תהיי יפה ותרביצי: מדוע נכשלים סרטי האקשן הנשיים?
אם גברים כל כך אוהבים אקשן וכל כך אוהבים נשים, איך יכול להיות שסרטי אקשן נשיים נכשלים שוב ושוב בקופות?
ליובוביץ' יש ניסיון רב בסצנות פעולה. היא כנראה השחקנית היחידה הפועלת כיום בקולנוע האמריקאי שאפשר להגדיר ככוכבת אקשן נטו. את הקריירה ההוליוודית שלה היא בנתה כמעט אך ורק כבחורה קשוחה-בועטת-מכה-יורה-מרטשת זומבים. ב"האלמנט החמישי" של לוק בסון היא גילמה את לילו, היישות העליונה בעלת הביגוד המינימלי, ולאחר מכן כיכבה בסדרת "האויב שבפנים", שכוללת, בינתיים, ארבעה סרטים (החמישי בדרך). בין לבין היא השתתפה גם בסרטי האקשן "אולטרה ויולט", "45" ו"A Perfect Getaway". בקומדיות רומנטיות, דרמות תקופתיות ומותחנים פסיכולוגיים, לעומת זאת, היא כמעט ולא שיחקה.
בתור גיבורת אקשן, יובוביץ' היא שחקנית יוצאת מהכלל, ובכך מוכיחה את הכלל. ההצלחה שלה מעלה את השאלה למה אין יותר שחקניות כמוה. הלא גברים - בהכללה גסה ושטחית, כמובן - אוהבים אקשן; מכוניות מהירות ו/או מתפוצצות, יריות, קונג פו, רובוטים מהחלל מרביצים לדינוזאורים שמרביצים לגורילות ענקיות. הקהל הגברי הוא שגורם לכך שתמיד יהיה ביקוש לסרטים, שאלה הרכיבים העיקריים שלהם.
עוד דבר שגברים אוהבים - שוב, בהכללה - הוא נשים. אז איך יכול להיות ששני הנושאים האלה כמעט ולא משתלבים? הרי זה נשמע כל כך מתבקש: במקום לזגזג בסרט הפופקורן המצוי בין סצנות של יריות ומרדפים ובין סצנות עם נשים יפות, אפשר פשוט למזג בין השניים. מרדפים, מכות וכוסיות; כולם מנצחים.
משום מה, זה לא בדיוק קורה. הוליווד כמעט לא מייצרת סרטי אקשן בכיכובן של נשים. השוטר הנבגד, הסוכן החשאי המקסים ולוחם החלל העשוי ללא חת הם תמיד גברים. הנשים, לעומתם, תמיד יהיו אשתו של, החברה של, הנסיכה שצריך להציל, או זו שיש לנקום את מותה. לכל היותר, ז'אנר האקשן מוכן לקבל אישה רק כחלק מצוות של לוחמים (ע"ע הקריירה של מישל רודריגז), אבל לא כמנהיגה או כלוחמת בודדת. באטמן, סופרמן, ספיידרמן וגיבורי-על רבים אחרים ופחות מוכרים עשו שמות בעשור האחרון. אבל איפה אשת חיל כשצריך אותה? ולאן לכל הרוחות נעלמה סופרגירל?
התשובות, לפחות בחלקן, נמצאות בטבלת שוברי הקופות. הרשימה המצומצמת של סרטי פעולה שהובילו נשים יכולה לתפקד בקלות גם כרשימה ממצה של הסרטים הכושלים ביותר של העשור הקודם. "אישה חתול"
השנה, "סאקר פאנץ'" של זאק סניידר - סרט שכולל כל פטיש וכל גימיק אפשרי בספר הפנטזיות הגיקי - התגלה גם הוא כביזיון כלכלי וביקורתי, וגם "קולומביאנה" עם זואי סלדנה לא הצליח לשנות בהרבה את הסטטוס קוו. "האנה" של ג'ו רייט ("כפרה") דווקא החזיר את ההשקעה והציג קרבות כל-נשיים מרשימים - כולל קייט בלאנשט בבעיטות אוויריות מהרפרטואר של ואן דאם - אולם היה נטול סקס-אפיל לחלוטין.
