פרווה חמה: סופר פרי אנימלס משמחים
אלבום תשיעי לסופר פרי אנימלס. כרגיל, יש בו מבטא וולשי כבד, חיוניות מקפיצה ומשמחת, גיטרות הרמוניות ויופי של שירים
סופר פרי אנימלס. צילום: רקס
"אין לנו שום שאיפות חוץ מאשר לעשות מוזיקה ולהתחמם כמו חרדונים בשמש", אמרו פעם. אבל אחרי שהאלבום "רינגס אראונד דה וורלד" זכה להצלחה עולמית מפתיעה, ואחרי שביפן הם הפכו לאלילים וחרגו ממשבצת "הלהקה האלטרנטיבית שמחממת להקות גדולות בפסטיבלים", לא הייתה להם ברירה אלא להרחיב את תחום השאיפות גם אל הקריירה.
את ההשראה וההשפעה הם שואבים מתקליטי שנות ה-70 של הרולינג סטונס, ממודי בלוז ואפילו מהאטפילד אנד דה נורת' - הלהקה מקנטרברי, עם פעמונים ופסנתרים אקוסטיים חמים, שירה קרובה לאוזן שנוגעת בנשמה וגם הצדעה ל"קיר הצליל" של פיל ספקטור, שאהב הפקות רבות שכבות, עשירות בקולות ובהרבה מאוד כלי נגינה. האלבומים שלהם מחויבים למורשת הרוק הבריטי שזכה לתהילה כשחברי סופר פרי אנימלס היו ילדים. מבחינה זו, החמישייה עומדת על כתפי ענקים, אבל מנסחת את הצליל העצמאי שלה.
אלבום הבכורה שלהם, "פאזי לוג'יק", יצא בדיוק לפני 13 שנה אבל לפסגת ההצלחה שלהם הגיעו הוולשים עם האלבום החמישי ("רינגס אראונד דה וורלד") והשישי ("פנטום פאואר"), שהגיעו לצמרת המצעד הבריטי. גם בארץ אהבו אותם מאוד. שני האלבומים שבאו אחריהם, "לאב קראפט" (2005) ו"היי ונוס" (2007), נמכרו קצת פחות, אבל כולם מוכרים קצת פחות טוב בשנים האחרונות. כך שלא ברור אם זו אשמת החיות השעירות.
מאז הוקמה, היא נעה בשדות התות שלה, כשהיא יוצרת רוק בריטי שופע פסיכדליה בעל אפקטים אלקטרוניים. להרכב יש 18 סינגלים שהגיעו לרשימת 40 הראשונים במצעד הסינגלים הבריטי, ואולי עכשיו יתווספו עוד כמה.
האלבום החדש, התשיעי שלהם, הוא דיסק משמח, מוזיקלית ומילולית, וגם הוא כקודמיו רווי פה ושם במבטא הכבד והכל כך וולשי של הסולן גריף ריס (שגם הוציא, בשנים האחרונות, שני אלבומי סולו מוצלחים). הוא שטוף חום ואור ורווי בגיטרות ובהרמוניות, בריפים ובגרובים, וגם אם אין כאן מקבץ מפוצץ של שירים מנצחים כמו ב"רינגס אראונד דה וורלד", יש בו את אותה חיוניות קופצנית נוסטלגית וגם איזושהי התקדמות מעניינת לכיוונים כבדים קצת יותר.
אם אני מבין נכון את ההתנהלות, נדמה לי שסופר פרי אנימלז רואים קצת מעבר למצעדי המכירות. הם חושבים במושגים של העולם הישן, כלומר: אלבום, ולא רק סינגלים. יצירה, ולא סתם אוסף מוצלח של שירים למכירה. וכך, על אף שעדיין מדובר באלבום מלודי של להקת רוק בריטי, יש פה פחות בלדות אקוסטיות, ויותר קטעים שמותחים את הקשת בענן בין השמש לבין הגשם.
"קרדיף בשמש" מעורר מחשבות על נסיעה בסירה בתעלות וולס. "גרביים לבנים" הוא מעין התעמקות בקלידוסקופ
ענק וססגוני. "נערות עירומות ומשוגעות" מזכיר לי משחק כדורסל בתיכון, אחר הצהריים. "המיטב של ניל דיאמונד" הוא מעין מסע בזמן, אל ימי הרדיו של שנות ה-70.
את עטיפת האלבום (הצבעונית והמקסימה במיוחד) עיצבו בצוותא החבר הלא רשמי של הלהקה, האמן פיט פאולר, והאמן היפני טנאמי, מי שעיצב את העטיפה הייחודית לאלבום האחרון של הלהקה, "היי ונוס". אם הקיץ הישראלי היה נראה כמו אלבום הקיץ הזה, היינו אנשים הרבה יותר מאושרים.
סופר פרי אנימלס, "דארק דייז, לייט יירס"
נא להמתין לטעינת התגובות
