יהודית קציר: אני חקיינית של שבתאי

קציר מצטטת את הפסקה הפותחת של "סוף דבר" מאת יעקב שבתאי, ומספרת איך גרוסמן הרס לה את התיזה על סופרים גברים

אליען לזובסקי | 8/6/2009 12:14

בגיל ‭,42‬ קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו כחלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך, וניתן לתחום אותו בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון, בכמה זוגות נעליים שעוד יקנה או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע, ועם כמה נשים, מלבד אשתו, עוד ישכב". (יעקב שבתאי, סוף דבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

‬ קציר: "זו אחת הפתיחות הכי חזקות בספרות העברית. למעשה, היא מבטאת את התמה המרכזית של הרומן כבר בשורות הראשונות. ועם זאת, למרות שהנושא הוא כביכול קיומי וכבד - פחד המוות וכו' - האופן שבו זה נמסר הוא מאוד

יומיומי, כמעט אגבי, לא רגשני. הדבר הנוסף שאהוב עליי מאוד כאן הוא המוזיקליות של המשפטים. אני הרי חקיינית ידועה של שבתאי, ופה זו ההוכחה לכך שאפשר אמנם לשאוב ממנו השראה, אבל אי אפשר לעשות את זה כמוהו".

קרה שפגשת ספר שדווקא ריפה את ידייך משום שהיה מוצלח כל כך?
"זה קרה לי עם 'אישה בורחת מבשורה' של דוד גרוסמן. הוא לא רק כל כך מדויק שם בתיאור הרגשות והמחשבות, אלא גם מדבר בקולה של אישה. אם עד אז הייתי בטוחה שעם כל הכבוד לסופרים הגברים, רק אישה כותבת יכולה לדבר במדויק בקולה של אישה, גרוסמן פשוט הרס לי את התזה. אחרי שקראתי את הספר שלו, אמרתי: 'מה עוד יש לי להגיד אם סופר גבר כותב אישה כל כך טוב?".