במדינת היהודים
אצל להקת היהודים, הזמן עצר מלכת. אותו דיכאון, אותם בגדים שחורים ואותן אנרגיות מחשמלות. אפילו הגיל הממוצע בקהל נותר זהה
היהודים צילום: נעם וינד
יותר מהמילים שהן לא תמיד פרוזה צרופה ("מגיע מאחור, מגיע לך לגמור", "ניו יורק סיטי, מה שם לא ניסיתי"), יותר מהשירים שדומים זה לזה עד כדי זהות (עם חלוקה ברורה בין "שקטים" ל"כבדים"), יש בלהקה הזו אלמנט שונה, ייחודי, כריזמה לא מתיישנת שמספיקה להרבה יותר משניים ואותנטיות.
שחף את פטרובר (עם מימון, ליפנסקי, ברכר, באר ופרי) לא מדגמנים רוק על הבמה, הם עושים רוק. אמנם כבר לא חדשני במיוחד, אבל כמו שרוק כמעט כבד (ועוד בעברית!) צריך להיות; מיוזע, צועק, רועש, ובעיקר - אמיתי. גם אחרי יותר מעשור, ומי יודע כמה הופעות, הם עדיין מושקעים לחלוטין בביצוע, ומייצרים חשמל בתוך הקהל.
שירים כמו "הימים שלנו", ממתק בטעם מלנכוליה, "אלה", "סמי" ו"שחק אותה" מביאים קהל לטירוף כמו פולחני, כזה שידענו בטרום המילניום, הרבה לפני שכוכבים נולדו בטלוויזיה. פרט לנגנים שהתחלפו עם הזמן מסביב לשחף פטרובר, גם הקהל - לפחות זה שבהופעות - נראה כאילו התחדש.
ילדי הניינטיז לובשי השחורים, שהתהלכו בעולם אפל של לב שבור וטעם מר, בגרו ועפו. אולי למחוזות המוזיקה המעודנת יותר, כזו שהולמת טעם מר של העשור השלישי, כזו שמצריכה פחות פעולות מהזן הבועט והצורח, פוגו סטייל. במקומם הגיע דור מעונה חדש, גם הוא מאזורי השחור, גם הוא נע סביב גיל 20 ובשבילו הדיסטורשן הוא עגל הזהב. והיהודים
יודעים לשיר בדיוק את הצרות שלו, של הנשמה הדואבת.
דור הולך ודור בא, אבל נראה שכל עוד יש חושך בעולם, המקדש של היהודים יישאר הומה. פה ושם עוד אפשר למצוא נצר לשארית הפליטה, אפילו ילד אחד זעיר - אולי בן עשר - שהגיע עם אבא. אחרי הכול, חמש שנים ואהבה נכזבת אחת מהיום, הוא כבר בטח יהיה חלק מהקהל.
היהודים, בארבי, 12 ביוני
נא להמתין לטעינת התגובות
