חיים באר: ביאליק נגע במקטע של נצח
את הקטע המסוים מתוך הסיפור החצוצרה שנתביישה של ביאליק, קרא חיים באר עשרות פעמים. הקטע הזה לימד את באר שהכתיבה היא כדאית
חיים באר צילום: יוסי אלוני
הקרונות ומנהיגיהם האיכרים עמדו במקומם עמידה של יראת כבוד. בעוד רגע הזהיבו מעל התל שתי שלהבות קטנות. החורשה הסמויה נתפקחה פתאום, כאילו נקבעו בה שתי עיניים חיות, והאילנות שבחורשה השתאו דומם על היהודית בעלת המטפחת, שעומדת בשעה זו ביניהם, פורשת כפיה על נרות ובוכייה בדממה. מוזר הדבר: עד כמה שהייתה עגומה ומשונה באותה שעה המסיבה כולה, נדמה לי בכל זאת, כי בו ברגע שנצנצו בין האילנות שתי השלהבות הקטנות, מיד תפסה
קדושה בחורשה, ובאחת מפינותיו האפלות, בהיכל מוצנע שם לפני ולפנים, נפתח שער קטן של רחמים, ומלאך טוב הוציא משם ראשו". (מתוך "החצוצרה שנתביישה" לביאליק, הוצאת דביר)
באר: "ביאליק מתאר בקטע הזה, למעשה, איך הם מגורשים מהעיר שלהם. זה קורה בליל שבת, שהוא גם ליל פסח, והם אומללים כפי שרק אנשים שגורשו מביתם יכולים להיות, ופתאום בתוך כל המהומה הזאת, האמא עוצרת את העגלה ומדליקה נרות שבת בתוך היער, בין העצים. כל הבדידות והגעגועים מתגלמים בקטע הזה ופתאום מצטיירת דמות של יהודי נצחי, או יהודייה נצחית, במקרה הזה, שיש בה משהו עצוב, עדין ועוצמתי באותה מידה.
אני חושב שביאליק הצליח להעניק כאן ביטוי מדויק לחוויית הגלות וההגליה, שהיא כל כך מרכזית בזיכרון היהודי. זו חוויה שהיום, בארץ, היהודי החדש כבר לא מכיר, וזה טבעי אבל גם אירוני, שהרי כל המאמץ לחיות היה כדי לעשות תיקון לחוויה הזו. קראתי את הקטע הזה עשרות פעמים ובכל פעם אני חש אמפתיה אדירה לדורות של אנשים שגלו מביתם".
איך מתבטאת ההשראה של קטע כזה עליך?
"בניסיון להגיע, ביצירה שלי, לנגיעה כזו ברגעים. קטעים כאלו גם מעניקים לי ביטחון בכך שהמעמד של הכתיבה הוא כדאי, כי אולי תצליח לגעת פעם במקטע של נצח, כמו ביאליק כאן. אחרי הכול, אם מישהו עשה את זה, אולי גם לך יש סיכוי".
נא להמתין לטעינת התגובות
