דור תש"ח אומר שלום: סרט חדש על איש הרוח יבי
צבי שיסל ביים סרט על המשורר ואיש בתי המרזח יבי. גם הוא מסכים שעל אף שיבי היה איש צבעוני ומלא סתירות, הרי שמשקלו הסגולי כאמן היה שולי למדי.אז למה לסרט על אודותיו נרתמו מרואיינים כמו חיים טופול, מנשה קדישמן, אורי אבנרי ומי לא? אולי משום שהפרידה ממנו - הדבק של החבורה - היא גם הפרידה מעצמם
יבי. צילום: שמואל רחמני
הכרת אותו היטב בחייו?
"בהתחלה הכרנו רק בצורה שטחית. הוא קפץ עליי פעם ברחוב כשהייתי ממש ילד אחרי צבא, מכר לי את אחד הספרים שלו והחתים אותי על עצומה, לא זוכר עכשיו לאיזו מטרה. אחרי כמה זמן תפס אותי שוב ברחוב, שאל אותי אם קראתי את הספר, אמרתי שלא, אז ישר הוא תפס אותי ככה בכוח שלא אלך והקריא לי שיר בקול רם, שאספוג קצת קולטורה, ועל הדרך החתים אותי על עוד עצומה.
זה היה האיש. אחרי שנים הכרתי אותו כבר יותר טוב מכל בתי הבירה ובתי המרזח שהיינו יושבים בהם. הוא היה בן בית בכולם. היה מגיע אחר הצהריים כשכיסי המכנסיים הקצרים שלו נפוחים ממטבעות שהוא קיבל תמורת ספרי השירה שלו שהוא היה מוכר. היו לו קליינטים קבועים שקנו ממנו במין חצי תרומה חצי עניין אמיתי. הוא היה מזמין את כל מי שהיה במקום לשתות, ושומר לו קצת כסף למונית הביתה כשיהיה כבר שיכור, וזהו, למחרת יום חדש. אותו דבר".
אז התחלת מסרט למען המשפחה שלו?
"כן. הסכמתי לעשות סרט קטן לזכרו. לקחת את החומרים שהשתמרו לי מ' סיפורים מהחבית', לראיין את האנשים שהיו קרובים אליו, שאגב הסכימו כולם במהירות וברצון להתראיין לסרט, כי כולם אהבו אותו מאוד. התחלנו לקושש מפה ומשם, מהמשפחה, מהקרנות.
לא הייתה פה מההתחלה שום אשליה שזה יהיה סרט עצום בגודלו, שנסתובב בפסטיבלים בחו"ל או שנרוויח מיליונים. אבל המחשבה העיקרית שלי הייתה שאם אני לא אעשה עליו את הסרט אף אחד לא יעשה ותוך שנתיים-שלוש פשוט ישכחו אותו. ובכל זאת, הוא שווה שיזכרו אותו. הוא היה אדם אמיתי, רחב לב, שהלך עד הסוף עם האמונות שלו. לא התחלנו עם תסריט מסודר אלא עם ההנחה שמה שחשוב זה מה שיגידו האנשים שנראיין".
ליצן, אבל עצוב
ואכן, חשיבותם של אלה שמדברים על יבי בסרט גדולה. גדולה לפעמים עד כדי כך, שאתה תוהה מה בעצם היה חשוב כל כך ביבי עצמו, חשוב מספיק כדי שיעשו עליו סרט. הוא נולד בשם יונה בן יהודה (יהודיוף) בשנת 1934 בבוכרה, ובגיל שנה עלה עם משפחתו לישראל. בשנת 2002 נפטר מסרטן.
הסרט של שיסל - שאותו מוביל כמספר השחקן חיים טופול, שהיה חבר ילדות של יבי עוד כשהיו ילדים בשכונת פלורנטין בתל אביב של שנות ה-30 וה-40 מגולל את חייו של יבי. מילדותו דרך נערותו, אז היה חבר במחתרת לח"י, ועד חייו הבוגרים, כשהפך לקומוניסט מסור ונלהב ולמעריץ של ברית המועצות וגם למשורר מחאה - מראשוני הקוראים לסרבנות עוד במבצע סיני ב-1956, ומראשוני הקוראים להכרה בזכויות הפלסטינים, המזרחים, העניים והמקופחים.
