ים של דמעות: מה קרה לגלעד כהנא?
גלעד כהנא יכול היה להציל אותנו מעצמנו, אבל אז, משום מה, הוא העדיף להציל את עצמו. מעין קינה על מעין גיבור
את המילים הללו כתב המוזיקאי והמפיק המהולל בריאן אינו כחלק ממכתב סירוב מנומס למעריץ שהציע לו להיות מעורב בקבוצת דיון ברשת בנושא "בריאן אינו". מי שתרגם אותן לעברית הוא לא אחר מאשר אהד פישוף, מנהיגה המיתולוגי של להקת נושאי המגבעת בעבר ואמן רב-תחומי בהווה.
לפני כמה שבועות שחרר כהנא את "Bad Love" - אם כבר מדברים על משורר עברי - שהוא האלבום השני של הפרויקט הלועזי שלו, The Walking Man. כהנא מודל 2011 הוא סלב איי-ליסט של האינדי הישראלי, דמות מרכזית בתרבות שלנו, מה שנקרא אמן חשוב. אסופת השירים החדשה שלו נשמעת מעולה: הלחנים משכנעים, התופים של תמיר מוסקט פריכים ומפתיעים, קולות הרקע המבריקים שתורמת נינט הם הדבר הכי טוב שעשתה מאז "ים של דמעות". ההפקה המוזיקלית, שכהנא עצמו חתום עליה, היא פיסת המוזיקה המרשימה ביותר שלו זה עשור. בכל פרמטר אובייקטיבי זהו אלבום מצוין.
אבל זאת לא ביקורת מוזיקה, בוודאי לא אובייקטיבית. שום דבר שקשור בכהנא הוא לא ממש אובייקטיבי, לא במקרה שלי לפחות. זר לא יבין זאת, אבל ברגע מסוים בזמן, אי אז בתקופת חילופי המילניום, היה כהנא המשיח - האמן שהביא בשורה עשירה ונדירה, מהסוג שמגיח בערך אחת לעשור, לתרבות הפופ האנורקסית שלנו. הוא לא היה "אמן חשוב", גם לא "דמות מרכזית" - הוא היה יוצר חד-פעמי, לפיד בראש המחנה, הדבר האמיתי.
מליצות, אתם אומרים? עבור כמה מאיתנו, הרבה לפני שנהפך לשם ידוע בכל בית, היה כהנא האמן הזה שמליצות לוחצות לו בצדדים. זה בעצם הסיפור: מי שהתאהב בכהנא בזכות יצירתו המוקדמת משקיף מאז על הקריירה שלו במפח נפש מתמשך.
כהנא החל את דרכו האמנותית בראשית שנות התשעים כחלק מההרכב הקומי "בוב קורדרוי מת". את במת הקאמל הוא חלק עם יאיר קז, לימים שותפו המוזיקלי הצמוד, ועם בחור בשם אורן פרבר. תיעוד של המופע לא שרד, אבל המעטים שהיו שם זוכרים ערב פרוע שבשיאו כהנא אוכל עוף חי על הבמה. משחלפה לה הפסינציה הקומית - שעוד תחזור ותשתלט על הפרסונה הבימתית שלו - מצא לו כהנא, בצוותא עם קז, עניין בעסקי המוזיקה.
ההרכב של השניים, ג'ירפות, נתפס בתוך קלחת הרוק-לפרצוף של אמצע שנות התשעים כאנומליה אוונגרדית: הרכב אקוסטי, רזה מלודית אך עשיר כלית, שבו סולואי
התקשורת התייחסה אל ג'ירפות כאל עסקת חבילה עם הג'יגלס, הרכב רוק צעיר שהתפזר מאז לאלוהים יודע איפה, והיה המתחרה הצמוד של ג'ירפות על תואר פריצת השנה. בדיעבד ברור מי ניצח בתחרות, אבל בזמן אמת לא נרשמה התלהבות גורפת מ"משוחח עם כיסא". אף ש"וואו" ("איזה אבסורד, אותו מקרר" וכו') היה ללהיט, ו"רמי מואשם באחזקת סמים קלים" עורר שערורייה זוטא כשהרדיו סירב להשמיעו, היו המבקרים צוננים מאוד כלפי ההפקה המוזיקלית המינימליסטית של אמיר צורף והאשימו את כהנא בהתנשאות, דאחקיונריות, תל אביביות יתר ונטייה להתחכמויות עקרות. זוהי תרגולת ישראלית ידועה - כל מוזיקאי שאי פעם ניסה להעניק נופך אינטלקטואלי ליצירתו חטף אותן האשמות: נונסנס, התחכמות, דאחקה. כהנא, מצדו, טען שנים מאוחר יותר שהוא כתב טקסטים פשוטים וישירים לגמרי, הוא פשוט עשה המון אסיד תוך כדי.
