אורן לגויים: ראיון עם אורן לביא
מכונית אמריקאית - זה כל מה שהיה צריך אורן לביא כדי להפוך מעוד אמן אינדי ישראלי וזניח ששר באנגלית לאחד שמופיע בתוכנית של ג'ימי קימל ומפתח קריירה בלוס אנג'לס מהכסף ששברולט שילמו לו כדי להשתמש בשיר שלו לפרסומת. אז מה הוא עושה עכשיו בארץ? או, בגלל זה יצאנו איתו לשתות
יותר מ-30 מיילים עם הכיתוב "כנס, אתה חייב לראות את זה!" התקבלו בדואר הפרטי שלי במהלך החודשיים האחרונים ועד לכתיבת שורות אלו, ובכנות - אין לי כל כך הרבה חברים. בלוקיישן אחד (חדר שינה), עם שימוש בפריטים הנלווים (כריות, מצעים, פיג'מות), שני שחקנים (לביא וג'ינג'ית מהממת בשם שיר שומרון) וכמות מעוררת השתאות של דמיון משובב לב ויצירתיות, ניפקו לביא והבמאים יובל ומירב נתן קליפ מבריק ומשעשע באחת הטכניקות המייגעות והמדויקות יותר של האמנות השביעית - סטופ-מושן.
יותר מ-3,200 צילומי סטילס נערכו יחד לכדי יצירת הקליפ, והתוצאה, על הגבול שבין חלום ליקיצה, מקסימה, משעשעת ומהפנטת לחלוטין. ואני לא היחיד שחושב כך - נכון לחודש מאי, יותר מ-5.5 מיליון צפיות כבר נרשמו ביוטיוב, וההערכה היא שכ-18 מיליון צפיות נרשמו במגוון אתרים ובלוגים אחרים ברחבי הרשת. אללה יוסתור.
לביא, שחי בלוס אנג'לס והגיע בכמה החודשים האחרונים - מעבר למספר הלא ייאמן של צפיות בקליפ שלו - להישגים מעוררי קנאה נוספים, מתיישב מולי בבר המנזר בתל אביב ומזמין קפה, לחרדתה של המלצרית. את קריירת השואוביז שלו התחיל במקום אחר לגמרי, כשכתב וביים את ההצגה "מקלות וגלגלים", שזכתה בפרס הבימוי של פסטיבל עכו לתיאטרון ב-97'.
עכשיו הוא בארץ לביקור של חודש בשביל להקליט שיר בעברית, בשביל לבקר את המשפחה והחברים ובשביל לקדם כאן את אלבום הבכורה שלו, "The Opposite Side of the Sea". השהות כאן עושה לו טוב, הוא אומר. "זה הבית שלי. תגיד, ראית איך המלצרית הייתה בפאניקה כשביקשתי קפה? אני חושב שהם לא רגילים ללקוחות שמזמינים קפה".
כן, היא ממש החווירה. זה מקום של בירה מהחבית ורחמים עצמיים. לפחות בשבילי. תגיד, אתה בודק מדי פעם את מספר הצפיות בקליפ ביוטיוב?
"לא ממש".
אז אני כן. יותר מ-5.5 מיליון צפיות, נכון ללפני שעה.
"וואו. אחלה".
כשסיימתם את הצילומים, כבר ידעת שיש לך להיט ביד? הייתה הרגשה כזו?
"כן. עוד לפני תחילת הצילומים. זו הסיבה שעשיתי את זה. קודם לכן הייתי במשא ומתן עם עצמי בנוגע לצילומי קליפ לשיר, כי אני לא כל כך אוהב את עולם הקליפים. לא ממש רציתי, אבל בחלק האחורי של הראש ידעתי שאני צריך, שזו הדרך להגיע לכמות גדולה יותר של אנשים. אז היה לי רעיון מסוים בראש ופניתי ליובל ומירב נתן, הבמאים".
צילמתם את זה פה?
"כן, הייתי פה חודש וחיפשתי אנשים מעניינים, וכשפגשתי את יובל ומירב הבנתי שיש להם טעם טוב מאוד וזו תמיד התחלה טובה. הם גם עשו כמה דברים יפים קודם. הם אנשים נורא מוכשרים".
וסבלניים. לא ממש הלכתם על האופציה הקלה עם הסטופ-ושן.
"האמת היא שבדיוק על זה הלכנו. הרעיון שלי היה לעשות את זה בקטן, לוקיישן אחד של חדר שינה, שני שחקנים ולצלם הכל במיטה. יובל ומירב הביאו את הטכניקה ואחר כך ישבנו לכתוב את התסריט. הרעיון היה לעשות את זה בתקציב קטן ובזמן קצר ככל האפשר. ככה אני עושה דברים - את האלבום שלי, למשל, הקלטתי בתקציב קטנטן ובזמן קצר. כשעשיתי תיאטרון הפקתי הצגות בתקציב נמוך מאוד. אם יש לך חומר טוב ביד, חומר שאתה מאמין בו, אתה לא צריך קנה מידה ענקי. כשהתחלנו לצלם וזה התחיל לקרום עור וגידים והבאנו את שיר, השחקנית, ידענו שהולך לצאת לנו משהו מיוחד".
כל מי שראה את זה ודיבר איתי התאהב בה, בשיר. אפילו אני, ויש לי חרדה עמוקה וקדמונית מג'ינג'יות.
"כן - זה היה הלאקי ברייק שלנו. בכל דבר שאתה עושה יש 10 אחוזים של מזל משמים, והמזל שלנו היה שיר, השחקנית, וזה שהיא כל כך יפה ומקסימה".
קשה לי להבין איך הגעת מקריירה מבטיחה בתיאטרון, כולל זכייה בפרס הבימוי בפסטיבל עכו, לקריירה מוזיקלית. לא נשארים בענף מסוים אחרי שזוכים בו בפרסים חשובים?
"תמיד עשיתי מוזיקה, אפילו את המוזיקה להצגה עשיתי. אחרי עכו דווקא עסקתי במחזאות - טסתי ללונדון, כתבתי וביימתי הצגה, והקריירה בתיאטרון פשוט התחילה לקרות. מתישהו אחר כך הגעתי למקום שרציתי לעשות מוזיקה ורק מוזיקה ופשוט עזבתי את זה. בינתיים. אנשים מזדקנים - הייתי כבר בן 27 כשהחלטתי להקליט אלבום".
יש לי הליכון בבית אם אתה צריך.
"זה לא רק הגיל. הרגשתי שתיאטרון כבר עשיתי ואני כבר עושה, והגיע זמנה של המוזיקה. מתישהו עוד אחזור לזה. אני עושה עוד דברים - כותב סיפורים לילדים ומביים וידיאוקליפים. השאלה היא איך לעשות את כל הדברים בו־זמנית, והתשובה היא שאי אפשר. כל אחד מהם בתורו".
ואם אני מנסה להכניס את העיסוקים שלך לעוגת אחוזים בשביל להבין איפה אתה...
"אז זהו, זו לא עוגה. זה עוגיות. עוגייה של מוזיקה, עוגייה של תיאטרון, עוגייה של כתיבה ועוגייה של בימוי. עוגיות. הקלטת האלבום גם הייתה בשבילי התחלה מחדש בתקופה שהייתי זקוק להתחלה מחדש".
ההצלחה של הקליפ והשיר הפתיעה אותך?
"כן ולא. כשהקלטתי את האלבום ידעתי שהוא טוב, הרגשתי שהוא טוב, והשאלה היחידה הייתה איך הוא יתקבל, אם יש לו קהל וכמה זמן ייקח לי להגיע אל הקהל הזה. בהתחלה האלבום יצא באירופה, ובמשך כמה חודשים לא קרה איתו שום דבר. היו כמה ביקורות טובות, אבל זהו. הוא לא מכר.
בארה"ב זה היה בדיוק הפוך - מהר מאוד התחילו לנגן אותו ברדיו, ומיד אחר כך לקחו אותו לפרסומת. זה שעשע אותי יותר מאשר הפתיע, שחברה כל כך מסחרית כמו שברולט לוקחת את השיר הקטן שלי בשביל למכור את המוצרים שלהם. פשוט חשבתי שלמילה 'מסחרי' ולי אין הרבה מן המשותף. מאז היו כמה וכמה שימושים מסחריים בשירים שלי".
כן, זה אחד מאותם הישגים מעוררי קנאה של לביא. את השיר "Her Morning Elegance", עוד לפני צילום הקליפ וההצלחה האדירה שלו ברשת, רכשה ממנו חברת GM כפסקול לפרסומת עבור דגם חדש של שברולט. הפרסומת (הנהדרת, חפשו ברשת) שודרה במהלך השידור עתיר הרייטינג של טקס הגראמי בשנה שעברה והביאה את צליליו הענוגים והעדינים של לביא אל מיליוני בתי אב ברחבי ארה"ב.
זמן מה קודם לכן שובץ שיר אחר שלו, "A Dance Round the Memory Tree", בסרט "עלילות נארניה: הנסיך כספיאן", אבל אותה פרסומת והחשיפה האדירה שזכה לה כשהשיר נכנס אל מצעד ההורדות האולטרה-פופולרי של אייטיונז עשו את עיקר העבודה. לפני כחודשיים עשה לביא צעד נוסף אל הביג-טיים כשהופיע עם "Her Morning Elegance" בתוכנית הפופולרית של ג'ימי קימל. כשהוא מאחורי הקלידים, עם ליווי מוזיקלי אינטימי ובובת מפלצת מתוקה שמעסה אותו תוך כדי ונעה מעדנות עם המוזיקה, הרביץ לביא הופעה מקסימה במיוחד.
אז איך היה אצל ג'ימי קימל? של מי היה הרעיון עם הבובה?
"בהתחלה רציתי בכלל לדמות את הקליפ גם באולפן של קימל - להביא מיטה, ולהזיז כריות מצד לצד וכל השאר, אבל פשוט לא היה זמן. אחר כך היה לי רעיון להביא בובה קטנה שתשב לי על הכתף ואני אנגן והיא תסתלבט שם, על הכתף שלי. הבעיה עם בובת מריונטה היא שהיא דורשת שני מפעילים וזה נורא מסורבל. זה לא עבד, בקיצור. אחר כך החלטתי לשאול את מפעיל הבובות אם יש לו משהו גדול יותר והוא אמר שיש לו רק מפלצות, אז אמרתי סבבה, ניקח מפלצת".
היא דווקא נורא חמודה.
"הלכתי עם הבחור לאוטו שלו והוא הראה לי את כל המפלצות שלו, ובחרתי את זו. שני החבר'ה שעשו את כל זה עבדו אצל ג'ים הנסון, ולכן זה נראה כל כך מקצועי. גם עשיתי איתה חזרות, כמובן. עם המפלצת".
זה רק נראה ככה או שבאמת התאפקת לא להיקרע מצחוק תוך כדי ההופעה?
"ההוראות שנתתי להם לפני שצילמנו היו להפתיע אותי. עשינו חזרות בסיסיות, אבל אחר כך כבר לא כל כך ידעתי מה הולך להיות, כולל המסאז' שהיא עשתה לי והאצבעות שהיא הכניסה לי לאוזן".
יאמי. נחמד שהם נתנו לך לעשות את זה ככה, איך שרצית.
"רוב הלהקות שבאות לתוכנית מגיעות, מנגנות והולכות. אני לא להקה, אני איש, ואפילו לא ממש זמר בראש ובראשונה - אני יותר יוצר, אז רציתי לעשות משהו יותר מעניין. הם נתנו לי די הרבה חופש".
ואת קימל אתה רואה, בדרך כלל?
"אני לא רואה טלוויזיה בכלל. את התוכנית של קימל לא ראיתי אף פעם, עד לצילומים. גם אז, אגב, ראיתי את זה בקטעים ביוטיוב. עם קימל עצמו לא ממש דיברתי, חוץ מ'שלום' ו'תודה' בצילומים עצמם. שמע, העבודה שם נורא קשה. גם ההכנה להופעה שלי הייתה קשה, אבל תחשוב שהם עושים את זה כל יום".
איך הם הגיעו אליך? קימל שוטט ביוטיוב ונתקל בקליפ?
"לא, את הבוקינג לתוכנית הם עשו עוד לפני שהקליפ נהיה היסטריה. אשת יחסי הציבור שלי הזמינה נציגים מההפקה של קימל ללארגו כשהופעתי שם. אתה מכיר את הלארגו?".
אה... לא.
