הטראנס של ניל יאנג
במהלך הקריירה הארוכה שלו, ניל יאנג הוציא תחת ידיו הרבה תקליטים קשים ומוזרים, אבל שום דבר לא הצליח להכין את המעריצים ואת חברת התקליטים, לאלבום Transשיצא בשלהי 1982. אלבומי כישלון
בסוף דצמבר 1982, בין התקליטים “Re-ac-tor” ו”Everybody Rockin” הוציא ניל יאנג את אחד התקליטים הכי מוזרים שלו, "Trans", שהכיל חוץ משלושה שירי רוק-פולק יאנגיים מובהקים גם רצועות אלקטרוניות בהן הוא שר בקול מעוות (האלבום אף כולל ביצוע אלקטרוני לשיר Mr.Soul של להקת הפולק באפלו ספרינגפילד, שיאנג היה חבר בה). התקליט היה כל כך לא אופייני לאמן הפולק-רוק שכולם הכירו עד לאותה הנקודה.
נכון שיאנג היה מוזיקאי מוזר והפליא ביצירות מורכבות יחסית קודם לכן, ביניהן "Tonights The Night" ו-"On The Beach" המופתיים, שדווקא כן זכו לכבוד שהגיע להם, אבל "Trans” גרם לאנשים לגרד את הפדחת שלהם בבלבול.
באותה שנה עבר יאנג מחברת התקליטים הוותיקה Reprise לGeffen, שהציעה לו מיליון דולר תמורת כל תקליט שיראה אור. מעבר, שיאנג מאוחר יותר טען שהיה אחד הטעויות הגדולות שהוא עשה: "זאת הייתה טעות מזורגגת, הם (Reprise) היו חברת תקליטים נהדרת, והם היו טובים אלי מההתחלה. הם עמדו מאחורי כל הדברים שעשיתי בכל הרמות-בין אם זה היה מסחרי ובין אם לאו".
באותה תקופה יאנג היה טרוד בדברים רבים חוץ ממוזיקה, לאחר שהתגלה שגם בנו השני, בן, לוקה בשיתוק מוחין. ניל ואשתו פגי בדיוק היו בתהליך תוכנית טיפול אינטנסיבית בבן באותה התקופה, תוכנית ששאבה מהם משאבים מנטאליים רבים.
יאנג עצמו חש אשמה רבה על כך שגם בנו השני מאישה אחרת היו משותק, והחל לשאול את עצמו שאלות קשות. האמת היא שחלק גדול מהאנשים בסביבתו בכלל לא ידעו מה עובר עליו. יאנג עצמו לא הרבה לדבר על מה שמטריד אותו, וטען שלא רצה שאנשים ירחמו עליו.
"מוזיקה אלקטרונית היא כמו מוזיקת פולק בשבילי, סוג חדש של רוק אנד רול, מאוד סינטתית ומנוכרת באופן שיש בה כל כך הרבה רגש...אני חושב שהמוזיקה החדשה היא רגשית, מאוד רגשית, מכיוון שהיא כל כך קרה...יש לי את הסינתיסייזרים שלי ואת המחשבים שלי, ואני לא בודד".
ניתן להצביע על ארבעה גורמים מרכזיים שדחפו את יאנג לכיוון האלקטרוני, שנפגשו כולם ב"Trans": באותה תקופה יאנג גילה את הווקדור, שהוא כלי לעיוות הקול. קודם לכן הוא גילה את סינתיסייזר שהיה מכשיר חדשני יחסית באותה תקופה, עם מעבד וזיכרון של מחשב, התקליט של קרפטוורק (Kraftwerk - Computer World) - אלבום אלקטרוני שיצא שנה קודם לכן ומאוד השפיע על אינג, והטיפולים בבן.
יאנג בילה שעות רבות יחד עם בן, ולמרות שבן לא יכול לדבר, הוא יכול להגיב באמצעות עיניו ובאמצעות מתג מיוחד
"Trans" הוקלט בהוואי, ובתחילה סגנון המוזיקה המקומי הוא זה שקבע את הסגנון של יאנג. כאשר דיויד גפן הגיע לאי על מנת לשמוע את החומרים שיאנג הקליט, ניל השמיע לו מוזיקה בסגנון הוואי, ולא את המוזיקה הממוחשבת שיצר באותה התקופה. יאנג טוען שגם זה היה טעות, וכיום הוא מצר על כך שהוא צירף את השירים הקונבנציונליים יותר לתקליט, וטוען שהיה צריך להשאיר אותם בחוץ.
"היה לי קונספט. כל האנשים עם הקולות האלקטרוניים עבדו בבית החולים, והדבר היחיד שהם ניסו לעשות זה ללמד תינוק ללחוץ על כפתור"
יאנג רצה לצלם קליפים לכל השירים בתקליט על מנת להכניס היגיון לסיפור. חברת התקליטים לא הסכימה, גם לאחר שהציע להוציא מכיסו הפרטי כמחצית מהסכום, חברת התקליטים עמדה בסירובה.
ב-1983, דיויד גפן (אותו גפן שחלק גדול מהמוזיקאים כל כך העריכו, אותו גפן שקורט קוביין הודה לו במשך כל חייו הבוגרים על כך ששחרר אותו מהחוזה עם חברת התקליטים Sub Pop, אותו גפן שהחתים בשנות ה-80 את "רובים ושושנים", אותו גפן שחברת התקליטים שלו הייתה בין החברות החזקות במהלך שנות ה-90), תבע את ניל יאנג על סך של 3.3 מיליון דולר, בטוענה שיאנג מוציא תקליטים משונים בעלי סאונד שלא אופייני לו, בתגובה הגיש יאנג תביעת נגד על סך של 21 מיליון דולר. התביעות בוטלו בסופו של דבר, וגפן הביע חרטה על המהלך.
כיום, חלק מהסאונדים נשמעים קצת מיושנים, יחד עם זאת, נראה שהאלבום עצמו דווקא השתבח עם השנים, ולא נשמע כל כך מוזר כפי שהוא נשמע לפני יותר משני עשורים. המקצבים נוטים להיות קצת חדגוניים, ומונוטוניים, אבל זה מה שיאנג ניסה ליצור - מוזיקה קרה שממנה ניתן יהיה להוציא רגש.
בנוסף, יאנג ראוי לכל קרדיט אפשרי על חזון ויצירתיות שלא ניתן היה למצוא באותה התקופה, לפחות לא אצל אמני רוק, גם אם השאיל חלק מהרעיונות שלו, נראה שהקדים את זמנו ולקח סיכון רב במהלך שהתברר בתור כישלון קולוסאלי באותה התקופה.
יאנג הצליח לאחד שורה של רעיונות איזוטריים בתקליט אחד: הווקדור באותה התקופה לא היה ציוד קונבנציונלי, והוא היה בין הראשונים שהשתמשו בו, מהלך שהשפיע מאוחר יותר על שורה של להקות פופולריות כמו "רובים ושושנים" ו"בון גובי".
את הריף האלקטרוני של "Sample And Hold" ניתן למצוא בסיומת של "Let Down” של רדיוהד. בנוסף, מדובר באחד האמנים הבודדים שראה את האמנות שלו כחלק ממכלול ויצא במהלך על מנת להוציא שורה של קליפים (שמעולם לא יצא), מהלך שבוצע על ידי אמנים רבים בהמשך (כמו פסנג'רס של יו2, או Year Zero של ניין אינץ' ניילס שעשו וריאציה על הנושא והוציאו פסקול לסרט שלא קיים) וגם אם לא מדובר בתקליט הטוב ביותר שלו (דעה שהוא חולק עליה), עדיין מדובר באחד התקליטים המיוחדים והמעניינים של יאנג.
אפילו אם החזון בשלמותו לא בא לידי ביטוי בפרויקט הזה, עדיין ניתן להבין שמדובר באלבום שהקדים את זמנו, ואם מקדישים זמן להאזנות חוזרות, החוויה בהחלט הופכת למעניינת יותר. מעריציו של יאנג יכולים רק לנשוך את שפתם עד זוב דם, ולחלום שיוציא אלבום מעניין כזה כיום.
אולי באחד מהימים, יאנג יחליט להוציא את התקליט כפי שהוא רצה להוציא אותו באותה התקופה, בתוספת הקליפים המדוברים. אם זאת, נשאלת השאלה האם אכן הוא צריך לעשות זאת, שכן כיום, בניגוד לעבר, יש כאלה שכן מבינים מה ניסה לשקף וליצור באלבום.
*כל הציטוטים המובאים הם מתוך הביוגרפיה של יאנג, "Shakey " שנכתבה ע"י ג'ימי מקדונג' (Jimmy McDonogh), בהוצאת Vintage.
נא להמתין לטעינת התגובות
