 7, הרכב הסקא-פאנק-רוק הוותיק (שמונה שנים במושגים של אינדי דרומי זה לא מעט) שמנהיגה דפנה ארד: להבדיל מאחיה העריק צ'יקי (שהנהיג פעם הרכבי אינדי בעלי קונוטציה באר-שבעית מסוימת כמו פרדוקס הבמבה וקנאק/פופ), היא דווקא שומרת אמונים עד היום לייצוגם של ההוויי, התרבות ותחושת הארציות שמאפיינים את אמני בירת הנגב, וקצת פחות מתבחבשת בברנז'ה לא לה.
אז נכון, לנוכח מיתוגו הבומבמלי משהו של האזור שממנו צמחה הלהקה הזאת, קשה להגיד ש"אנטי שאנטי" מבית היוצר של ארד וחבריה מקדם איזושהי סולידריות וחיבור לסביבה, אבל נו, הרי זה כל העניין בפאנק-רוק: אנרכיה, אנטי-קרייסטיות, אנטי־ממסדיות, מוחטות ובירות (לבנות! עם אלכוהול!). בקיצור, אפילו אי שם בבאר שבע הרחוקה פאנק איז נוט דד. הי איז א סיסטר.
רועי בהריר
תל אביב הייתה מאז ומעולם בירת היצירה של התרבות האלטרנטיבית הישראלית, ובכלל זה של מוזיקת האינדי המקומית. תל אביב היא גם העיר שמנקזת אליה בסופו של דבר את רוב היוצרים האלטרנטיביים בשלב זה או אחר, מהסיבה הפשוטה שזה המקום שבו הכל קורה. במובן הזה, אפשר להרגיש כמו בכל בירה תרבותית בינלאומית אחרת (ולראיה אסף אבידן, תוצר של הסצנה הירושלמית, שברגע שקיבל את האו.קיי עבר לעיר הפשע והרשע).
החיבור של הסצנה התל-אביבית עם ההתרחשות הבינלאומית והניסיון שלה להידמות לתעשיות המקבילות בעולם אינם חדשה מסעירה. מספיק להיזכר בימי הרוקסן בניינטיז. לכן המתקפה הברוטאלית של לייבלים עצמאיים ויוצרים צעירים שעושים פולק, רוק, פאנק, מטאל ואלקטרוני (מהסוג שבחיים לא תשמעו בגלגלצ) שאליה נקלעה העיר בשנים האחרונות לא מפתיעה אף אחד.
בין הלייבלים הבולטים אפשר למצוא את אירסיי החלוצי של האוזן השלישית בהנהגת אלי חיון; אנובה, שהוקם על ידי מיליונר יהודי חובב אינדי ישראלי (מתברר שיש דברים כאלה) והוא מעין נגזרת של אירסיי; והאזוטרי בהם - פית/קית של יוני כדן ובן ריפתין, שבתחילת דרכו היה סוג של קומונת אמנים שבה כל אחד תורם את חלקו בעבודת ההפקה וההפצה.
עד כאן הכל מריח מבינלאומיות זוהרת, אבל בניגוד לשאר העולם תל אביב היא עיר קטנה שיש בה כמות קהל מצומצמת, וזה מותיר אותנו עם 500 להקות ו-100 מועדוני הופעות על כל 200 איש - לא בדיוק הסטטיסטיקה האידיאלית לשוק שאמור לפרנס אנשים.
ובכל זאת, גם במבול המוזיקאים העצמאיים יש כאלה שמצליחים לכבוש את לב הקהל הישראלי, וכיוון שמדובר בדור מפותח יותר (בלשון המעטה) מזה הקודם לו, דואגים חברי הסצנה המקומית לנהל חיים מקוונים אקטיביים במיוחד, בעיקר דרך מייספייס ורשתות חברתיות אחרות.
יוסלס איי.די, לבנון, איזבו, רוקפור ומונוטוניקס הם דוגמאות מצוינות למה שאפשר לעשות בעזרת הרבה כישרון, המון מזל וכמה קשרים טובים. כל אחת מהלהקות הצליחה לעשות את האקסטרה מייל ולהתבלט בנישה ובמדינה אחרת בעולם.
קחו למשל את המידנייט פיקוקס בפיקודו של איתן רדושינסקי (אושיה אלטרנ־אביבית מוכרת), שמחזיקים קהל נאמן ומתחילים אט אט לנזול החוצה; אטליז, שמתגאים בגרעין מקומי אדוק ומגיחים מדי פעם לנכר; או דה גירלז, בהנהגתה של שרון קנטור הנפלאה, שקיבלו ביקורות מדהימות במגזין המוזיקה הנחשב "NME" ונעלמו לאחרונה. אבל לא רק להקות הצליחו לעשות את הקרוסאובר. גם סינגר-סונגרייטרים כמו גבע אלון, עמית ארז, נועה בביוף ואחרים הצליחו לרגש את הקהל הישראלי.