"משוחח עם כיסא" לא מכר המון (בסטנדרטים של 1999 כמה אלפים זה מעט) ובסופו של דבר הוביל להתפזרות ההרכב. אבל בעיני קבוצה מצומצת של מעריצים אדוקים הוא נשא עמו הבטחה לרוק ישראלי מאתגר וניסיוני, לראשונה מאז נושאי המגבעת. ההבטחה הזאת התממשה במלוא התנופה באלבום הסולו הראשון של כהנא, "שכחתי איך לאכול", שיצא שנה לאחר מכן.
האלבום, שמלווה בדרכו הכהנאית הפתלתלה את הפרידה מאשתו הראשונה (טל ליפשיץ מ"עד החתונה"), הוא האלבום הכי מופחת ערך בהיסטוריה של הרוק המקומי. מדובר ביצירת לואו-פיי אלקטרו-אנלוגית אינטנסיבית, שהוקלטה בעיצומו של משבר אישי עמוק על טייפ שמונה ערוצים בבית, יצירה שלמידותיה נתפרו קלישאות מזן "האלבום הטוב ביותר שאינכם מכירים". כל לחן, כל פכפוך של סינתי ישן, כל צירוף מילים עקמומי, הם צליפה ישירה ללב ולראש. זו תחושה סובייקטיבית, כאמור, אבל לא תלושה: באתר המוזיקה העצמאי "השרת העיוור", למשל , הכתירו רבים מהמשתמשים את האלבום בתואר "יצירת מופת אבודה".
מובן שהרדיו של ראשית המילניום לא ידע איך לאכול את השירים האלה, וגם המבקרים של התקופה לא הצליחו לזהות בזמן אמת איזה אוצר יש להם בידיים. אחד מהם, אז מבקר בכיר, הציע לכהנא לזרוק לפח את "זבובה בהיריון התאבדה לי על אחת מעדשות המשקפיים", מהשירים העבריים היפים והכואבים ביותר. האלבום מכר 500 עותקים, כמות מביכה בכל מובן, והוגלה מן המדפים לצמיתות.
ב-2003 חזר כהנא לתודעה לאחר שהוציא את ספרו הראשון, "תכנון להתאוששות מאסון" - אסופת סיפורים שמתרחשת בעולם פוסט אפוקליפטי חלומי. סמואל דילייני פוגש את פיטר גריאנוויי, אם תרצו. אמנם הפרוזה של כהנא לא ניחנה ברגישות הסיסמוגרפית לשפה ששירת הרוק שלו הצטיינה בה, אבל היה בה בכל זאת ממד נועז ומאתגר צורנית: מ"הוראות השימוש", שצורפו לספר כנספח, ועד לסיפור על השתלטות חייזרית שכתוב בשפה של החייזרים במקום בעברית.
בערך באותו זמן התאחדו ג'ירפות, וגילו להפתעתם ש"משוחח עם כיסא" עשה סיבוב אצל התרמילאים בהודו ונהפך ללהיט סטלנים חובק מדינה. אז גם הרים את ראשו כהנא הקומיקאי, והפרסונה הבימתית הייחודית שלו הפציעה: בין השירים החל כהנא פוצח במונולוגים אבסורדיים מאולתרים, מלווה בג'אמים של חבריו ומתודלק בכמויות מופרזות של בירה. ההומור המיני, הפוליטי, האגומניאקי שלו ברגעים הללו הפך עד מהרה למרכז הכובד של ההופעות ולתופעה בעלת אפיל מסחרי רחב בהרבה מזה שהכיר עד כה.
במקביל להצלחה חל שינוי באופי היצירה. לא ששני אלבומי הסולו הבאים של כהנא- "The Promised Landing", באנגלית , ו"360", אינסטרומנטלי - חיפשו את אהבת הקהל הרחב, אבל הם סימנו דרך חדשה, "בוגרת" יותר, בכתיבתו. הטקסטים שלו באנגלית היו ישירים ופשוטים הרבה יותר מאלה שכתב בשפת הקודש, והאלבום האינסטרומנטלי הרשים במקצועיותו אבל הדיף קור ומכניות, כאילו נעשה לפי הספר. נדמה היה שכהנא הקשיב למבקרים והחליט ללכת על לא מתחכם, לא ציני, בלי מסכות; אלא שעם המסכות הוסרו גם הפנים עצמם, ואיכויות העומק של יצירתו קהו.