"זה מועדון בלוס אנג'לס, אחד מהמועדונים היחידים שם שהם באמת אותנטיים, עם סצנה משלהם. התחילו שם למשל אליוט סמית, איימי מאן, ג'ון בריון (שהלחין את סרטי הבמאי פול תומס אנדרסון - י"ב), פיונה אפל. זה מקום מאוד מוזר שמנוהל על ידי אירי ענק כזה, ויש שם מוזיקה טובה וקטנה ושקטה. הפסקול של 'מגנוליה' התחיל שם".
וואו.
"כן, ועשיתי שם רזידנסי במשך חודש, ניגנתי פעם בשבוע. הזמנו את מי שעושה בוקינג לקימל, הוא ראה את זה, אהב והזמין אותי. ג'ון בריון, איימי מאן ופיונה אפל, אגב, עדיין מופיעים שם ומנסים שירים חדשים וכאלה. זה קצת כמו צוותא 2 בארץ, אולי אפילו קצת קטן יותר".
אז איך החיים בלוס אנג'לס? אתה שם מבחירה או כי זה טוב לקריירה?
"תלוי איך מסתכלים על זה. אני מאמין שכל דבר בחיים הוא מבחירה. בלוס אנג'לס החלטתי להישאר כי התחילו לקרות שם כל מיני דברים וצריך שהמומנטום יימשך. קודם לכן, כשהקלטתי את האלבום, הייתי בברלין, שזה מקום עם וייב מאוד אלטרנטיבי, אבל אין שם שוק לדברים שאני עושה. אין שם שוק לשום דבר. אני תמיד מנסה קודם לעשות דברים ורק אז לראות אם מישהו מעוניין בהם, ובברלין היה קשה יותר מהבחינה הזו".
קצת קיצוני, מברלין ללוס אנג'לס.
"קודם לכן חייתי בלונדון, ושם כתבתי וביימתי הצגה. דברים פשוט קורים. לא תכננתי כלום. בכלל לא רציתי לחזור לארה"ב - גרתי כמה שנים קודם לכן בניו יורק ומיציתי - אבל תחנת רדיו אמריקאית בשם KCRW, שהיא תחנת רדיו חשובה בארה"ב כי אין לה פלייליסט והדגש בה הוא על מוזיקת אינדי איכותית, התחילה להשמיע את האלבום שלי מסביב לשעון. זה מה שפתח לי את הדלת".
איך שברולט וג'ימי קימל ו"נארניה" ואייטיונז מתבטאים בחשבון העו"ש? אתה כבר לא אמן אינדי עני ורעב, אני מניח.
"הכל יחסי. הייתי עני מרוד עד גיל 30, ובכל פעם שנגמר לי הכסף עברתי לעיר זולה יותר. אם כל זה לא היה קורה, הייתי מגיע בסוף לעיראק. כל הזמן צמצמתי את עלויות החיים שלי כדי שאוכל להמשיך לעשות את מה שאני רוצה בלי לדאוג.
את הכסף של שברולט - שהיה בשבילי, בתור עני ואביון, כמות משמעותית של כסף - לקחתי והשקעתי חזרה בקריירה שלי. פתחתי חברת תקליטים משלי, שכרתי חברת הפצה ויח"צ, ועברתי לארה"ב. מצבי הכלכלי השתפר במידה כזאת שיכולתי להתחיל ולחשוב בצורה עסקית על איך אני לוקח את הכסף הזה ומתפתח ממנו. הכל לקריירה. אני ממש לא יכול להתחיל לקנות בתים".
והאלבום מוכר?
"לא כמו שהייתי רוצה. אנחנו מגרדים את ה-10,000 העותקים. אבל סופרים גם את כל השאר - החשיפה ברשת, למשל. הרי אף אחד, חוץ מהגדולים ביותר, לא ממש מוכר אלבומים היום".
קראתי ברשת איזו כתבה עליך וצוין שם שאמרת שאתה מושפע מטום ווייטס, ז'אק ברל וליאונרד כהן, ורציתי לדעת אם...
"גם אני קראתי את זה ואני לא זוכר שאמרתי את זה אי פעם... (צוחק). לך תדע מה יכתבו עליך. האינטרנט זה מקום מוזר".
גם עיתונות הפרינט.
"זה לא שאני לא אוהב את את ברל, ווייטס וכהן כי איך אפשר שלא, אבל באותו מקום באינטרנט, אם אני לא טועה, יצא שאני מצהיר על עצמי כעל איזה סוג של המשך המסורת שלהם, וזה ממש לא העניין".
אז ממי אתה באמת מושפע?
"הביטלס ומוזיקה קלאסית. אלה הדברים שגדלתי עליהם. אחר כך הגיעו עוד דברים כמו ליאונרד כהן, טום ווייטס, ז'אק ברל... (צוחק)... וג'וני מיטשל. את המוזיקה שלי קשה לי ממש למקם בז'אנר ספציפי".
לי אתה מזכיר את סופיאן סטיבנס ואת איירון אנד וויין. אינדי-פולק.
"קשה לי למקם את המוזיקה שלי. בארה"ב יש לך תחנות של אר אנ' בי, של היפ-הופ, של רוקנ'רול, של דאנס - תמיד היה מבחר גדול. בארץ תמיד ניגנו הכל מהכל ויחד - סטיבי וונדר, סשה ארגוב ומשינה ברצף. לא ידעת שיש הבדל בין ז'אנרים".
ברדיו הישראלי של ימינו, יגלה לביא בקרוב, עדיין אין ממש הבדל בין הז'אנרים. הז'אנר השולט הוא - אליבא דגלגלצ - זבל מונוטוני וחסר זהות. אבל הוא לא ממש מתעניין - הוא פה בשביל לעשות את הדבר שלו, ובעברית, אם אפשר. קשה לפספס את הקשר שלו לישראל - הוא מגן עליו בחירוף נפש כשאני תוהה באשר לתזמון ההגעה שלו, עם כל ההצלחה הבינלאומית.
"בחו"ל אני מצליח לעשות דברים משמעותיים", הוא אומר ומוריק עוד כוס קפה. "אני אוהב להמציא עולמות. בגרמניה, למשל, כתבתי הצגה לילדים שנקנתה ממני, עובדה לגרמנית והועלתה בתיאטרון. הגעתי לבכורה, לא הבנתי מילה, אבל כשראיתי שההורים והילדים שלהם צוחקים ונהנים, התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק. זה היה סוריאליסטי לחלוטין, אבל התקשורת עם הקהל זה מה שעושה לי את זה. גם בהופעות שלי אני עוצר ומקריא סיפורי ילדים שכתבתי פה ושם, בין השירים. בעברית, כמובן, ההישג הוא כפול".
אבל היום יש פה דיקטטורה מוזיקלית די קשוחה ברדיו, פלייליסטים נוקשים. אלה שעושים פה אינדי נדחקים בגטו התל-אביבי או בורחים לחו"ל.
"האמת היא שאני לא כל כך מעודכן במה שקורה פה. אני זוכר יותר את המוזיקה שהתנגנה ברדיו כשגדלתי כאן, בתל אביב. המוזיקה של שנות השבעים והשמונים בארץ היא הכלאה מטורפת של מוזיקה קיבוצית עם רוקנ'רול - שלום חנוך, מאיר אריאל וכו'. זה השפיע עליי בדיוק כמו שהביטלס השפיעו עליי. מוזיקה למדתי לבד, דרך כל אלה".
עכשיו אתה פה - באת להקליט כאן שיר ולהפיץ את האלבום. למה בעצם, עם כל המומנטום בארה"ב ובעולם?
"למה אתה שומר על קשר עם המשפחה שלך? ישראל היא הבית שלי, המשפחה שלי. חשוב לבנאדם שהמשפחה שלו תהיה גאה בו, אבל זו סיבה רגשית. הסיבה הפרקטית יותר, מבחינתי, היא שאני חושב ויוצר וכותב בעברית, גם אם האלבום שלי כתוב באנגלית. הוא באנגלית כי חייתי בחו"ל כשעשיתי אותו, אבל לבי נמצא כאן, בארץ. השפה האנגלית בשבילי היא עוד כלי, כמו פסנתר וכינור".
וחשוב לך להצליח פה?
"רק מבחינה אמנותית. שיאהבו את המוזיקה ויתחברו אליה. להצליח מסחרית בארץ לא מעניין אותי כלל - אין לי שום רצון להיות פה בפלייליסט, רק לעשות את מה שאני אוהב ולהתחבר לאנשים. אם זה יהיה כישלון מסחרי מוחץ אז זה מה שיהיה, העיקר שאני פה וחי ויוצר בעברית".
נא להמתין לטעינת התגובות
