רוק סנאף: מסע בעקבות אריק קלפטון
בכל עידן ובכל הרכב הותיר אחריו אריק קלפטון שיר שהוא יותר תפילת נשמה. זה הצדיק עבור רון מיברג נסיעה ממיין ללונדון בעקבות גיבור הגיטרה של כל הזמנים
אריק קלפטון. צילום: אי-פי
בגיל 60 פלוס, הוא אחד הגברים הנאים והשמורים ברוקנרול. למרות מראה הערס הבריטי המזקין, שיחה איתו תמיד תהיה עמוקה, מרגשת ונוגעת בנימי נפש. אינני אומר שהוא אינטלקטואל בריטי מאוקספורד עם התמחות בשייקספיר; אני אומר שהוא ישר, פתוח ומחלק מנות כבדות של כאב. אולי זה מה שקורה מגבר שנקרא לחדר המתים לזהות את בנו שנפל מחלונו בקומה ה-54 בניו יורק.
אילו היה עליי להשתתף בלוויית בן, בחברת רעייתי הדוגמנית, נדמה לי שבמהלך רוב הטקס היה צריך להרחיק את ידיי מצווארה החינני. אבל אינני קלפטון. אילו הייתי, אולי לא היה עליי להשאיר את בני הפעוט בחברת שמרטפית עיוורת מקוקאין.
לכן ביום שישי שעבר, בהופעה הבאמת מבריקה של קלפטון ברויאל אלברט הול בלונדון, חלק מסדרת הופעות שנתית, והוא עדיין במראה נחצ'ה, כאשר "קוקאין" האלמותי מאת ג'יי ג'יי קייל הרים על רגליהם את הבייבי-בומרס בשיר על הסם שהסניף את שנות השמונים, נדמה היה לי שצעקתי עם כולם את הפזמון החוזר, כמו סגנו של לה קוקרצ'ה, המנהיג החדש של קרטל מדיין. כמה נואל הוא השיר נטול האחריות הזה. אבל אולי זה רוקנרול: לנשוב עם הבריזה של הרגע, למרות שעד שזו הגיעה, היא היתה כבר אחת הב ?ריזות המשומשות בהיסטוריה.
השיר הוא גדולתו של קלפטון, כשם שהוא הדאווין הנוגה שלו. לא מדובר בגבר המתנזר מהפטישים של החיים: בשעון, לפחות בינתיים, הוא מחויב לרולקס, עבורם הוא מצלם פרסומות. השעון, כמושיעו של קלפטון, נראה משכנע יותר מזה של ניקולס קייג', המחויב למונט בלאן.
חלק ניכר משנות השמונים והתשעים עטה קלפטון חליפות ארמאני נפלאות אבל עשה מוזיקה רעה. בימים שבהם זמרים בגילו שואלים שיער מהגב, טיפח קלפטון שיער נופל בחיתוך טבעי וסוף סוף הגיע ליחס סביר בין הזקן לשיער. סנטרו תמיד היה חלש, מה שכפה עליו את הזקן שלא עשה את העבודה.
ביום שישי שעבר, כבר היתה לאריה פימת סנטר נוספת ותחושה שהוא לא לא שם יותר קצוץ. אחרי עשור של תספורת צבאית, הוא הניח לשיערו להתעטף בתוגה לבנה. ניכר היה בו עד כמה הוא נהנה להעביר את ידו בבלורית. גם אני הייתי נהנה, אילו היתה לי.
כמי שחיבב חמישה שירים של הקרים וחמישה של בליינד פיית, שהיו הרפרטואר המלא של הלהקה, בליינד פיית' עדיין מחזיקה עבורי סוג של מיסטיקה מתמשכת. בערך כמו בבית השני של "באדג'" (קרים), זה שהזמין את ג'ורג' המנוח לנגן בו בהקלטה המקורית, כאשר קלפטון מניח לים של זמן לעבור מהתו האחרון עד למקום שבו הוא אמור לפסוע קדימה לדרוך על הדוושה ולוועווע את הסולון הקטן שתמיד היה שם עד שקלפטון פיתח אותו לחצי שיר נוסף.