אחר כך באה לג'ירפות הצלחה ענקית עם "גג", וכהנא הפך סופית לאייקון. "גג" הוא בהחלט אלבום ראוי, ויש בו ניצוצות של גאונות (רק גאון יכול לנסח משפט כמו "חייב לשכב עם כל דבר שזז יותר מהר ממני"), אבל הוא כבר לא אלבום של אאוטסיידרים, אלא של חברי כבוד בזרם המרכזי של הרוק הישראלי.
כהנא המשיך לקצור את פירות ההצלחה עם עוד פרויקטים בעלי פרופיל גבוה: ספר השירה שלו "מנוף מצביע על הים" והאלבום הראשון של פרויקט ווקינג מן. המשותף לשניהם הוא הנטייה לפישוט הולך וגובר, טקסטואלית ומוזיקלית. מיוצר אוונגרדי וחידתי נהפך כהנא למלך הבלי-בולשיט. התהליך הזה הגיע לשיאו עם "אין כניסה לפילים", האלבום האחרון של ג'ירפות, שזכה להצלחה נאה אך עורר את זעמם של כמה מהמעריצים הוותיקים. המבקר עמית קלינג, למשל, כתב שהאלבום עמוס "קלישאות שלא היית מצפה ממישהו כמו כהנא ליפול בהן".
הביקורת של קלינג אולי מוגזמת בנחרצות שלה, אבל היא מביעה סנטימנט שקל להתחבר אליו. כשאתה מזהה יוצר כיורש של פישוף, אריאל ואולי אפילו חזי לסקלי, קשה לקבל את המעבר שלו לריאליזם וידויי צנום. השוואה נוחה תהיה אולי ג'ון לנון, האיש שהקדיש חלק נכבד משנות השישים לפסיכדליה חותכת קצוות ואפופת סמים, ובשנות השבעים עבר לעשור של כתיבה אישית ומינימליסטית. יש לא מעט אנשים שחושבים ש"פלסטיק אונו בנד" הוא הדבר הטוב ביותר שלנון עשה אי פעם, וחבל.
מעבר להצטמצמות הדמיון, יש דבר נוסף המשותף ללנון ולכהנא: שניהם יוצרים אינטואיטיביים מאוד. שניהם מצטיינים בביטוי בלתי אמצעי של עולמם הפנימי, ומעל היצירה שלהם מרחפת התחושה שלא התקבלו החלטות טקטיות לגבי שינויי סגנון. מהבחינה הזאת קשה להאשים את כהנא בכך שנעשה רגיל יותר - בימי האסיד נתנו שיריו ביטוי לעולם פנימי עקום, מצחיק וסוריאליסטי, ועכשיו, כשהוא על בירה, הפך לבוקובסקי קטן. כהנא, במילים אחרות, ממשיך למלא את שליחותו החשובה ביותר כאמן: להיות הוא עצמו.
האלבום החדש, שאותו צירף כהנא בחינם לגיליונות של "עכבר העיר" (תרגיל שהוא חוזר עליו- "360" צורף למגזין באותו שם; בכך הוא מצטרף לרדיוהד ברשימת האמנים שהתפנו למהפכות שיווקיות אחרי שהשלימו את המהפכות האסתטיות שלהם), הוא אלבום מצוין, כאמור, אבל הוא אינו, בשום אופן, אלבום ענק. לי קשה איתו מאוד.
בראיונות מהשנים האחרונות מרבה כהנא לדבר, בדומה לאינו, על כך ש"תפקיד האמן לאכזב את הקהל". קל להסכים איתו: אין שום סיבה שכהנא ימשיך במסעותיו האוונגרדיים רק משום שאיזה מעריץ מקובע מתגעגע לאלבומיו הראשונים. הוא לא הפראייר שלי. אבל כשאני מאזין לחומרים החדשים של כהנא אני הופך בעצמי לאותו "כוח אדיר של שמרנות", אולי משום שאת החלל שפינה כהנא בעמדת פורע החוק של הרוק העברי, קלינט איסטווד של התו והמילה, עדיין לא תפס איש. לפחות פישוף עצמו חוזר כעת למלא את החלל באלבום פופ עם הרכב אתגרי בשם "בני המה". פראיירים לא מתים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם