קופסת ההפתעות של ניל יאנג
1,200 דקות האזנה וצפייה, יותר מ-130 שירים, עשרה די-וי-די, עד 400 דולר לערכה ו-55 קטעי אודיו חבויים מיברג בילה לילות ארוכים עם מארז הארכיון החדש של ניל יאנג - אולי הפרויקט המגלומני והשחצני ביותר בתולדות הרוק - וגילה שלמרות הכול, האיש צעיר לנצח
כעשרה ימים אני מחטט והופך ומאזין ומתבונן בתוכן הקופסה, המכונה "הארכיון של ניל יאנג, פרק1, 1963 - 1972". הכפולה הדלה שהוקצבה לי לשרבט בה את ממצאיי, תכיל בקושי את מסקנותיי בדיון העקרוני, האם ראוי לו לאמן חי להציב לעצמו אנדרטה כה מגלומנית כבר בחייו, או שזה תפקידם של ההיסטוריה ושל כוחות השוק, להכתיב את ההיקף והתוכן שנים לא מעטות אחרי שהלך האמן לעולמו.
האין זקוקות רטרוספקטיבות מסוג זה לסוג של התפתחות אורגנית ואינן יכולות לבוא לעולם באופן
שרירותי וכוחני כל כך, עם תג מחיר שבימים אלה נמצא מחוץ להישג ידו של החסון בברוקרים. אני מסכים עם העיקרון היאנגי, שאף אחד לא יוכל להעמיד ולארוז קופסה כה עמוסה בנכסים תרבותיים כאמן עצמו. אבל הכי רחוק שהייתי הולך, היה להניח ליאנג להכין את הקופסה עד התג האחרון שבה, ולהשאיר את ההחלטה על גורלה לדורות הבאים, כולל נציגים עם יפוי כוח נוטריוני מטעמו. מובן שאין טעם ללקות, אפרופו יאנג, בהתקף התחסדות; אנו עוסקים בעולם מובהק של היצע וביקוש.
דבר אחד מובן וידוע למפרע: מעטים בלבד מאוהדי יאנג המושבעים, אלה שזגזגו איתו תחת אש חיה כל הקריירה שלו, יכולים להרשות לעצמם לקנות את הארכיון באחת משלוש גרסותיו: 70 דולר לדיסק; 250 דולר לדי-וי-די; ו-400 דולר לבלו ריי. זה לא קניית חפץ תרבות; זאת משכנתה. אישית, אני מעדיף להשאיר לילדיי משהו שיישרת אותם כחלק מירושתם. את ניל יאג הם לא סובלים, אבל זה כבר דיון אחר.
במחוזות דלילי החמצן הללו הדיון בעלות קטנוני ממילא. זה כמו ללכת לפיטר לוגר, לאכול סטייק פורטרהאוז לארבעה ולהתלונן על המחיר. יש דברים שהמיתוס שהם מייצגים גדול ממחירם. ההנחה היא כי ניל יאנג הוא אחד מהם. אישית, אני חושב שעליו לעמוד בקריטריונים נוקשים ביותר כדי לכוונן את אקדח תגיות המחיר על מחירים כאלה בלי שידו תרעד.
במגלומניה כמו במגלומניה. בפרמטרים החיצוניים שלו, גדול הארכיון כבלוק מבטון לבנייה וגם אינו שוקל פחות. אחרי שאתה מתגבר על השאלה כיצד פותחים את הקופסה, אתגר אינטלקטואלי שאינו שונה מהקובייה ההונגרית, אתה מגלה, גם זאת במאמץ ניכר, שהיא בנויה כשידה קטנה; בקומה העליונה שוכנת מגירה, קופסה בתוך קופסה, מעין בבושקה יאנגית, ובה עשרת הדי-וי-די שקשה מאוד לחלץ אותם ללא ציפורני אדם-זאב. אז כדאי לחכות לליל ירח מלא.
באמצע מקופל פוסטר גדול מהסוג של ילדותנו. כמו זה שהיה באלבום הלבן של הביטלס, שתלינו בנעצים בחדר. במגירה התחתית ספר מעוצב להפליא, שנראה כמו אלבום שאמו של יאנג שמרה והדביקה. הספר מוקפד, אבל כמו בהדבקת הנפל של ספר הביטלס ב-Let It Be, ניתן לנחש כיצד עוד כמה דפדופים, יתחילו דפיו לנשור ממנו כמו כרוזים מעל עזה.
זה בסדר מצדי שיאנג חמד את כל הקרדיטים. הוא הבמאי, בפסבדונים המוכר ברנרד שייקי. הוא השחקן, הזמר והנגן, הרי האטרקציה כולה נולדה במוחו הקודח. סך הכול מכיל הארכיון 1,200 דקות האזנה וצפייה, ולא ברור אם אלה כוללים את האייטמים החבויים באותם משחקי "איפה מתחבא ניל?", שיאנג כה נהנה מהם. אני לא אוהב את מסעות אינדיאנה ג'ונס הללו אחרי שיר זה או אחר. אני זקן מכדי לפצח את החידות. כאשר
נדמה לי ש-1,200 דקות הן 20 שעות. חובב יאנג ממוצע צריך להיערך נפשית לאתגר הזמן הזה. להודיע בעבודה שנפל לו ארכיון על הרגל ושהוא במיטה בהוראת אורתופד. הארכיון מסודר כרונולוגית. מיאנג הצעיר מצרצר ב-1963 ועד לימי הזהב והשושנים של פוסט "קציר", האלבום המצליח כלכלית ביותר שלו, שגרם ליאנג לכמעט ארבעה עשורים של נאחס, מכיוון שיאנג מעולם לא רצה להיות מחברם של שירים ידידותיים. לאלה שיצאו לו הוא בז, אך הוא נותר כבול לפופולריות שלהם.
בתשעת הדיסקים הראשונים 128 שירים, 12 מהם חבויים. ואת כולם מלווים הסברים על מגה-הרצים, דציבלים ושאר מונחים שמדברים בעיקר למדענים בנאס"א, או לפחות לא אליי. עוד מפוזרים בארכיון כ-20 קטעי וידאו: קטעים מהופעות, קטעים מהחיים, יאנג צעיר, יאנג צעיר לנצח וכאלה. בתוך הסלט הזה מתחבאים 55 קטעי אודיו נוספים, שאתה עולה עליהם במקרה ושלא תמצא בקלות את דרכך חזרה אליהם. הדיסק העשירי הוא סרטו של יאנג, Past Journey Through The, שהוא אייטם קוריוזי והיסטורי יותר מהסרטים הראויים שעשו עליו ג'ונתן דמי וג'ים ג'רמוש, ומזכיר יותר את סיפור הנפל "רנלדו וקלרה" הגנוז של בוב דילן.
מתישהו באמצע הלילה, באחד מהם, הרגשתי מעט מכויס. רוב הזמן, ואינני מגזים, אתם מאזינים לשירים של יאנג מ-1963 עד 1972, השנה של "קציר", שעה שאתם מתבוננים בשיקופית צבע נייחת, משהו שניתן לקרוא לו "טבע דומם מתנועע". מדוע מתנועע? כי בכל צילום, שהוא כמו טפט של השיר, או שרואים תקליט ויניל מסתובב על פטיפון, או טייפ גלילים מסתובב, או מאוורר.
לעתים נדירות המצלמה זזה שני ס"מ ומשנה זווית התבוננות, ואז אתה מזנק ממושבך כמו באמצע סצנת האקשן המסעירה ביותר ב"שליחות קטלנית". רוצה לומר, שאולי בגלל העובדה שהפרק הראשון של הארכיון הוא הדל ביותר מבחינה ויזואלית, מבחינת חומר גלם, הוא גם המשעמם ביותר חזותית. אלא אם מישהו מוכן לתת לצילומים הסתמיים ברקע חותמת הכשר של אמנות. לא אני.
סוגיה עקרונית נוספת: על אף שיאנג, לזכותו, מנסה להיצמד לחומר האישי שלו בלבד, בעיקרון המשימה היא בלתי אפשרית. הוא היה שותף בהרכבים שונים והוא אינו יכול לנפות אותם מההיסטוריה שלו כיוצר. כאן, לפחות בעיניי, מסתבכים הדברים. באפלו ספרינגפילד, למשל, הלהקה שבה היה חבר עם סטיבן סטילס, שהלך איתו לשתי להקות נוספות, נארזה כבר בארבעה דיסקים ובהם כל החומרים שאי פעם הקליטה.
אבל העובדה שהארכיון מכיל גם שני אלבומים חיים שלו מהשנתיים האחרונות, שניהם מהשנים 1970 - 1971, לא עושה את מלאכתו של המבקר לקלה. הכללתם בפרק הראשון, מנפחת באופן מלאכותי אותו ואת הארכיון כולו. אם, נניח, ניתן היה לארוז את יאנג בארבעה בלוקים, מן הסתם כעת הוא יזדקק לחמישה, או מין קומבינה אחרת שמרשרשת דולרים.
קשה שלא להשתאות נוכח השאפתנות של יאנג. קשה לי לחשוב על מילה אחרת. כמה נהדר יכול היה לשוב ולארוז כתבות עיתונאיות מוצלחות בהרכבים שונים, ולקוות שכל קונפיגורציה תענג קורא שלא יצא לו לקרוא אותן בעיתונים שכבר אינם קיימים, או שהחמיץ אותן מכיוון שהיה צעיר מדי או טרם נולד. תחשבו על הערך המוסף ההיסטורי, הארכיוני, הפוליטי והסיפורי, שז'אנר כזה יכול היה להוסיף לחיינו. בעוד עשר שנים יהיה צריך להסביר מי היה עייזר ויצמן. קל וחומר את כל הסיפורים הנפלאים עליו. אבל הז'אנר הזה, שמצליח בארצות אחרות, לא עולה יפה בארץ, אפילו לבכירי הכותבים.
ספון בכורסה, מול הפלזמה, באמצע הלילה וחמוש באוזניות, הפכה לעתים חוויית ההאזנה לארכיון להזייתית, ובעיקר למסע היסטורי לעבר. נזכרתי בשלוש השנים המתוקות שהיו לנו עם רבין, שעליהן אנחנו משלמים עד היום בריבית, אלמנט הנקמה באדנותנו. אלה היו הימים של נשים בירוק, המתנגדות האקטיביות לפינוי התנחלויות, שיצא לי לכתוב עליהן. זה גם היה הזמן שבו הגיע יאנג להופעות בישראל עם חלק מפרל ג'אם.
אני זוכר את עצמי יושב על סלע בברכת הסולטן, כאשר מישהי ניגשה אליי עם כוסית פלסטית צוננת ובה מיץ אשכוליות וודקה. כאשר הבטתי היטב, זיהיתי את איב, אחת מהנשים בירוק, צ'ילבה פוליטית. חשבתי אז שלפגוש את איב הירוקה אצל ניל יאנג, היה סוג של דיאלוג. כמה רחוקה ממני יכולה להיות מי ששירי יאנג מדברים אליה. כתבתי על כך ברוח הדברים הללו. כמה מכוער היה לראות את השמאל הישראלי, אותה חיה תשושה שחלפה ועברה מהעולם כדי לפנות מקום לנתניהו, קמה על רגליה ומאשימה אותי בהתרועעות עם האויב או בולשיט דומה.
חשבתי ששום דבר לא יכול היה לחבר אותנו חזק יותר מאשר לשיר את "אוהיו" עם נשים בירוק. אבל לא כך חשבו הקומיסרים ממפלג הקלגסות המוזיקלית. כמעט 20 שנה חלפו. רבין נרצח. לא כי שתיתי וודקה עם מתנחלות. אנחנו עשרה צעדים אחורה מאיפה שהיינו אז. ורק ניל יאנג, צעיר לנצח, מסוגל עדיין בגיל 65 להתעקש שהפרק הראשון בארכיון שלו ייצג את תפיסת עולמו במלואה, בלי לוותר על פסיק. נכון שזה מגלומני, מוגזם, חף מצניעות וכוחני, אבל אני חושב שכל ההתחלות קשות. את הטעויות בפרק הראשון יתקן יאנג בפרק השני. נכון שהוא ודילן כבר לא יתקנו דבר בעולמנו. אבל תחשבו כמה עצוב ומשעמם יהיה בלעדיהם, בקרב האחרון שמתנהל בימים אלה ממש, בין הטובים לרעים.