בשנים האחרונות, שבהן המיינסטרים הישראלי מריח כמו חופי תל אביב אחרי פעולת תגמול של השפ-דן, נמצאת דווקא סצנת המוזיקה האינדי־תל־אביבית בפריחה אמנותית. ככה זה בתקופות של מיתון כלכלי. היצירתיות בשיאה.
עדי שבת
כמו כל ירושלמי טוב, החלטתי לפתוח בטרוניה: המון להקות עצמאיות שמצליחות בארץ ובעיקר בגבולות גוש דן חצו את הקווים מירושלים לתל אביב. הדוגמה הכי טובה לכך היא אסף אבידן והמוג'וס, שהתחילו להתגלגל כהרכב אינדי אורגני בעיר הקודש, צברו קהל במקומות קטנים, וכשהפכו לבסוף למשהו באמת גדול ארזו את חייהם ועברו לעיר ללא הפסקה. זה קרה בעבר ללהקות גדולות כמו נושאי המגבעת, זה קרה עם מרסדס בנד, הדג נחש וקולולוש, וזה קורה ברגע זה לעוד להקות ואמנים שנמצאים בתהליך הכמעט מתבקש של מעבר למרכז.
מרבית חברי הלהקות האלה עזבו ברגע שירושלים הפכה להיות קטנה עליהם, או ברגע שרצו להיות קרובים לתעשייה. זה המסלול של מרבית הרכבי האינדי - עצוב ומרגש בו־בזמן, כי במחסנים, בדירות, באולפנים הביתיים ובבתי הספר לאמנות ולמוזיקה בירושלים מתחילים דברים שעיר אחרת קוצרת את פירותיהם.
בירושלים, מתברר, יש הרבה הרכבים ואמני אינדי, עשרות רבות שלא אזכיר את שמותיהם כי זה יהיה ניימדרופינג טרחני וארוך. אזכיר כמה מהם, בייחוד את אלה שיש להם סיכוי להכרה ארצית בסצנת האינדי הישראלית וקו מוזיקלי בלתי מתפשר, הופעות בקצב מואץ והתמדה לאורך זמן: קברט מטאלי (להקת רוק תיאטרלית שבימים אלו מקליטה את אלבומה הראשון), קיצו (שמשתבחת והופכת למעניינת יותר ויותר מהופעה להופעה), ההם (סרטן השד לשעבר, שמייצרת פאנק-רוק), טרנטינה (נציגות הרוק הנשי הירושלמי), קוביאשי פורצלן (להקה אקס־ירושלמית שיודעת לעשות גם צחוק מהמוזיקה), שירה ז' כרמל (זמרת פרובוקטיבית בעלת פליירים הכי מושקעים שיש) ומוג'הדין (פאנק אלקטרוני, יש דבר כזה).
באותה נשימה אזכיר גם את לורנה בי, אשכרה מתים, 3 די. רדיקלז, שני האחרון של אוקטובר וזבוב עם גרוב (להקות חצי ירושלמיות מבחינה גיאוגרפית), מיס פלאג, יהונתן שלמה, וכמובן זמרת יוצרת אחת שראוי לציין כאחת החלוצות בתחום העצמאי בירושלים - הדרה לוין ארדי, שהוציאה בימים האחרונים אלבום עשירי (!) ושיוצרת ללא הפסקה, בעיקר באנגלית.
בנוסף לכך, הלייבלים האינדיים בעיר הבירה מנסים להמשיך את המורשת שהשאירו פאקט ואגיט פופ. ברגע נתון זה יש לא מעט מקומות ואנשים טובים שעוסקים במלאכה הסיזיפית, דלת האמצעים והלא תמיד מתגמלת של הפעלת לייבלים עצמאיים.
בין השאר אפשר לציין את מן אוף יזראל, מיקלט תקליטים, אק דק, חוזליטו רקורדס ומשהו על הדרך, שמייצרות אלטרנטיבה ומשמשות כבית חם להרכבי ואמני אינדי (וגם לאמני אלקטרוניקה, אוונגרד, היפ־הופ ועוד). הלייבלים הללו, שחלקם נבנו על ידי אנשים טובים שהיכרותי איתם ארוכת שנים, מייצרים אלטרנטיבה איכותית אבל לעתים אזוטרית - כזו שנשארת בצורה בין חומות ירושלים ולא יוצאת החוצה.