עם זאת, כפי שעולה גם מהסרט, יבי לא נחשב מעולם למשורר דגול או לאמן חשוב באמת. האנשים שמדברים עליו בסרט - אורי אבנרי, יגאל תומרקין, דידי מנוסי, נתן זך, אורי ליפשיץ ואחרים - היו כולם אמנים חשובים ומשפיעים ממנו עשרת מונים, איש איש בתחומו. במהלך הצפייה
קשה שלא לתהות מה בעצם ערכו המוסף של הסרט, מעבר לסיפור חייו של אדם שחבריו המספידים היו כולם בולטים ממנו.
"זה נכון מאוד, מה שאתה אומר", שיסל מסכים. "אבל מצד שני, בדיוק פה הייתה התופעה המעניינת. מת איש שהוא ברמת הפרסום והחשיבות של יבי, שהיא לא עצומה ביחס למספידים בסרט. ובכל זאת, כל האנשים החשובים והמפורסמים האלה שמחים לחלוק לו כבוד ולבוא להצטלם ולדבר. ומדובר על אנשים שקשה להזיז אותם וקשה לראיין אותם. לך תזיז את אורי אבנרי מהבית. וכולם באו בלי להתחמק, כי כנראה זה נראה להם חשוב. כי באמת, הוא לא היה משורר גדול, אבל הוא השאיר איזה חותם אישי, איזו נגיעה בלב של האנשים האלה, שהקיפו אותו.
הוא היה מוביל חברתי בתוך החבורה הזאת. הרי מדובר באנשים עסוקים ובעיקר מדובר - אל תשכח - באנשים רעים! דרעקס אחד אחד (הוא צוחק). דידי מנוסי, שלא יגיד משהו טוב על בן אדם בחיים, נתן זך, אבנרי, תומרקין, שמוליק קראוס - כל האנשים האלה הם לא בדיוק חסידי אומות עולם בנחמדות שלהם. ובכל זאת, ליבי הם לא סירבו. להפך. באו ברצון".
למה?
"לא ברור. היה בו משהו".
אולי כי הוא באמת לא היה מספיק מוכשר או חשוב כאמן כדי לאיים על מישהו מהם ולעורר את קנאתו.
"אולי באמת. זו נשמעת לי כמו אפשרות הגיונית מאוד. תשמע, הוא היה איש מוזר. איש של ניגודים. היה בו מסתורין, איזו פרטיות קנאית לצד חיבור כמעט אובססיבי לאנשים. כשהייתי מקפיץ אותו הביתה לכיוון חולון הוא היה פתאום קופץ מהאוטו כשהייתי מאט, ורץ הביתה כדי שלא אדע בדיוק איפה הוא גר. מצד שני הוא היה מוקף תמיד חברים ואנשים באמת אהבו אותו. הייתה בו שמחת חיים ועליצות גדולה לצד עצב גדול שהוא הקפיד להסתיר, ושלא הצלחתי אף פעם לרדת לפשרו".
"העצב של יבי", מוסיף הצייר והפסל מנשה קדישמן, שהכיר את יבי היטב ושאייר רבים מטוריו ומספריו, "היה עצב קיומי של אמן, לדעתי. הוא היה איש שהתחלואים של החברה, של המדינה, הכאיבו לו ברמה האישית. הם הכאיבו לו אז הוא צעק. הוא צעק בשירים שלו. שירים שלדעתי אגב דווקא כן היו טובים כי היה בהם משהו מיוחד. שונה משירים של משוררים נחשבים יותר, דווקא כי לא היה בהם מבנה מסודר או משהו כזה. אבל אני חושב שהוא נעשה עצוב כשעם השנים הוא הבין שהוא לא יכול באמת להשפיע. ששום דבר לא משתנה ולא ישתנה בזכות שירה ואמנות. זה שבר את לבו".
אתה מרגיש אותו דבר?
"כן. פעם זה לא היה ככה. פעם, בשנות ה-60, ה-70, חשבתי שאני יודע הכול. על אמנות, ובאמצעותה על החיים. מה נכון, מה לא נכון, מה מוסרי, מה לא מוסרי, מה יפה ומה לא. אבל אז הבן שלי התגייס לצבא בשנות ה-80 והלך למלחמת לבנון. פתאום הבנתי שכמו שאבא שלי שלח אותי לצבא, כמו אברהם שעוקד את יצחק, ככה אני שלחתי את הבן שלי וככה הוא ישלח את הבנים שלו וככה זה לא ייגמר. אז בשביל מה כל הציורים והפסלים? הבנתי שזה באמת לא משנה כלום".