נדמה שרק אנג'לינה ג'ולי מסוגלת לשבור את קללת האקשן הנשי, וגם זה בקושי: "סולט" ו"טומב ריידר" בכיכובה אמנם חצו בארה"ב את קו 100 מיליון הדולר - הישג שאינו תקף לגבי אף אחד מהסרטים שהוזכרו כאן - ובכל זאת שניהם נחשבים לאכזבות קופתיות, שלא לדבר על אמנותיות, ביחס לציפיות שנתלו בהם; "טומב ריידר", על פי משחק הווידיאו הפופולרי, היה אמור להיות מותג קולנועי שמייצר בקבלנות סרטי המשך קופתיים, ונקטע בעקבות היעדר רוח גבית כבר בסרט השני.
את הכישלונות הסדרתיים הללו אפשר להסביר באמצעות פסיכולוגיזם פשטני ועם הטענה כי האגו השברירי של הקהל הגברי אינו מסוגל להתמודד עם אישה חזקה על המסך. ויש גם הסבר פשוט יותר: כל הסרטים הללו לא כשלו משום שהיו נשיים; הם כשלו משום שהיו גרועים. "אישה חתול", "אולטרה ויולט" ו"אלקטרה" היו קטסטרופליים במידה שחיסלו - לא כמטפאורה, אלא הלכה למעשה - את הקריירות הקולנועיות של במאיהם (הכוכבות דווקא שרדו ללא פגע).
השאלה היא, אם כן, אחרת לגמרי: לא מדוע לא מופקים סרטי אקשן נשיים, אלא מדוע לא מופקים סרטי אקשן נשיים שיהיו שווים צפייה? כאן מגיעה דילמת הביצה והתרנגולת. הוליווד פועלת על פי תקדימים, וכל עוד לא הוכח שהז'אנר מכניס כסף, היא לא תשקיע בו כסף - וכך נתקעים הסרטים האומללים שוב ושוב עם תקציבים מוגבלים ובמאים זניחים, שמביימים סרטים לא מוצלחים וחוזר חלילה. מעגל קסמים של משחק לא אמין, כוריאוגרפיה קלוקלת ותאורה רעה.
להיט גדול אחד היה עשוי להספיק כדי לפרוץ את המעגל, אבל הוא טרם הופק. אפילו "חסין מוות" ושני חלקי "להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו - עם אומה תורמן כלוחמת הכי בת זונה שנראתה על המסך - חרגו רק מעט מהכללים: אמנם הסרטים היו משובחים, אבל איכותם לא השתקפה בביצועיהם בקופות. חוץ מזה, מדובר בסרטים של טרנטינו, שלא ממש מצייתים לאיזשהם חוקים של איזשהו ז'אנר.
ויש להן מכנה משותף נוסף: בשני המקרים הכוכבת היא אשתו של הבמאי. מילה יובוביץ' נשואה לפול וו. ס. אנדרסון, במאי ומפיק סרטי "האויב שבפנים" (וגם "שלושת המוסקטרים"), וקייט בקינסייל פגשה את בעלה לעתיד, הבמאי לן וייסמן, על הסט של "מלחמת האופל" הראשון.
מעבר מהיר על פני רשימת סרטי הז'אנר מגלה שהתופעה הזאת נפוצה במידה מפתיעה: ג'ינה דייויס היתה נשואה לבמאי רני הארלין בזמן צילומי "נשיקה ארוכה ללילה" ו"אי הפיראטים" (דוגמה נוספת לקריירה שנגדעה בעקבות אקשן נשי); יובוביץ', לפני שהתחתנה עם אנדרסון, היתה נשואה ללוק בסון, שגם הוא ראה בה כמוזה פעלתנית; אפילו לינדה המילטון, האמא הקשוחה מסרטי "שליחות קטלנית", היתה למשך זמן מה נשואה לג'יימס קמרון. פתאום הפסיכולוגיה הזולה מקבלת משנה תוקף: המאצ'ו המצוי אינו מוכל לקבל אישה שתהיה חזקה יותר ממנו, אלא אם כן זאת אשתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם