שלום ולא להתראות: עוד סרט מיותר
תסריט מגונה, בימוי רופס, משחק מעליב ועריכה קטסטרופלית הופכים את "שלום ולהתראות" לסעודת פיגולים קולנועית. ועוד לא אמרנו כלום על ליאור אשכנזי בתפקיד הרב המתמסטל
כאמור, דפרדייה הוא גינקולוג בכיר, שאשתו מוליכה אותו באף וגורמת לו לנטוש את ארץ הולדתו, שפתו ועיסוקו. והכול למען הארה פנימית שאותה חוותה במהלך ביקורם החטוף בישראל. וכי מה יש לה עוד לחפש בפריז? בנה בן ה-27 נישא זה עתה, ועשה זאת דווקא בכנסייה, והיא נותרה תקועה בבית עם שממה בלבה.
דווקא הבן הזה מסמל תהליך דו סטרי מעניין. שכן אמו, כלומר ארדן, היא נוצרייה מלידה, שהתגיירה כשנישאה לאבא דפרדייה, שהוא יהודי ממוצא ליטאי, ואילו הוא, הבן היקיר לאמא, מבצע את המהלך ההפוך ומוצא לו שיקסע לאשה. אמו, סוג מודרני של רות המואביה, לא עומדת בכך וצ'יק צ' אק דורשת לעקור אל מדינת היהודים.
בנקודה זו מתחילה להתגלגל עלילה שאילו לא הייתה מתיימרת להיות קומית, אפשר היה לומר שהיא אנטישמית. בישראל נתקלים בני הזוג דפרדייה/ארדן באנשים נרגנים, רמאים, בורים, מתנשאים, משתמשים באמונה הדתית למטרות זרות, ומובן שהם פוגשים ללא הרף באותה אפליה בסיסית, שהיא תשתית הקיום היומיומי של אזרחי הארץ הזאת. בעצם, שום ממצא חדש בשביל מי שחווה את חייו כאן, אבל בהחלט חומר למחשבה כשבמאי צרפתי מציב מראה שכזו מול עיניים של מתבונן מקומי.
ובכן דפרדייה וארדן מתחילים ברגל שמאל כבר כשהם בנתב"ג וחבילותיהם בידיהם. הם נדרשים להמתין שעות לפקידה חמוצה מטעם משרד הקליטה, שמדרבנת אותם לשוב תכף ומיד לארצם המוצלחת יותר, לצרפת. עוד היא מדברת, ורובוט משטרתי מפוצץ את מזוודותיהם החשודות כחפצים נפיצים. בהמשך מתגלגלים בני הזוג למרכז קליטה מנוכר, ומתבשרים שחברת הספנות שהובילה את מטענם האישי השליכה את מכולת המטען לים. עוד נודע להם שהקבלן האמור לנפק להם את דירת חלומותיהם, נקלע לקשיים והם לעולם לא יקבלו את כספם בחזרה.
כל הדברים הללו, בצירוף התובנה כי מנהלו הרברבן של בית החולים הישראלי, שהבטיח באופן אישי ומפורש משרה לדוקטור דפרדייה, אינו חולם להפקיד אותה בידיו, גורמים לרופא הנכבד להרהר מחדש בטירוף שהוליך אותו הנה. לטירוף הזה יש שם, והוא ארדן. שכן היא כמו מהלכת על עננים. עוד בעלה נאבק בביורוקרטיה הרמאית של הישראלים, היא פגשה ברב צעיר (ליאור אשכנזי) המתמחה בתורת הנסתר, וגם יודע צינגלה מהו. הלה מטריף את חושיה, ומשבש את מערכות ההגנה המשפחתית שמאחוריהן התבצרה במשך שנים כשהייתה בפריז.
כן, ארדן רואה את האור, או במילים אחרות:
מצד אחד, נחמד לדעת שישראל, על בעיותיה ומגבלותיה, משמשת נושא מתאים לקומדיה עממית המיועדת לקהל צרפתי. מהעבר האחר, כמה חבל שהקומדיה הזאת, "שלום ולהתראות" שמה, הגיעה בכלל לבתי הקולנוע. והמחאה כאן אינה מכוונת בהכרח לנימה האנטי ישראלית, ובמידה מסוימת גם האנטישמית, שהעלילה טובלת בה. לא צריך להרחיק לכת עד כדי כך. שכן עצם מלאכת הרכבת הפאזל של הסרט - תסריט מגוחך, בימוי רופס, משחק מעליב, עריכה קטסטרופלית וצילום מוטעה לגמרי - די בהם כדי לשגר צופים אל המקלט הקרוב.
"שלום ולהתראות" הוא סרטו הרביעי של גרהם גואיט, שמתקשה כאן להוכיח שיש לו בכלל ניסיון קולנועי קודם. אם בשל תקציב מצומצם ואם בגלל חוסר דמיון בעיצוב הסצנות, דבר אחד ברור - קומדיה אין פה. הקצב זוחל, אין פאנץ' ליין, הקלילות מהשחקנים והלאה, וגם השאיפה להצמיד להם תכונות גמלוניות, שבדרך כלל מעוררות צחוקים באולמות ההקרנה, לא עלתה יפה. כשמצרפים כל זאת לתסריט הראוי לכל גנאי, ולעריכה בלתי הגיונית, שככל הנראה משתדלת לגשר על פני פערים בלתי נסבלים בתסריט, מתקבלת סעודת פיגולים פילמאית, מהגרועות שהוצעו פה בזמן האחרון.
ועניין נוסף: ארדן ודפרדייה. שני כוכבי העל הצרפתיים נפגשים פה ולא בפעם הראשונה. לצד הופעתם הממגנטת בפילם נואר של פרנסואה טריפו "האישה ממול", לוהקו השניים לסדרה נוספת של הופעות משותפות ("בלזאק", "קולונל שאבר", "הכלבים", והשבוע אפשר היה לראות אותם בטלוויזיה בסרט "נטלי"). כך שלא הכימיה השלילית ביניהם היא שמכשילה את המפגש הנוכחי שלהם, אלא הכושר הירוד שבו מצויים שני השחקנים הללו.
דפרדייה, שמידות גופו מתחרות כיום עם אלה של אורסון וולס המנוח, מתקשה בצורתו החיצונית הנוכחית להפיק מעצמו אמינות כלשהי. ארדן, שבשנתיים האחרונות הבינה כי הסוס שלה נגמר ומנסה (ולא בהצלחה) להמיר את קריירה המשחק בעבודות בימוי בקולנוע ובאופרה, היא סיפור עגום. דומה שלא נותר בה מאומה מאותה אלגנטיות שסללה בעבורה את הנתיבים לתפקידים אצל אלן רנה, פרנסואה אוזון או טריפו, והרזומה שלה הולך ומוכתם בביזיונות דוגמת "שלום ולהתראות".
זו הפעם השלישית שארדן עושה עלייה לארץ הקודש. תחילה זה קרה בסרטה של מיכל בת אדם, "אישה זרה", שם שימשה כאשתו התמהונית של גידי גוב. לאחר מכן היא השתדלה למרק חטאים נוצריים אצל אבי נשר ב"הסודות" הכמו קבליסטי. והנה עכשיו היא שוב מנסה להתחזק בחיקו של הרב ליאור אשכנזי.
ואשכנזי לא לבד. גם ששון גבאי תופס כאן כמה דקות מסך, וכך גם דאנה איבגי. טובה מהם היא הופעתו של מוסקו אלקלעי המנוח, המגלם בהנאה בלתי מוסווית דמות של מוהל מניאק, זה שמניף אזמל קצבים וחותך לדפרדייה בבשר החי. איי.
נא להמתין לטעינת התגובות