אם בתל אביב אפשר להצביע על פית/קית ועל אנובה כנושאות דגל האינדי, ובבאר שבע על דויד פרץ וחבורתו, אז בירושלים אין כרגע לייבל אינדי אחד שאפשר להצביע עליו ככזה. גם מקום באר-שבעי כמו עשן הזמן או כמו אוזןבר בתל אביב אין ממש בירושלים: מאז סגירת מועדון ההופעות הסינדרום התפזרו להם ההרכבים והאמנים בשאר המקומות שמנסים לשמש בית לאינדי כמו אוגנדה, באסס, הקצה, סירה והתקליט, וגם במקומות גדולים יותר כמו צוללת צהובה או המעבדה (שבה כותב שורות אלה משמש כמנהל אמנותי).
אולי המושג "סצנת אינדי" גדול מדי על מה שבאמת קורה בירושלים מודל 2009. אין ספק שחסר לייבל עצמאי רציני כמו פאקט ז"ל ומקום מרכזי אחד שיאגד וידביק את כל האמנים האלו יחד ויהפוך אותם ל"סצנה". המגוון רחב, המוזיקה מגוונת - דברים טובים קורים בשטח, אבל אין דבק. בניגוד לתל אביב, גם אין ממש רעש תקשורתי או אפילו סיקור עקבי ומקומי.
עם זאת, אין ספק שיש התרחשות ויצירה על בסיס יומיומי והרבה יוצרים עצמאיים מוכשרים ברחבי העיר. רובם, כאמור, "עפים" לתל אביב כשהם מגיעים לנקודת הרתיחה היצירתית שלהם. אך בכל מקרה אל תשכחו, יושבי המישורים, איפה באמת הכל מתחיל.
עצמון אברהמי
אומרים שאינדי טוב יכול להתפתח דווקא הרחק ממרכז העצבים של המדינה. אז אומרים. כי למרות שפה ושם בצפון יש רצון (שלא מגיע מימוש), הרכבים איכותיים (שאף פעם לא תשמעו עליהם) ואבק כוכבים (שנשאר בגדר סתם אבק) - אין סצנת אינדי אלטרנטיבית ראויה בצפון. ולא, אל תקומו עכשיו ותזעקו שמות של אמנים שרק אתם שמעתם עליהם. גם החבר שלנו מכיתה ג' הקים לא מזמן להקה שהופיעה בפני עשרה לועסי צ'יפס משועממים.
תסלחו לי, זו לא סצנה - זה בסך הכל תפוח אדמה מטוגן. יש לא מעט סיבות להיעדר האינדי מהצפון. הצפויה שבהן קשורה לביצה ולתרנגולת: בדיוק מכיוון שאין כאן סצנה, רוב היוצרים נאלצים לנדוד לעיר המהגרים תל אביב, ושם להקליט, ליצור, להתחכך, להתערבב ולהופיע.
הסיבה השנייה מורכבת קצת יותר ופרקטית פחות - כשחובבי אינדי רואים שעופר לוי ממלא את אולם האירועים פאר בקריית שמונה, ולעומתו רוב אמני הרוק שמגיעים לכאן נאלצים להופיע במועדונים קטנים ודלי קהל, הם מבינים שמהצפון תיפתח הרעה ושלא שם (כלומר כאן) תצמח להם הישועה, אלא אם כן הם יעשו דואט עם אישתאר.
לא פעם קיבלתי טלפונים מיוצרים צפוניים שביקשו שאאזין למוזיקה שלהם. אבל אם אתם קוראים קבועים של המדור, כבר ברור לכם כמה אמנים כאלה זכו להתייחסות כאן. והסיבות מגוונות: חלק מהם לא יצרו איתי קשר אחרי שיחת הגישוש הראשונית, חלק הביאו חומרים לא מספיק רציניים ומקצועיים, וחלק הביאו חומרים סבירים, אבל כשהסברתי להם שאני לא יכול סתם לכתוב עליהם אייטם, כי הם צריכים איזשהו ריליס, סינגל, אפילו מייספייס סמלי כדי שהקוראים לא סתם יקראו על להקה שמעולם לא שמעו ולא יוכלו לשמוע גם אם ירצו – גם הם נגוזו.
אני חושב שהסיבה הסגולית שמרחפת מעל הכל פשוטה יותר. הצפון, בניגוד לדרום המחוספס יותר, פשוט לא ממש בנוי לאינדי. הפשטות שורה כאן כשכינה. בחיפה זה קצת אחרת, אבל גם לזרזיף הקלוש שם קצת קשה לקרוא סצנת אינדי. ובקיצור, אם אתם רוצים אחת כזו, כדאי שתעלו על כביש החוף.
דודו כהן
נא להמתין לטעינת התגובות