מכל עידן והרכב של קלפטון, שיר אחד לפחות הוא יותר תפילת נשמה משיר. כאשר רוק מגיע לגבהים כאלה, דברים רבים בו משתבשים; "ווייט רום" הופך ליבבה המחפשת אחרי אמת שבורה. "ללא אמונה" נותר אחד השירים היפים שלו (למרות שלא כתב אותו), עד כדי כך שאינני מכיר מכיר מי שלא היה מתנדב להיות המיתר החותך את אצבעו בסלייד האקוסטי. איפה שפעם היה ניתן לעבור את "ליילה" בשלום, כעת אנחנו מתוחים כמו חוט תפירה בין מתח הגרסאות: האקוסטית לחשמלית. מעולם
לא הייתי אוהד גדול של הגרסה האקוסטית. על פי גגו המתרומם של אולם מהודר, אתם יכולים לדעת בביטחון שאתם לא בעולם הנכון. לחובבי רוק יש נטייה עדרית לפעות ולרוץ יחד, ומי שיכול להפגין עד כמה אנין הוא באהבתו לגרסה האקוסטית, ולא לריפים החשמליים של דוויין אולמן, מחבר ריף הפתיחה הגדול של כל הזמנים, מעיד לפעמים שריח מפוף בדירה של החבר'ה הוא נודרוק, ולא שאריות של נפאס יבש.
שנים חסומות
חוץ ממי שקראו בשנה האחרונה באוטוביוגרפיה המרגשת שלו, מעטים יודעים עד כמה היה קלפטון קרוב למות, ובכמה מסלולים שונים. הוא היה אלכוהוליסט במצב סופני, מה שגרם לו להקים את המרכז לגמילה באנטיגואה, שהיא דוגמה נהדרת למה כדאי לעשות עם כמה שיליניגים עודפים.
אריק קלפטון. צילום: אי-פי
הוא כמעט מת ממנת יתר של הרואין. הסניף קוקאין עד שהתמוטטו לו הסינוסים. ואת כל זאת עשה בחברת ליילה היפה, פטי בויד-הריסון, אישה יפה אך חלשה ונטולת אופי, שהני ?חה לקלפטון להפוך את אחד הסיפורים הגדולים ברוק לטלנובלה.
בשנות התשעים, מנסה להטביע את יגונו על מות בנו קונור היכן שמטביעים יגון עם דוגמניות, הכיר קלפטון דוגמנית ממערב התיכון באמריקה, שפשטותה והתנהלותה - כל מה שקלפטון הדנדי איננו, עם מכוניות הספורט האיטלקיות, התחתונים בתפירה מיוחדת והתכשיטים - הצביעו עבורו על אפשרות נוספת, שבה בחר. כעת הוא מנהל את חייו, על ילדיו, בין דירה בלונדון, אחוזה כפרית באנגליה, דירה בניו יורק ושאר אגמים איטלקיים כמקובל. אבל כמו רוקרים אחרים בני דורו, היו לו שנים יבשות שבהן החלו לדבר יותר ויותר על קאמבק ופחות ופחות על קבב. הגריל היה ריק.
את השנים הללו ניצל קלפטון להקמת פסטיבל נגני הגיטרה להתרמה לאנטיגואה, שניים כבר נערכו. הוא מכר את רוב הגיטרות המיתולוגיות שלו, כולל את הגדולות מכולן, בסכום עתק, תרומה גם הוא. חלק הוחזרו לו בידי חברים טובים שגייסו כסף כדי לקנות אותן חזרה עבורו. בשנה שעברה הסתובב עם סטיבי ווינווד, חברו לבליינד פיית' השבוע, ממש במקרה יאמר מישהו, ראו אור גרסת דיסק ודי-וי-די של המופע.
ההרכב הנוכחי שלו, השבוע בלונדון, היה חלש. הביקורות שנתנו לו בראש, שכנעו את קלפטון לגייס את דויל ברהמהול ה-2, מי שהיה פעם חבר כבד בהרכב, לנטוש לשני ערבים סיבוב הופעות שלו ולבוא להושיט יד. על התופים, אחרי הפסקה אחרונה, סטיב גאד הקשיש והמצוין.
