"אדומי השפתות" רחוק מגל הפיוטים
פרופ' נסים קלדרון חושב ש"אדומי השפתות", הפרויקט החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח, הוא אלבום מכונן סחרוף ומוכיח לקחו את שיריו של שלמה אבן גבירול, שנחשב לאנרכיסט לא קטן גם בזמנו, וחימשו אותם בסגנונות עכשוויים ומערביים לגמרי. סחרוף: "אצל אבן גבירול מצאתי בלוז שבא מן העבר שלי"
וכאשר עולה מתוך המסיבה המשותפת הזאת קולו של ברי סחרוף, מיד עונה לו מקהלה של קולות וכלים - שורה שלו מול שורה שלהם. "בחייכם, אדומי השפתות" - שר סחרוף את המילים של אבן גבירול - "אשר משכו לבבי בעבותות: פנו אליי וזכרו אהבתי, ושימרוה כמו דינים ודתות". הוא משביע את משתתפי המסיבה לשמור על האהבה, על המשיכה ההדדית, ועל המוזיקה המשותפת והחוגגת.
סחרוף ומוכיח אומרים שניהם שהם אהבו את הביטוי "אדומי השפתות" - שפתיים אדומות מיין, או מתשוקה. הם אהבו את המשיכה הזאת, את הביחד החושני הזה. הם רצו שהתקליט כולו יישמע כאילו הרבה שפתיים אדומות שרות בו, משתוקקות אל שפתיים אדומות נוספות שיצטרפו אליהן.
אחרי שהקשבתי לאלבום, האוזן נמשכה אל האלבום "ברי סחרוף בהופעה 1993 - 2002". רציתי להשוות בין הופעה מודרנית של ברי סחרוף לבין הופעה שלו שהולכת אל ספרד המוסלמית של ימי הביניים. "ברוכים הבאים למסיבת סוף המאה" - כך מתחיל סחרוף את ההופעה המודרנית, במילים שכתב עם דן תורן, ובמוזיקה שהלחין עם רע מוכיח. כאן מסיבה, ושם מסיבה. אבל איזה הבדל בין מסיבה למסיבה! "אדומי השפתות" לא מזמין את המאזינים שלו אל "מסיבת סוף המאה". " אדומי השפתות" לא אומר למוזמנים שלו "אצלנו תקבל אקדח ומסכה". שם באו אנשים לשיר ולנגן בלי תחושה של סוף, בלי אקדח, ועם הרבה פחות מסכות. ואף על פי כן זה לא אלבום נוסטלגי.
חוקרי השירה העברית של ימי הביניים מספרים לנו על "תרבות חצרונית ושירה חצרונית" (את הביטוי טבע יוסף ויס). שלמה אבן גבירול חי רוב ימיו בסראגוסה של המאה ה-11, אבל כל מי שביקר באלהמברה שבגרנדה, לא ישכח את הארמון המפואר ביותר ששרד מספרד המוסלמית. שם אפשר לטייל גם היום באותן חצרות מלוכה שבהן התקיימו מסיבות השירה והחשק, שבשבילן כתב אבן גבירול, ואותן מצליח להחיות האלבום הנפלא של סחרוף ומוכיח. לא במקרה מדובר על תרבות "חצרונית".
מערכת הארמונות של אלהמברה מוקפת בחצרות מטופחות רבות, כי התרבות המוסלמית החשיבה מאוד את המקום המתורבת שליד הארמון - זה המקום שאיננו פרטי לגמרי כמו הבניין הסגור, וגם איננו פרוץ לגמרי כמו הנוף הטבעי. החצר המלכותית היא תחום ביניים שבין טבע לבין תרבות, בין אינטימיות לבין פתיחות, בין הלבד לבין ההמון. שיחים מפרידים בין החצר
בחצרות האלה נהגו עשירי ספרד המוסלמית לקיים מסיבות. הם הזמינו אליהן ידידים וטיפחו בהן ידידות. הם הכינו לאורחים מאכלים ובעיקר דאגו ליין טוב, שאותו הגישו נערים ונערות חטובים, שהאורחים הוזמנו לשיר להם שירי חשק, ולהתענג על האווירה - ואולי לא רק על האווירה - הארוטית שהם יצרו. במסיבות החצר האלה היו גם שירה ומוזיקה.
התרבות החצרונית המוסלמית האמינה שרצף אחד מחבר בין החושים המגורים והיין, הסקס, האוכל, הצמחים, המים, המילים, הרעיונות וצלילים. אל מסיבות החצר הוזמנו גם יהודים - נשואי פנים ושרי צבא כמו המשורר שמואל הנגיד, או תלמידי חכמים גאוני-ביטוי כמו שלמה אבן גבירול.
אלף שנה מאוחר יותר יש לסחרוף ולמוכיח "רעש לבן": יש להם רוק שהאסתטיקה שלו מכילה את הרעש של העולם, לעומת מוזיקה בהשפעה ערבית שמפרידה את הצליל של החצר המתורבתת מן הרעשים הפראיים של העולם; יש להם רוק שהעוצמה שלו מביאה את כל הצבעים שלו אל הצבע הבוהק של הלבן, אל הרעם של הגיטרה החשמלית ואל הקול הצועק, לעומת מוזיקה חצרונית שאוהבת הרבה צבעים;
יש להם רוק שגדולי יוצריו גאים בכך שהם מביאים אליו גם את המציאות של האקדח, ולא את הבידור המתקתק; לעומת מוזיקה עתיקה שיוצריה האמינו שאת המלחמות האיומות שניהלו (אותן מלחמות שחיסלו לבסוף את תור הזהב המוסלמי-יהודי בספרד), צריך להשאיר מחוץ לתחומי הגן כאשר מתחילים לנגן, ולהקשיב, ולהשתכר, ולהתגרות, ולקונן; יש להם רוק שבלי מסכה אין בו מסתור לאמן מההערצה החונקת של ההמונים (שנשמעת היטב לפני שסחרוף מתחיל לשיר את "רעש לבן"), לעומת מסיבת חשק שבה הסירו מסכות בפני אנשים מוכרים ושרו יחד כדי לתת לרגשות לנשום.