אז למה אתה עדיין יוצר?
"כי אני כמו ילד. אוהב לשחק בצבעים. להתפלש. משהו מציק לי אז אני משתולל. יבי השתולל עם מילים וצעקות ואני עם צבעים. אבל האשליה שאפשר לשנות את המציאות נעלמה עם הגיל ואני חושב שהיא נעלמה גם אצל יבי".
גם שיסל הוא יבי
יבי מעולם לא התחתן ומעולם לא הפך להורה. היו כאלה, שמוליק קראוס למשל אומר את זה בסרט, שטענו שיבי פשוט לא אהב שנשים נמצאות בסביבה. זה הפריע ליצירה, לרעיונות החשובים, לחברותא. מצד שני, הוא כתב שירי אהבה, חלקם אפילו שירים יפים שקראוס הלחין. בנוסף, בסרט מוזכרת העובדה שכנראה הייתה ליבי חברה קבועה במשך קרוב לעשור, אבל הוא הקפיד שלא לפרסם את העובדה הזאת בין החברים.
קדישמן מצייר את יבי. צילום: ראובן קסטרו
שיסל, מצדו, מסכים ומוסיף עוד כמה נקודות שבהן היה יבי אמביוולנטי. "גם מבחינה פוליטית הוא היה מלא ניגודים. איש לח"י שנעשה קומוניסט נלהב ומעריץ של ברית המועצות, אבל שגם ידע להסתדר נהדר עם כל מיני עשירים ולבקש מהם כספים כשהוא היה צריך לארגן משהו. הוא העריץ אנשי צבא והיה מחובר לממסד, כולם הכירו אותו ולא היו מסוגלים לסרב לו. רבין, פרס, איתן הבר.
מצד שני, הוא כל הזמן צחק עליהם וצעק עליהם והיה חבר של הערבים. איש מלא ניגודים שהעליב וביקר את האנשים שהוא הכי העריץ והיה תלוי בהם. ומשום מה הם בכל זאת אהבו אותו והיה להם חשוב להנציח אותו. דוד טרטקובר, לדוגמה, אמר לי שזה לדעתו סרט חשוב מאוד. עכשיו, מה חשוב פה? הרי זה לא סרט גאוני שממציא מחדש את הקולנוע הדוקומנטרי ויבי כאמור לא היה כזה אמן גדול. אבל כנראה היה לו חשוב שהסיפור יסופר".
מה הכי ריגש אותך בסרט?
"אני חושב שהמפגש עם קראוס. זה הכי נגע לי ללב. אולי כי אני מכיר את קראוס טוב יותר מאשר את האחרים, מהימים של חבורת לול וכסית, והמצב של שמוליק היום עצוב. וגם כי היה משהו ביחסים האלה - יבי ממש העריץ אותו, את קראוס, כתב לו את השירים שהם לדעתי הכי יפים שלו, וזה באמת היה קרוב אליי באותה תקופה. זו עוד דוגמה לכישרון הזה של יבי להתחבב. שמוליק רחוק מלהיות בן אדם קל, בטח אז, כשהיה בשיאו, והנה גם הוא נמס מול יבי".
יבי וחבריו היו הסלבס של אז. אתה וחבורת לול הייתם הסלבס של שנות ה70. אתה חושב שתרבות הסלבס של היום שונה באופן מהותי?
"מצד אחד היא דומה, כי תמיד הייתה החטטנות הזאת. מצד שני זה שונה, כי הכמות של אמצעי התקשורת, האינטרט וכל ההתעסקות הזאת במה שקוראים 'סלבס' הולכת וגדלה כל הזמן, אבל החשיבות של האנשים הולכת ויורדת. אם בשנות ה-50 הייתה חטטנות, אבל בכל זאת חיטטו אצל אנשים כמו אלתרמן, אלכסנדר פן וחנה רובינא, ובשנות ה70 חיטטו אצל אורי זוהר שהוא אולי לא אלתרמן אבל בכל זאת עשה פה כמה דברים בתרבות בארץ, אז היום כדי שיחטטו אצלך אתה לא צריך לעשות כלום".