על הקלידים כריס סטיינטון, מי שהיה בכלבים, שוטים ואנגלים
של ג'ו קוקר, למי שמבקש ללמוד כיצד נראים החיים ממרחק 39 שנים. ואחרי שנים רבות שהוא מטפטף בעקבותיו כמו שנאוצר רדום, אני מנחש שאנדי פרוודר-לאו, נגן גיטרה מצוין, העמיד את קלפטון בין שתי אפשרויות: לתת לו יציאות סולו משלו, או להיפרד כידידים ממורמרים. קלפטון נכנע והקהל הרוויח.
את לינרד סקינרד, סיירת הרמטכ"ל של הרוק הדרומי, הלהקה ששילמה את המחיר האישי הכבד ביותר בתולדות הרוק, חפצתי לראות לפחות מאז שנדמה שעוד דקה לא יישאר אחד מההרכב המקורי. עם מותו של הקלידן בילי פאואל לפני חודשיים - הניצול האחרון של התרסקות המטוס באוקטובר 1977 - הבנתי שזמני אוזל, ומכיוון שהייתי בלונדון עם חבר שיש בינינו חיבורים רוקיים, ושחוכמת חיים משמשת אותו בכל כישוריו (לי אין כאלה), עשינו מה שצריך כדי להשיג לנו שני כרטיסים לבריקסטון ארינה, שם ניגנה לינרד.
לרוב מחכים חובבים עשר שנים לראות את קלפטון ואחר כך עשר נוספות לראות את לינרד סקינרד. אני ראיתי את האחים אולמן במרץ, את קלפטון באפריל ואת סקינרד ביוני. סערות רבות סוערות בביתי, אין לי חשק להוציא את דילן, ואיומים רבים מהלכים עליי. כדי שהילדים יידעו שאבא היה בחלק מ-20 הערבים בביקון בניו יורק בעת הקדנציה האחרונה של האולמנים, הנחתי 100 דולר מקדמה על חשבון של 500 דולר מ-45 הדיסקים כולם.
יוני מצטייר כחודש מאתגר לחובבי רוק. למי שאינם יכולים לחיות ברעיון שלזולת יש את ניל יאנג בבלו-ריי ולך בוויניל, יוני מתכון לחתוך בבשר החי בסכין יפני. אני מבטיח שלראות את דילן השנה בדרכים אין לי כל כוונה. אם אולד בוב מתכווון לחכות לי, הוא צריך לחצות את השבעים. כמו ווילי נלסון.
וודסטוק 2009?
הרוק הדרומי בכלל וסקינרד בפרט הא הרבה אחרי שיאו. אלמלא דור צעיר של גיבורי גיטרה דרומיים שעטו את עורם של אולמן, דיקי בטס, טוי קלדוול, סטיבי ריי ווהן, לוואל ג'ורג' ואחרים, והשיגו אחוזי משכנתה טובים יתר על הבתים הישנים, זה היה עסק גמור ומת.
אריק קלפטון. צילום: אי-פי
אבל הרכבים כמו דרייב-ביי-טרא-קרס, ריאן בינגהם, להקת דרק טראקס, אול מיסיסיפי נורתסטאר ואחרים היו סותמים את הגולל על הז'אנר הזה שהיה כה נפלא בשנות השבעים. לישורת האחרונה הגיעה סקינרד תשושה וכנועה לעייפות החומר. יש גבול לכמה חברים אתה יכול לאבד לטובת המוות.
בהרכבים הראשונים הגדולים שלה, היתה סקינרד אחת הסינתזות המרתקות ביותר בתו ?לדות הרוק. כאשר שואלים גבר ששתה יותר מדי מה בעצם רצה להיות יותר מבעל משרד פרסום, התשובה היא גיבור גיטרה. הוויכוח בין פנדר לגיבסון הוא משני בשולי הדיון המיתרי עצמו. מעטים הגברים שיכולים לממש את עצמם שלא באמצעות גיטרות מייללות.