בראיונות שערכתי השבוע עם סחרוף ומוכיח שאלתי על הדרך שהובילה אותם אל אדומי השפתות. שניהם התחילו בכך שהעבודה היתה מהירה מאוד. תוך ארבעה או חמישה ימים נוצרו הסקיצות הראשונות. ואכן, אחד הדברים המפליאים באלבום הזה הוא שאתה יודע עד כמה רחוקה המוזיקה כאן מזו שיצרו סחרוף ומוכיח עד כה, ואף על פי כן השירים נשמעים זורמים, בלתי מאומצים. מי שלמד לצפות מסחרוף ומוכיח להתחדשות ולהתפתחות, ימצא גם כאן את הרעננות של החידוש.
ברי סחרוף אומר: "תמיד אהבתי בלוז, אבל תמיד ידעתי שהבלוז לא נולד מן המקורות שלי. אצל אבן גבירול מצאתי בלוז שבא מן העבר שלי. מקור אחד הוא המוזיקה ששמעתי כאשר הורי וחבריהם היו נפגשים ושרים בלדינו ובטורקית. מקור אחר הוא ההתנגדות שהצטברה בי במשך השנים להפרדה בין המוזיקה שאנשים שרים בבתי כנסת למוזיקה ששרים במועדוני רוק. למה לא לחבר את תשוקת הקצב של הרוק עם הדיאלוג שבין חזן לבין מתפללים? מקור שלישי גם הוא המוזיקה מזרחית, אבל לא זו ששמעתי בבית, אלא זו שהגעתי אליה בשנים של מינימל קומפקט באירופה.
היה כאן פרדוקס. סמי בירנבך, פורטיס, מלכה שפיגל ואני נסענו לאירופה כדי לנגן רוק אירופי ואמריקני. אבל דווקא שם מצאנו את עצמנו כאשר הרבה צלילים מזרחיים מחלחלים אלינו. אוהבי מוזיקה ששמעו אותנו אמרו לנו שתמיד יש בצליל שלנו משהו מן המזרח. מן ההופעות הרבות ששמעתי אז, התרשמתי במיוחד מלהקה של זמר פקיסטני, שפיטר גבריאל הביא לאירופה: נוסראת פאתח עלי חאן. מצאתי אצל זמרים מן המזרח מה שמשך אותי גם ברוק: ההדגשה על הקצב ועל המלודיה, ולא על ההרמוניה. אבל לא רציתי להשתמש בלחנים מסורתיים, רציתי לחבר את העבר עם ההווה שלי".
רע מוכיח מדגיש גם הוא את הסירוב הזה ליצור מוזיקה של עבר בלי ההווה, או של מזרח בלי מערב. הוא אומר: "רציתי שאבן גבירול יגיע אלינו עם קני מידה מערביים, שהוא יעבור גם ליד פיליפ גלאס. חשוב היה לי האיזון בין קור לחום. בכל פעם שקיבלתי מאבן גבירול תוכן חם, קיררתי את הצליל. ובכל פעם שקיבלתי תוכן קר - כי יש באלבום גם שירים קודרים ומיוסרים של גבירול, שהיה אדם חולה ומת בגיל צעיר - חיממתי את הצליל".
פרופ' חביבה פדיה, שכתבה את הטקסטים בספר המלווה את האלבום, וגם היתה שותפה לתהליך העבודה אומרת: "סחרוף ומוכיח התחברו קודם כול לממד המוזיקלי שבטקסט עצמו. אבן גבירול היה וירטואוז של קצבים, של צורות, של צלילים לשוניים, והם קראו אותו, מוזיקה מול מוזיקה".
"ההלחנה היתה קלה כי הלכנו בעקבות הקצב שבשירים", אומרים גם סחרוף ומוכיח. כאן מתבקש להדגיש את ההבדל בין המוזיקליות בשירה מודרנית לבין המוזיקליות של שירת ימי הביניים. איזה דחף רומנטי שיש בנו דורש שירה שהקצב והצליל שבה מתאימים לתוכן שלה. לא כך חשבו המשוררים הערבים, שבעקבותיהם הלכו גם משוררי ספרד העבריים. הם האמינו שטוב לנו להפריד בין תכנים לבין צורות. הם לא רצו תוכן עגום שנמשך במקצב עגום, או תוכן עליז שחוזר ומופיע בקצב עליז.
אסור לשכוח את הצליל המודרני מאוד שבתוך הצליל העתיק. אם הרבה קולות, והרבה כלים, עונים כאן זה לזה - הרי מתקיימים כאן גם דיאלוגים בין עוד לבין סינתיסייזר, בין להקה של מתופפים אפריקאים לבין גיטרות חשמליות. זה לא אלבום שיש בו אשליה שאפשר לחזור אל העבר. זה אלבום שחי בהווה, אבל מרחיב את האפשרויות של ההווה באמצעות העבר.
פרופ' נסים קלדרון הוא חוקר ספרות המרבה לחקור את הקשר בין מוזיקה עכשווית לספרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
