ב"קופיקו" יש יותר עומק מב"פולישוק"
שטחיות, בורות, זחיחות, חוסר מקוריות ויוצרים שאינם עולים בחוכמתם על הקהל. הסדרה "פולישוק" משקפת את התרבות, לא את הפוליטיקה
חנה אזולאי הספרי, ששון גבאי וגיא לואל ב''פולישוק'' צילום: עודד קרני
רובם המכריע של המבקרים נשפכו על הקומדיה החדשה "פולישוק" כאילו באה להציל את המסך הלאומי משיממון מוחלט. הגיוני. הרי סדרה שמשתמשת בכל הקלישאות הכי צפויות ראויה לזכות בכל הקלישאות הכי צפויות מצד המבקרים, לא? מה לא כתבו עליה. שהיא מציגה את הפוליטיקה הישראלית במערומיה; ש"אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב", ש"המציאות עולה על כל דמיון", ועוד סיסמאות נבובות.
אז נוסיף עוד קלישאה למדורה: המלך הוא עירום. חטוב, יפה תואר, רענן-אבל עירום. הנה לכם סדרה, שמשתמשת בנושא הכי עתיק בספר (הטמבל שעולה לגדולה), יורדת על פוליטיקאים-שזה כמו לצוד חיות בכלוב; נקניקייה טלוויזיונית שדחפו אליה את כל השאריות מ"כן אדוני השר","לארי דיוויד", "המשרד", "הבית הלבן" ויצירות אפרים קישון (ועוד לא דיברנו על העובדה שמדובר, מבחינת הפורמט והעלילה הכללית, בהעתק מוחלט של הסדרה הבריטית In the thick of it) - ואיש אינו פוצה פה. למה? כי זו סדרה על פוליטיקאים. ונבחרי הציבור שלנו-נגיד שוב: נבחרי הציבור, כלומר אלה שהציבור בחר-הם הרי או מושחתים או אידיוטים גמורים. רוב הישראלים לא יכולים למנות אפילו עשרה שמות של חברי כנסת, אבל הם יודעים שכולם מושחתים.
כמובן שיש כאלה שהדימוי הרע של "פולישוק" עוד עושה עמם חסד. הרי הפוליטיקה הישראלית מלאה בחומרים לסאטירה. אבל שום דבר מזה לא באמת נמצא בתסריט של הקומדיה החדשה. כל המורכבות של העולם הפוליטי הישראלי מסתכמת בדאחקות של הברנז'ה. כך נראית התרבות הפופולרית שלנו.
אנחנו נאחזים בכל שביב של רמז לאיכות, משום שאין לנו בארץ סאטירה אמיתית, או קומדיה אמיתית - ואפילו לא דרמה אמיתית. שלא לומר מקורית. אז אנחנו מקבלים את התסריט הילדותי של שמואל הספרי, היוצר, כאילו היה ג'ונתן סוויפט. ואנחנו מסתפקים בעלילה שבה עיתונאית זרה "עוכרת ישראל" מדברת עם השר פולישוק על "שבהים", והוא לא מבין שמדובר בשב"חים - ומכאן מתגלגלת הקומדיה; או, למשל, בשר שאומר דברים קשים על הכלב שלו, ואיכשהו יוצא שדבריו הוצאו מהקשרם וכאילו נאמרו על
ראש המפלגה שלו. בעלילת "קופיקו" יש כבר יותר עומק.
למה זה קורה? כי גם יוצר מוערך כמו שמואל הספרי לא באמת מכיר את המדינה שלו מספיק כדי לכתוב סאטירה עם אמירה אמיתית. למה אנחנו אוהבים את זה? כי אנחנו לא אינטליגנטים מספיק בשביל משהו ברמה גבוהה יותר. כמו הקהל שלהם, גם יוצרי "פולישוק" חושבים בסיסמאות, בפורמט של פרומואים, של פאנץ' ליין. וזו הבעיה הכי גדולה בתרבות שלנו: הברנז'ה לא חכמה יותר מהקהל שלה. הפוליטיקה שלנו לא נראית ככה. התרבות - כן.
נא להמתין לטעינת התגובות