שיסל, בן 62, עוסק בשנים האחרונות בהפקה של סרטים ושל תוכניות טלוויזיה, ולדבריו העניינים דווקא הולכים לא רע בכלל. אבל אין ספק שבזיכרון הקולקטיבי הישראלי הוא יישאר לנצח עם ליפת התלתלים המפוארת ובגד הים מ"מציצים". בינתיים התלתלים נדלדלו והאפירו והעיניים הכחולות השובבות כבר מאחורי משקפיים, אבל משהו בממזריות נותר עדיין. כשאני מציין בפניו שלמעשה הוא כמעט האחרון שנשאר מהחבורה-אורי זוהר חזר בתשובה, אריק איינשטיין מסוגר בביתו, משה איש כסית מת, בועז דוידזון חי בחו"ל-הוא מגחך.
שיסל ב"רד בנד". יח''צ
"בחבורה שלנו", הוא אומר, "אני תמיד הייתי הילד. הצעיר. אורי בן 73 השנה. אריק בן 70. יש להם נינים. זה מצחיק. אני לא זוכר שאני בן 62. השתתפתי עכשיו בסדרה 'רד בנד' עם הרוקנרול והבובות שהייתה חכמה ומצחיקה מאוד בעיניי, ולא הרגשתי זקן בכלל. אבל אחר כך, כשחשבתי על זה רגע, אמרתי לעצמי 'טמבל, הרי לקחו אותך כי אתה זקן' (צוחק). אז כן, זה מצחיק פתאום להיות הנציג האחרון, כמו שאתה קורא לזה".
איך היית מגדיר את המיקום שלך בתוך החבורה שלכם? אורי היה זה שעשה את הסרטים, אריק היה זמר מפורסם. איפה אתה? אתה רינגו סטאר?
"מבחינת מה שרואים מול המצלמה זה נכון. אני הייתי השלישי לפחות. אבל מאחורי הקלעים המקום שלי היה יותר חשוב. אני הייתי סוג של מפיק. זה שקושר את הדברים יחד. לא שהייתי איזה איש עסקים גדול, ממש לא, אבל מישהו היה צריך לעשות את זה. לא הייתה פונקציה כזו בחבורה, אז אני נכנסתי אליה".
אז למעשה אתה קצת כמו יבי, היית הדבק של החבורה.
"יכול להיות. אבל עשינו באמת הרבה. יותר ממה שיבי עשה. עם כל הצחוקים והשטויות היה צריך גם לקום בבוקר ולשלם משכורות וללכת למשרד. אבל אתה יודע, תמיד שואלים על זה. על החבורה, על איך שהיה פעם. זה כבר קצת נמאס. עבר באמת הרבה זמן. לא מתעסקים בזה כל היום, בלהעלות זיכרונות, בלהתגעגע. פשוט חיים. אנחנו בקשר, מדברים, עם אריק כל הזמן וגם עם אורי מדי פעם. נכון שרואים אותו רק כשמישהו מת או כשמישהו נולד, אבל החברות נשארה, ותמיד תישאר".
ובמשפט הזה של שיסל על החברות שלו עם החבורה שלו אני חושב פתאום שאולי טמונה אותה משמעות נרחבת יותר, שחסרה לי לגבי הסרט שלו על יבי. ואז אני נזכר בשוט האחרון של הסרט. אחרי שחיים טופול מצולם כשהוא מדבר למצבתו של יבי ואומר "אני אוהב אותך", נראים רוב משתתפי הסרט כשהם עומדים סביב מצבתו של יבי בבית הקברות.
לפתע נדמה שיבי הוא בבחינת תירוץ. אולי באמת מכיוון ששימש כמוביל חברתי וכסוג של דבק מחבר ומאחד בחבורה הזו. אבל הסרט הוא לא באמת עליו, בסופו של דבר, אלא על הגברים האלה. על הגברים האלה, ילידי שנות ה-20 וה-30, שכמוהם כבר לא עושים כיום. ועל איך הגברים האלה נפרדים אט אט. מיבי, ובאמצעותו זה מזה, מעצמם, מהעולם. דרך יבי, דרך שיסל, דור תש"ח אומר שלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