יש דציבלים שבהם הכיוון נכנע לווליום והאקורד לעיקום המיתרים. סקינרד היתה כל אלה וגם מחברת השירים הסיפוריים, המעשיות והשפה הנפלאות ביותר. לעתים מכריע כישרון תובעני את הלהקה; לפעמים היא נכנעת ללא עילה וללא קרב.
ברמה האישית והגיאו-פוליטית, אני חושש שאנחנו בדרכנו לקיץ קשה ביותר. גם בתסריט הגמר הטוב יותר, אני רואה סוף רע. מצד שני, פעם ראשונה בשנים רבות כל כך שזה לא מפריע לי. את הפיתה היבשה הזו כבר אי אפשר להרטיב יותר. עשיתי שגיאות רבות בחיי. רבות אחרות נעשו עבורי. אבל מעט מאוד סליחות נסלחו לי. מעט יצא לי לראות חברים ומשפחה אומרים שלא התכוונו לפגוע בי וכי אילו ידעו היכן ממוקמות היבלות שכואבות לי, לא היו דורכים.
ללא רוני ואן-זאנט, מקים הלהקה ומחבר רוב שיריה הטובים; ללא סטיב וקייסי גיינס; ללא אלן קולינס שנפצע בתאונת המטוס, אך לא שב לשגרה; אפילו נגן הבס ליאון ווילקינסון, הליצן והכובען, מת בשנה שעברה, נותר האחרון מהההרכב המקורי הגיטריסט גארי רוסינגטון, שניצב כמעט מאחורי כל השירים הנחשבים.
כאשר אני חושב כמה גורס נשמה, מאיים ונטול חסד זה להיות רוסינגטון, חולפת בי צמרמורת. הוא נגן עצי ושבלוני למדי, שכוחו בהשתלבות לא חמדנית בלהיטים של הלהקה. גם כאשר לא נשאר על מי לריב ב"סוויט הום אלבמה", עדיין הניחו לרוסינגטון להרים את התווים כדי לעשות לו כבוד. להגיד שאחרי כמעט 40 שנה השיר הזה, כמו "פרי בירד", לא איבד מכוח, יהיה לא אמת.
השירים הללו היו מערכת התהודה למין סכסוך שכלל לא היה קיים בין ניל יאנג לכמה מילים מיותרות שכתב על הגבר הדרומי, והצורך המשעשע של רוני ואן-זאנט להשיב ליאנג כגמולו: "אנחנו שומעים שניל יאנג מלכלך עלינו / אנחנו מקוווים שניל יאנג לא מעליב אותנו / אנחנו מקווים שמיסטר יאנג יודע / גבר דרומי מסתדר בלעדיו בסביבה".
ואן-זאנט , שנהג להופיע יחף, נהג גם ללבוש טי-שירטים של יאנג, לא מעליבות חלילה. יאנג אמר שאהב את שירי הלהקה, בעיקר את "סוויט הום אלבמה", וגם שר אותם בהופעות. כל הניסיון להמשיך את גרסת הרוק של מלחמת האזרחים היה קוריוז שלא הבשיל להרבה, ובקצב שבו נפלו חללים בשני הצדדים, זו היתה מלחמה שבה נלחמו אוגדות לא מלאות.
כאשר יתחילו בקיץ להשתעשע ב-40 שנה לוודסטוק ושאר בעיות לא גמורות, מאחורי ההומור ניתן יהיה ללמוד שבקשר בין רוק, לפוליטיקה, סמים, מלחמה, התנקשויות פוליטיות וכך הלאה, אפשר היה אולי להגיע להרמת ידיים עונתית, אבל זאת אינה סיבה ראויה להרוג אנשים רבים כל כך בחלקים שונים של העולם. לא קלפטון. לא לינרד סקינרד ולא חאפרים שנכנסו לשדות מוקשים ברגליים יחפות, לא היו מצילים את מנת המוות שנקבעה. כפי שלא יצילו אותה יחפי קיץ 2009.
